נדרי זריזין חלק ב רסא

דעניות משוה לי' נדר טעות דלכאורה הודי סד"א דאף כשנעשו עניים מתיירא מהם שלא ילשינו לכך קמ"ל דאף זה הוי נדרי טעות והוי קס"ד שבכה"ג כיון דהם חיים אף דהם עניים מתיירא מהם ועניות משוי לי' נדר טעות לכך קמ"ל דאף זה הוי נדר טעות ורבותא קמ"ל וא"כ תינח אם חיים בשעת הנדר רק דהי' עניים הוי ס"ד דאין זה משוי נדר טעות קמ"ל דאף זה הוי נדרי טעות אבל אם מתו ממש בשעת הנדר א"כ כיון דמתו ממש ודאי אין לו פחד מהם עוד וזה ודאי משוי לי' נדרי טעות א"כ קשה מה קמ"ל בהיתר זה הוי לו להתיר מגופו מכא דנעשה גואל ולכך מוכרח לומר דנעשו עניים וא"ש ודו"ק ושוב נדפס ספר יעלת חן על התורה פ' שמות והרגיש בתמי' הנ"ל על רש"י ודרך בישובו קצת כדרך הזה ייע"ש:

ובזה מיושב גוף דעת הרמב"ם שלמד דין שלו דמה דניחא לי' אין זה נולד והיינו דהוא הוי ס"ל דעניות נמי נולד הוא ובע"כ הוכרח לפרש דמיירי דכבר הי' עניים מתחלה וא"כ שוב הוי קשה לו למ"ל לתרץ דהיו עניים אז נתרץ כפשוטו דמתו אז מזה הוכיח דבע"כ הי' לו פתח אחר מכח דנעשה גואל ולכך הוי קשה למה נקט קרא דכי מתו ממ"נ לגופו להיתר לא אצטריך דבלא"ה יש לו פתח מזה גופו דנעשה גואל ונולד לא הוי דניחא לי' בכך ולאשמעינן דזה משוי נדרי טעות קשה פשיטא כיון דמתו כבר קודם הנדר פשיטא דהוי טעות לכך הוצרכו רבנן לומר דנעשו עניים ורבותא קמ"ל דזה משוי נדרי טעות אבל אם נימא דאף במה דניחא לי' נמי הוי נולד וא"כ לא הו"ל פתח מה דנעשה גואל רק מה דמתו א"כ שוב קשה מי דחקם לרבנן לומר דנעשו עניים כיון דבע"כ כוונתם דנעשו קודם דבלא"ה נמי נולד הוא ובע"כ דנעשו מקודם וא"כ לתרץ כפשוטו דמתו ממש ואין לומר מהו קמ"ל דהרי אצטריך לגופו להתיר לו מכח פתח זה כיון דאין לו פתח אחר והוצרך להודיעו להתיר לו ולמ"ל לתרץ דנעשו עניים בע"כ מוכח דהוי לו פתח בלא"ה מוכח דנעשו גואל ומוכח דכה"ג אף לרבנן לאו נולד הוא וא"ש ודו"ק ומה דס"ל עניות הוי נולד היינו מכח קושיות התוספות דמיתה הוי שכיחא כדמוכח מכמה דוכתא ולכך אם מיתה הוי נולד גם עניות יהי' נולד ומזה מוכיח הרמב"ם דבאמת נולד הוא והכוונה של הש"ס דכבר נעשו עניים ומזה מוכח מהו דניחא לי' לאו נולד הוא ודוק היטב בזה:

הרא"ש ד"ה כל מקום שנאמר כו' ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים כו' אלמא חיים היו אז והנה הר"ן נמי נקט כן ולכאורה תמי' ני טובא מי הכריחם להביא פסוק זה כיון דנצבים היו דתן ואבירם ויצאו הוי נמי דתן ואבירם א"כ כיון דהוי חיים בימי קרח פשיטא דהיו חיים מתחלה והיו די בשני פסוקים וקרא דשני עברים נצים וקרא דדתן ואבירם יצאו נצבים כיון דמוכח דחדא נינהו א"כ אם חיו בדעת קרח פשיטא דחיו מתחלה ולמ"ל כלל קרא ויפגעו את משה ואת אהרן ולשון הרא"ש קשה יותר דסיים אלמא חיים היו משמע דעיקר הראי' מהך קרא דויפגעו את משה ואת אהרן נצבים והוא למותר והוא תמוה דלמ"ל כל זה וצ"ע ומ"ש דאין לומר דהיו מצורעים דא"כ היו טעונין שלוח מחנות זה לא נתחדש רק אחר מתן תורה אך הכוונה דאם היו מצורעים אז מסתמא גם אח"כ היו ממרעים וכמ"ש הר"ן לעיל דף ז' דאף שיתרפאו במתן תורה חזרו אח"כ לצרעתן בשעת העגל ואיך כתיב אח"כ בקרב המחנה בהו עיי"ש לשון הר"ן וכוונתו נראה דודאי לומר דנתרפאו מעצמן אין זה סברא כיון שכבר נלקו בצרעת אין סברא שנתרפאו כיון דנשארו ברשעתן כמעיקרא רק דהוי קשה לו הרי במתן תורה כולם נתרפאו לזה מתרץ דאח"כ חזרו למומן ומבלעדי זה מסתמא לא נתרפאו כן אח"כ וכן הכוונ' של הטעם בסומין או אין להם בני דבכולהו אין סברא שיתרפאו אח"כ לכך גם זה כוונת הרא"ש כיון דטעון שלוח מחנות ואיך כתיב בהו אח"כ בקרב המחנה ובע"כ דלא הוו מצורעים וא"ש ודו"ק:

