נדרי זריזין חלק ב רסז

דתרווייהו בנשואה ותמיד הבעל לבדו מיפר לא קשיא תרתי למ"ל בנשואה דדלמא אתיא ללמד דאין הבעל מיפר בקודמין ובע"כ נצטרך לתירוץ הראשון דממיל' שמעית מנה א"כ היינו התירוץ הראשון ומהו מחדש הש"ס בתירוץ שני היינו הך וצ"ע:

ד"ה ואימא אב לחודי' מיפר כו' עד שלא במקום ארוס מבעיא הנה לא זכיתי להבין דבריו בכאן דלפי פירושו דכוונת הש"ס הוי כיון שהיתה ברשות האב אין לנו להוציאה מחזקתו אלא בפחות שבשיעורין א"כ מה ראי' ממ"ש ואסרה איסר דלמא להיפוך בשלמא השתא דכתיב ואסרה איסר ברישא מוכח דהאב יכול להפר בלא הארוס קודם אירוסין א"כ מסתבר לאוקמי בחזקת האב כמעיקרא ולומר דהיא ברשות הארוס רק לפחות שבשיעורין דאם הקים הוקם. אבל אם לא הוי כתיב ואסרה איסר א"כ לולא קרא דאם הי' תהי' לא הוו ידעינן כלל אם היא ברשות האב מעיקרא, וא"כ ה"א דאינה מעיקרא ברשות האב כלל לנדרים ולא הוי חזקה דאב אלים יותר משל ארוס לגבי נדרים ולכך ה"א דמ"ש ואם הי' תהי' כו' הוי דהאב והארוס מפירין יחד דוקא אבל אחד לבדו א"י להפר וממילא אם הוי קודם אירוסין דליכא ארוס א"י האב להפר כלל ולא שייך סברת הר"ן דאין להוציאה מחזקת האב ולאוקמא בחזקת הארוס רק בפחות שבשיעורין דהרי אינה ברשות האב תחל' כלל לכך הוי דרשינן דשניהם מפירין ומקודם א"י האב להפר כלל לכך אדרבא גלי קרא דואסרה איסר שהיא ברשות האב קודם אירוסין להפר לגמרי שוב אמרינן כיון דהוא בחזקת האב מעיקרא לא מוקמינן לה עתה בחזקת הארוס רק בפחות שבשיעורין לכך לכך האב לבדו נמי מיפר והארוס אינו מועיל רק דאוקים מוקים לי' וכמ"ש הר"ן וא"כ אדרבא מהך קרא דאסרה איסר יהי' מוכח דגלי קרא דהאב לבדו מיפר וצ"ע:

תוספות ע"א ד"ה ואם הי תהי' למ"ל כו' עד א"נ ע"כ לאו בארוסה כו' תיבת א"נ ט"ס הוא ונ"ל א"כ בע"כ לאו בארוסה מיירי וחד תירוץ הוא וק"ל:

דף סח ע"א גמרא מבעי לי' שהבעל מיפר דברים שבינה לבינו כו' לכאורה קשה דא"כ לעיל להס"ד דלא ידע מהך לימוד דתנא דברים מנ"ל דהוי"ו מוסיף על ענין ראשון הרי נשאר קושיות הש"ס בדוכתא דלמא תרווייהו בנשואה מיירי ואין לומר כפרכת הש"ס תרתי בנשואה למ"ל הרי י"ל חד לנדרי ענוי נפש וחד לדברים שבינו לבינה ואם הוי כתיב רק חד קרא הוי מוקמינן לי' למה דמסתבר טפי לנדרי ענוי נפש לכך צריך תרווייהו וצ"ל דהש"ס לעיל כבר אסיק אדעתי' הך לימוד של ר"י דיליף מני' רבה לדברים שבינו לבינה או דלעיל לא אסיק אדעתי' הך סברא דיש לחלק גבי בעל בין נדרי ענוי נפש או בינו לבינה וק"ל:

