נדרי זריזין חלק ב רסב

להתיר בלא דעתו ומה דמיון הוא בזה שבועה לנדרים וצע"ג ועוד הוי קשה לי מה ראי' הרי י"ל דוקא אם אין שכנגדו יודע כלל שיש מתירין לנדרים ושבועות וכדמוכח מנבוכדנצר ששאל מתשלין על שבועתא מוכח דעד הנה לא ידע כלל שיש היתר לשבועה וכן י"ל מכ"ש ביתרו דהוי נכרי וקודם מתן תורה א"כ לא ידע מסתמא שיש היתר לשבועה. לכך הוי חשש חילול השם כשראו שעבר על שבועתו לכך הוצרך להיות ההיתר בפניו אבל בנדר לפני מי שיודע שיש היתר י"ל דא"צ להתיר לפניו די"ל מעצמו יסיק אדעתי' אח"כ דלמא התיר לו נדרו כיון שיודע שמהני היתר יבין מעצמו שהתיר לו נדרו ושבועתו ומנ"ל דבכה"ג נמי בעינן בפניו וגם זה צ"ע:

רש"י ד"ה אין מתירין לו אלא בפניו כו' ואמר רבי ת"ח מפיר לעצמו עכ"ל. נראה כוונתו דהוי קשה לו איך אמר לו הקב"ה במדין נדרת לך והתר נדרך במדין מי יתיר לו נדרו שם הרי כולם גוים ומי יתיר לו שם ובשלמא בלא זה הוי אפשר לומר דהקב"ה התיר לו נדרו כמ"ש במדרש פ' שמות לחד דעה דאמר לו הקב"ה שיאמר ליתרו בעל הנדר התיר לי נדרי אבל כאן דדרש במדין נדרת לך והתר נדרך במדין משמע דמשה רבינו בעצמו יתיר לו נדרו ולכך כתב רש"י דאמר רבי היינו רבו של רש"י אמר דת"ח הדין שיתיר לעצמו לכך הכוונה שיתיר לעצמו נדרו במדין לפני יתרו. וכיוצא בזה יש בלשון התוספת פסחים דף כ"ו הקשה הר"א לרבו ייע"ש וע' בתשובתי ליו"ד ה' מילה מהדורא תליתאי לק' סימייאטיטש שם ביארתי דבריו יותר שלא יסתרו לדברי הש"ס ייע"ש:

תוספות ד"ה אין מתירין לו אלא בפניו כו' ואתי הך סוגיא דהכא בטעמא דמפני החשד לא ידעתי מנ"ל כן הלא למ"ד מפני בושה נמי מהני התרה בלא רצונו רק דבעינן שיעשה בפניו דאולי מעצמו יתבייש ולא ירצה להתיר לו. אך אם אינו מתבייש מהני בלא. דעתו וא"כ יכול להיות כמ"ד מפני הבושה וצ"ע ומ"ש ושמעתי כמ"ד מפני החשד ט"ס ושמעתי וצ"ל וש"מ כמ"ד מפני החשד אבל לא ידעתי מנ"ל כן ומ"ש אח"כ דהכא במודר הנאה איירי ולא נקט המדיר את חבירו נראה כוונתם דלדעת ר"ת שצריך שיהי' בשביל טובה שעשה לו צריך להיות שהשני יבקש ממנו לדור לו עכור טובה זו אבל אם לא ביקש ממנו שידור לו אף דעשה לו השני טובה מ"מ לא הו"ל עבור השבועה ורק הוא מעצמו נדר ודינו כלא עשה לו טובה ולכך לפ"ז הו"ל לומר המדיר את חבירו דהוי משמע שהוא הדירו וכיון דנקט המודר הנאה משמע מעצמו נדר ומוכח דלא כר"ת בזה ומ"ש בד"ה אמרו לו בפניו כו' דמצוה על החכמים לעשות רצון המלך עיין ביאור דבריהם בחידושי ליו"ד סי' רכ"ח מ"ש בזה ייע"ש:

משנה ר"מ אומר יש דברים כו' ובגמרא מת נולד הוא כו' ובגמ' מת נולד הוא כו' קשה מהו פריך דלמא ס"ל לר"מ דמיתה שכיח ולא הוי נולד וס"ל דלא הוי נולד רק כגון בקונם מאיש פלוני ונעשה סופר כו' דל"ש אבל מיתה ס"ל שכיח הוא והרי רבנן מודים דעניות לאו נולד הוא דשכיחא והתוספות ומפרשים הקשו דגם מיתה שכיח הוא ונדחקו ליישב ומה קושיא נימא דמה"ט ס"ל לר"מ דמיתה נמי לאו נולד הוא וצ"ע גם קשה לי דמלשון הש"ס דציין קונם לבית זה שאני נכנס שהכלב בתוכו משמע דפריך רק על הסיפא ובאמת גם על הרישא קשה כן ובפרט שמן התירוץ דכבר מת וכבר עשה תשוב' משמע דהקושיא הוי גם מרישא וא"כ למה ליין תחלה הסיפא דוקא וגם זה צ"ע:

שם גמרא קונם שאני נכנס לבית זה כו' מת נולד הוא. הנה לכאור' משמע דהקושיא הוי מסיפא דהכלב כו' וקשה מהו פריך לפי שיטת הרמב"ם בפ"ו משבועות דס"ל מה דהוי ניחא לי' לא הוי נולד ועיין בלח"מ שם והבאתי לעיל דבמשה רבינו לא הוי ניחא לי' שימותו מכח דהוי ניחא לי' טפי שיעשו תשוב' א"כ ה"נ בשלמא ברישא דאביו רע שפיר י"ל דלא ניחא לי' שימות רק יעשה תשוב' אבל בכלב רע זה ודאי ניחא לי' שימות הכלב ומהו פריך נולד הוא כיון דניחא לי בכך וצ"ע:

והנה מה דפריך הש"ס מסיפא ולא מרישא הי' אפשר לומר דע"כ לא נחשב נולד רק אם אין לו תקנ' לבטל הנדר רק תקנ' אחת כגון בנעש' סופ' או במשי' בנו דאין לו רק תקנ' אחת ואף דיש לו שני תקנות אך שניהם לא שכיחא כלל אז הוי נולד ממש אבל באם יש כאן לו שני תקנות לבטל הנדר וכל אחד מהם שכיח מקצת נהי דהוא לבדו נחשב נולד מ"מ כיון דיש לו שני התקנות א"כ מתחלה אסיק אדעתי' שיהי' או זה או זה דנהי דאם. הוי רק אחד מהם אם הוי לו מלתא דלא שכיחא ונדר אף על זה אבל כיון שיש לו שניהם זה או זה בהצטרף תרתי יחד מסיק אדעתי' ונעשה שכיחא ומסיק אדעתי' שניהם דממ"נ הי מנייהו מפקת ותרווייהו שיזדמן זה או זה שכיחא ולכך מסיק אדעתא תרווייהו יחד ולכך מרישא לא הוי פריך די"ל דכיון דיש לו שני תקנות או מת או עשה תשובה לכך לא הוי נולד אבל במת הכלב דאין לו תקנה רק מת לבד כמו שלא נקט במשנה תקנה אחרת רק מת משמע דליכא תקנ' אחרת או אף דיש לו תקנה אחרת במכיר' שמכר הכלב (ובאמת יש לדייק למה. לא נקט במשנ' או מכרן וצ"ע) מ"מ תרווייהו לא שכיחא לכך הו"ל נולד ולכך פריך רק מסיפא. אך א"כ קשיא למה משני ר' יוחנן שכבר מת וכבר עשה תשוב' הרי מרישא לא קשה כלל ולמה עשני על הרישא ועוד מה ראי' מביא ממשה רבינו דפותחין בנולד דלמא אין פותחין והתם תרתי הוי דהרי אם היו עושין תשוב' נמי לא היו מוסרין אותו וא"כ נמי איכא תרתי או מיתה או יעשו תשוב' והנה זה הוי אפשר ליישב כיון דאחז"ל במספרי לשון הרע שסיפר אין לו תקנה שכבר כתבו דוד ברוה"ק והכוונה נראה דודאי אין לך דבר שעומד בפני התשוב' אך הכוונה, ע"ד אמרם ז"ל דאין מספיקין בידו לעשות תשוב' כן ה"נ בזה כיון דהם ספרו לה"ר על משה רבינו אין מספיקין בידו לעשות תשוב' וא"כ בזה כיון דהם ספרו לה"ר על משה רבינו בודאי לא יעשו תשובה לכך הוי רק מיתה לבדו ולכך הוי נולד ובזה יהי' א"ש מהו דמשני רבנן דנעשו עניים והקשו הא נמי נולד הוא ולפ"ז א"ש די"ל דכוונת רבנן כך הוא כיון דבע"כ לא מתו רק נעשו עניים א"כ מוכח דגם עניות מבטל הנדר והדר הו"ל תרתי תקנה בתחלה או מיתה או עוני וידע משה רבינו אחלה אפשר או ימותו או יהיו נעשו עניים הדר בצירוף תרתי יחד נעשה מלתא דשכיחא טובא ולא הו"ל נולד אך עכ"פ קשה למה משני ר' יוחנן וכבר מת וכבר עשו תשוב' הרי מרישא לא קשה כלל וצ"ע ועוד יש לדייק עה דקאמר רבי יוחנן וכבר עשו תשובה הרי הש"ס לא פריך רק מת נולד הוא אכל עשה תשוב' נולד הוא לא פריך כלל ומשמע דס"ל דתשובה שכיחא ולא הו"ל נולד וא"כ למה סיים ר' יוחנן וכבר עשה תשובה והנה לכאור' הוי נרא' דלכך לא פריך מעשה תשובה די"ל מזה ראי' להרמב"ם דס"ל מה דניחא לי' לאו נולד הוא ולכך עשה תשוב' מסתמא ניחא לי' ולא הוי נולד אך מת לא ניחא ני' דטפי הוי ניחא לי' שיעשה תשובה כמ"ש הלח"מ הנ"ל לכך פריך מת נולד הוא אך א"כ קשיא מהו משני ר' יוחנן וכבר עשה תשובה, הרי מתשוב' לק"מ ולפ"ז אדרבא קשיא על הרמב"ם כיון דמשני שכבר עשה תשוב' משמע אבל בלא"ה אף תשוב' הו"ל נולד והרי זה מסתמ' ניחא לי' לכל ישראל הכשירים שיעשו הרשעים תשוב' א"כ מוכח דאף דניחא לי' הו"ל נולד וצ"ע על הרמב"ם בזה:

שם גמרא נעש' כתולה נדרו בדבר עיין פרש"י והרא"ש והר"ן והנה קשה לי א"כ מהו מייתי ר"א ראי' ממשה רבינו שאמר לו הקב"ה כי מתו דפותחין בנולד ורבנן למ"ל לדחוקי דמעני הו"ל לומר דהתם פירש משה רבינו בשבועתו דלכך נשבע שלא ילך למצרים מכח שיש שם אנשים המבקשים נפשו כדתן ואבירם וא"כ כיון דפירש שלא ילך מכח שיש שם אנשים המבקשים נפשו הוי כתולה נדרו בדבר ומהני ונהי דלרבנן. אף כה"ג הוי נולד ושפיר הוצרכו לומר דנעשו עניים מ"מ לר"א מנ"ל להוכיח דנולד ממש נמי מהני דלמא דוקא כה"ג מיירי הפסוק באומר האנשים רעים שם והוי כתול' נדרו בדבר והנה וה הוי אפשר ליישב כיון דחזינן דרבנן אסרי ולא הודו לר"מ בע"כ דבהך סברא פליגי דר"מ ס"ל דהוי כתולה נדרו בדבר והוי כאלו התנה תנאי ורבנן ס"ל דבלשון כזה לא הוי כתולה נדרו בדבר ולא הוי כמתנה תנאי כלל ולכך י"ל דר"א ס"ל בהא כרבנן דבלשון כזה לא הוי כתול' נדרו בדבר ולכך מוכיח שפיר דפותחין בנולד דאין לומר דמיירי דאמר להדיא כן שאנשי' רעים שם דאכתי לא הוי כמתנה תנאי בפירוש ולכך מוכיח דפותחין בנולד מיהו קשה דלמא מיירי הפסוק דפירש להדיא כן שלא ילך למצרים רק כל זמן שדתן ואבירם שם ובפירש כן ודאי דמותר לילך אם מתו ומה קושיא ודוחק לומר כיון דבקרא סתמא כתיב ויואל משה לשבת את האיש מוכח דנשבע סתם ולא בתנאי דזה דוחק דכמה קראי מפרשינן דכוותי' וצ"ע ובשלמא להמפ' דלא בעינן היתר כלל א"ש ולח"מ קושייתינו דא"כ למה אמר לו הקב"ה להתיר נדרו במדין הרי א"צ היתר כל אבל להרא"ש דס"ל דצריך היתר קשה שפיר מיהו אפשר בהתנה בהדיא מוד' הרא"ש דא"צ היתר כלל ודו"ק:

רש"י ד"ה ור' יוחנן אמר כו' הנה לכאור' תמי' לי טובא דא"כ מוכח דרבנן ס"ל אף דכבר מת הוי נולד וזה סותר מה דפירש רש"י לעיל בדף ס"ד בד"ה ואינו אלא. דתן ואבירם כו' אלא האי כי מתו היינו שירדו מנכסיהן כבר בשעת הנדר דלאו נולד הוא והיו כמתים כו' מבואר להדיא דאף לרבנן מה שכבר הוי בשעת הנדר לא הוי נולד דאין לומר דעניות שאני דא"כ לא הוי צריך לרש"י לפרש דהי' כבר בשעת הנדר הו"ל לפרש דאח"כ נעשו עניים ובע"כ דס"ל לרש"י דעניות דומה למיתה דהוי נולד וא"כ מוכח דס"ל דמה דהוי בשעת הנדר לאו נולד הוא וקשה דכאן משמע להיפוך דהרי רבנן לא הודו לר"מ בזה וצ"ע:

התא"ש ד"ה כבר מת כו' דגזר ר"מ מת אטו לא מת כו' הנה מה שהוכרח הרא"ש לפרש עתה כן להיפוך דר"מ מחמיר ורבנן מקילי ולא פירש נמי כן רמו בתחל' דר"מ מקיל ורבנן מחמרי נרא' דהוי קשה לו קושיות הר"ן שהניח בצ"ע איך קאמר יש דברים שהם כנולד הרי אין נולד כלל ולכך מפרש הרא"ש להיפוך דבשלמא אם ר"מ מקיל א"כ בע"כ מ"ש יש דברים שהם כנולד היינו דבאמת דומין לנולד רק לדינא אינן כנולד א"כ הוי קשה איך אמר דלפי האמת הוי כנולד הרי אינן כנולד כלל ולזה מפרש להיפוך דר"מ מחמיר וא"כ כוונתו כך דיש דברים שהם כנולד היינו דלדינא הם כנולד אף דבאמת אינן כנולד מ"מ לדינא