שם גמרא איבעיא להו בעל מיגז גייז או מקליש קליש הנה אם נימא דבעל מיגז גייז לא הוי קשה מהו דפריך הש"ס לעיל דף ס"ז על מה דתנא היפר האב כו' דהיינו רישא אבי' ובעלה מפירין נדרי' די"ל דאי מרישא ה"א נהי דבעינן הפרת שניהם מ"מ אם היפר אחד ולא השני הועיל דעכ"פ מקליש קליש ושוב אינו לוקה לכך קמ"ל היפר האב ולא היפר הבעל אינו מופר דאינו מיפר כלל ולוקה דמיגז גייז מיהו י"ל דפרכת הש"ס הוי למסקנא דהכא דמוכיח דבעל וה"ה אב מקליש קליש אך אכתי עכ"פ אף למסקנא כ"ש ס"ל דבעל מיגז גייז ונימא דאתיא הך משנה כב"ש וקמ"ל דלוקה אך י"ל דלא ניחא לי' לאוקמא כב"ש דב"ש במקום ב"ה אינו משנה וק"ל ועיין בר"ן מ"ש דה"ה באב קמבעיא לי' וכ"כ הרא"ש. ולכאורה הי' נראה לי דעל אב לא מבעיא לי' רק זה הוי פשוט לו דאב מקליש קליש ולא מבעיא לי' רק גבי בעל והטעם דבאב מוכח למקליש קליש דהרי לעיל אמרינן דמני' כיון דבעל אינו מיפר בקו דמין וארוס מיפר בקודמין לאו מכח שותפתי' דאב הוא א"כ כיון דמה דארוס מיפר בקודמין הוי מכח שותפת דאב וא"כ תינח אם נימא דהאב מקליש קליש כל הנדר, א"כ מה דבעל לבדו א"י להפר בקודמין מכח דהאיסור אלים טובא לכך אינו מיפר בקודמין אבל ארוס בצירוף האב כיון דהאב מיפר ואקליש איסור' לכך באיסור קל אף ארוס יכול להפר וזה אם נימא דהאב מקליש קליש. אבל אם נימא דאב מיגו גייז א"כ חלקו של הארוס אלים טובא שהרי אם לא יפר חלקה על חלקו וחייבת מלקות עליו וא"כ מ"ש ארוס ומ"ש בעל ומ"ש בעל א"י להפר בקודמין וארוס מיפר ואין לומר בזה מכח שותפתי' דאב הרי כ"א מיפר חלקו בפ"ע ולגבי חלק הארוס מה מועיל שותפתי' דאב כיון דבלא הפרת הארוס חייבת מלקות וע"י הפרתו מותרת לכתחלה א"כ מה שייכות בזה שותפתי' דאב ולמה בעל לא יפר בקודמין וארוס מיפר בע"כ דאב אקליש קליש לכולה נדרא ומוכח מזה גבי אב ולכך לא מבעיא רק גבי בעל די"ל דבעל שאני מאב וגרע מני' אך באמת צדקו דברי הרא"ש והר"ן דהרי בסוף הסוגיא מוכיח כן הש"ס מאב לבעל כיון דלב"ה אב מקליש קליש ה"ה נמי גבי בעל א"כ מוכח מזה דאב ובעל דינן שוה דאל"כ מהו פשיט מאב לבעל אך א"כ צ"ע חדא דאם דין אב ובעל דינן שוה לפשוט מן התורה מדחזינן דארוס מיפר בקודמין ובעל אינו מיפר מוכח דמקליש קליש ועוד הרי באמת דעת הרשב"א לעיל והר"ן גם בסוגיא זו דאב עדיף מבעל א"כ קשה מה פשיט באמת דלמא אב שפיר מקליש קליש כל הנדר ואינו לוקה כלל אבל בעל רק מיגז גייז חלקו ולא יותר. אך נראה דא"ש כיון דעכ"פ זה נלמוד מקרא דבארוסה בעינן שאבי' ובעלה יפירו נדרי' וא"כ אם נימא דאב אינו מיגז גייז רק מקליש קליש כל הנדר איך אפשר לומר דבבעל הוי להיפוך דהוא מיגז גייז א"כ קשה אף אם הפירו שניהם איך מותר חלק האב דהרי הוא לא היגז רק הקליש כל הנדר וא"כ כשבא הבעל גייז רק חלקו וחלק האב נשאר נהי נמי דאקליש עכ"פ אסור הוא וא"כ מי התיר חלק האב ובע"כ דא"א לחלק בינייהו בזה אם מיגז גייז שניהם הוי כן ואז א"ש דכ"א מיפר חלקו או אם מקליש קליש שניהם הוי כן אבל לומר דאחד מקליש קליש ואחד מיגז גייז זה א"א להאמר אך צ"ע למה כתבו הרא"ש והר"ן הוכחה זו ועוד למה לא הוכיחו מראיות הש"ס הנ"ל. ממה דפשיט מאב לבעל כו'. ועוד קשה לי למה לא פשיט הש"ס מקליש קליש ממשנה דקתני לעיל ואצ"ל אם קיים אחד מהם ופריך הש"ס דנ"ל למימר ומשני דקמ"ל דאף אם נשאל על הקמתו חל הנדר דבעינן שיפירו שניהם בב"א והקשה הרשב"א למה נא אמרינן חכם עוקר הנדר מעיקרא כמו בקידושין ותירץ הר"ן דקידושין דהוי מעשה אלים טובא אבל הפרת כ"א קלישא טובא דחד בלא חבירו לא מהני מידי וכן אם מת אחד מהם אין הפרת השני כלום לכך לא מהני ייע"ש וכבר כתבנו לעיל דאין כוונת הר"ן דוק' על מעשה רק אף בדבור אמרינן דעוקר הנדר מעיקר' ורק הכא בהפרה דקלישתא טוב' לא מהני וא"כ תינח אם הבעל מקליש קליש אז בלא השני לא התיר שום דבר וכ"א צריך לחברו ובלעדי השני לא הותר כלום לכך קלישא טוב' ואין ראוי לומר בי' חכם עוקר הנדר מעיקר' אבל אם בעל מיגז גייז א"כ חלקו הותר אף בלא האב רק חלק האב אינו הותר רק ע"י האב אבל עכ"פ אין אחד צריך לשני דהרי חלקו הותר בכל מקום שהוא בלא צירוף השני וגם איך כתב הר"ן דלא מהני מידי דהרי אהני דמחצית הנדר הותר ממש ובע"כ דס"ל להמשנה דבעל מקליש קליש וא"כ לפשוט מהך משנה דאקליש קליש דאי מיגז גייז קשה לי למה לי' הך ואצ"ל אם קיים אחד מהם וא"ל כדמשני דקמ"ל דבעינן הפרת שניהם בב"א דקשה קושיות הרשב"א מ"ש מקדושין ותירוץ הר"ן לא שייך כיון דכ"א מועיל בפ"ע וא"כ לפי תירוץ הר"ן קשה דלפשוט מהכא דמקליש קליש וצ"ע:

שם גמרא כגון דנדרה מתרי זתין כו' קשה לי למה קאמר הך נ"מ ולא קאמר נ"מ לענין לכתחלה דאם מיגז גייז מותרת לאכול חד מן הזיתים ורק חד יהי' נשאר באיסורו אבל אם מקליש קליש אסורה בשניהם ואפשר דאף אם מיגז גייז והותר א' מהם מ"מ אסורה לאכול שניהם דעכ"פ אנן לא ידעינן איזו הותר ואיזה נאסר ולכך אסורה בשניהם מספק ונראה דמכאן הוציא הר"ן דבריו מה שמשמע מדבריו דאסורה בשניהם לכתחלה והיינו מכח הך קושיא מדלא קאמר הך נ"מ לענין לכאחנה ולפ"ז צ"ל מה דלקיא אף דעל כל כזית בפ"ע הוי התראת ספק ולחד מ"ד הך סברא לא שמי' התראה צ"ל דמיירי שבלעה יחד תרווייהו דבית הבליעה מחזיק שני זיתים בודאי ולכך כה"ג הוי התראת ודאי כיון דאכילה זו יש בה איסור בודאי והנה למ"ד יש ברירה ודאי דמותר זית אחד דהרי כאן לא הוכר האיסור מעולם וכל דלא הוכר מעולם אמרינן ברירה וא"כ יכולה היתה לברור אחד מהם ולומר זה של איסור או של היתר הוא ואכתי הוי מצי לומר דנ"מ לענין לכתחלה וצ"ל דהש"ס אזיל להך מ"ד דאין ברירה לכך אסורה בשניהם לכתחלה ואין נ"מ רק לענין מלקות:

והנה לכאורה הוי קשה לי עוד למה לא קאמר נ"מ אחרת ע"פ מה דאמר רבא בפ"ג דשבועות דשבועה שלא אוכל ככר זו ואכל שייר ממנה כזית נשאלין עלי' אבל בפחות מכזית אין נשאלין עליו ומפרש בש"ס הטעם מכח דפחות מכזית לא חשיב כלל לאתשולי עלה והגם דאמימר מסיק דאפי' אכלה כולה נשאלין עליו היינו מטעם אחר דבמזיד איכא מלקות ובשוגג קרבן משמע אבל זולת הני טעמי משמע דבהך סברא מודה לרבא דפחות מכזית לא חשיב לאתשולי עלה וא"כ נימא כאן הנ"מ כך אם נדרה רק מחד זית והיפר בעלה ואח"כ נשאלה לחכם והותר לה נדרה אם נימא דבעל מיגז גייז א"כ הותר חצי זית ונשאר רק חצי זית וזה אינו חשיב לשאול עליו לכך אין נשאלין דקרבן ומלקות ליכא עוד בזה אבל אם מקליש קליש א"כ נשאר כל הכזית באיסור אף שאין בו קרבן ומלקות חשוב לאתשולי עלה לכך מהני לי' שאלה ונימא נ"מ לחד כזית ואפשר דאף אם בעל מיגז גייז מ"מ כיון דלדידן א"א לה להנות מחצי זית כיון דלא ידוע איזה היתר ואיזה אסור לכך סוף סוף נצרך לה השאלה לכזית לכך חשוב הוא לאתשולי עלה ודו"ק ואין לדחות זה ממ"ש התוס' בשבועות דאף בפחות מכזית חייב ז"א חדא דהת"ח שם והובא בש"ך ופליג עלה ואף לדברי התוס' אטו מותר לאכול עוד משהו הנשאר זה ודאי הינו ואעפ"כ ס"ל לרבא דממ"נ על מה שכבר אכל כיון דאינו בעולם לא מהני שאלה ועל הנשאר כיון דהוי רק איסור' ולא קרבן ומלקות לא מהני שאלה אבל בנשבע רק על משהו כיון דיש עליו קרבן ומלקות לכך חשוב לתשולי עלה אבל בזה דמיגז גייז וליכא מלקות רק איסור הוי כמו התם בנשאר פחות מכזית ודו"ק:

ובנדון מה שהקשו הרשב"א והר"ן דלמ"ל תרי זיתין הרי בקונמות לוקה בכ"ש הי' נראה לומר כיון דאין האב ובעל יכולין להפר רק נדרי ענוי נפש או בינו לבינה והנה בנדרה