תוספת ד"ה אלא לרבא דאמר אין נדרים נשאלין לחכם כו' לפי שאין החכם מוציא החרטה אלא מגוף הנדר כו'. הנה יש כאן ט"ס וכצ"ל לפיכך אין החכם מוציא החרטה אלא מגוף הנדר כלומר עבור כך מכח חשש זה שלא יהי' נדרים נשאלין לחכם תקנו שאין החכם מוציא פתת רק מגוף הנדר לכך צ"ל לפיכך אין החכם מוציא חרטה אלא מגוף הנדר כו':

ד"ה כיון דבכל נדרים כו' דלא אסרו רבנן לפתוח בכבוד אביו ואמו כ"א בזה והנה מ"ש לא אסרו הוי ט"ס וצ"ל לא התירו דלא התירו לפתוח בכבוד אביו כ"א בזה:

דף סה ע"א גמרא תניא המודר הנאה מחברו כו' הנה טעם הסמיכות ברייתא זו לכאן ודוחק לומר כיון דהביא תחלה הך קרא דמשה וזה נמי נלמוד קרא זה דזה דוחק אך נראה דשייך לזה מכמה טעמי אחד דהנה כבר כתבנו לעיל דרך אחד לכך משני רבנן הנהו מי מייתי לפרש"י והכ"מ לדעת הרמב"ם ולא משני שמתו ממש מכבר קודם נדרו דכיון דמיירי שמתו מכבר הי' יכול לפרש שמתו ממש מקודם וכתבנו דהוי קשה להו מ"ט לא אמר לו הקב"ה כן תיכף רק עתה מוכח דלא מתו רק מענו יע"ש אך לכאורה הוי אפשר לדחות זה די"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה ואפשר דפרשה זו נאמרה תחלה בסנה אך זה אינו דהרי בקרא מפורש ויאמר ד' אל משה במדין לך שוב כו' א"כ מפורש דאמירה זו הוי במדין וא"כ בודאי הוי מאוחר מן הסנה לכך הוי הכרח לומר שנעשו עניים וגם אף לפירוש הרא"ש והר"ן דנעשו אח"כ תקשה נמי למה לא תרצו כן דמתו ממש רק דמיירי דמתו קודם הנדר וגם לר"א קשה מה ראי' מביא מהך קרא אף לפי הבנתו דמתו ממש דלמא מיירי שמתו קודם הנדר והוי נדר טעות לכך בע"כ מוכרח לומר כמ"ש דאל"כ מהו אשמעינן לו הקב"ה עתה ולא מקודם ואך לפ"ז יהי' מוכח דר"א ורבנן לא ס"ל הך דרשה דהנודר בפני שבירו אין מתירין לו אלא בפניו שהרי ברייתא זו למדה מקרא דבמדין נדרת לך והתר נדרך במדין א"כ קאי במדין על הציווי לא שדיבר עמו במדין רק שציוה לו שיתי' עצמו במדין, א"כ לפ"ז י"ל דהדבור הוי בסנה ואין מוקדם ומאוחר בתורה ואין ראי' דפותחין בנולד די"ל מתו ממש מקודם הנדר ולכך מביא הך ברייתא דמר"א מוכח דס"ל מתירין אף שלא בפניו וכן מוכח במדרש פ' שמות דעה כזו יש שם שאחד אמר דמשה רבינו הלך למצרים קודם שהלך אצל יתרו ואמר שם דאמר הקב"ה למשה אם ישאל לך יתרו מי התיר לך את הנדר אמור לו בעל הנדר התיר לי נדרי כו', א"כ מוכח דס"ל דהיתר הנדר הוי בלא דעת יתרו כלל וכן יסבור ר"א הכא דא"צ דעתו ולכך בע"כ מ"ש ויאמר ד' אל משה במדין הוי במדין ממש נאמר לו כן וקשה למה לא אמר לו תחלה וכע"כ דמתו השתא ועניות לא משמע לי' לר"א לקראם מתו לכך מוכח דפותחין בנולד ורבנן לפום שטתו דוחין דאף לפי שיטתו אין ראי' די"ל דמעני ואח"כ מביא הש"ס דלפום הך ברייתא בלא"ה אין ראי' כיון דאין פותחין אלא בפניו וילפינן מלשון במדין דבמדין נדרת א"כ י"ל שפיר דמתו מקודם ואין מוקדם ומאוחר בתורה ובסנה נאמר לו כן ועוד י"ל בטעם שייכות ברייתא זו לכאן די"ל דליישב בא קושייתינו למה משני רבנן הנהו מי מייתי ולא משני דמתו ממש קודם הנדר כו' דהוא דנלפענ"ד דין חדש דלהסוברים דנדר שנדר לטובת חבירו אין מתירין לו אלא מדעתו ורצונו היינו רק אם בשעת הנדר קיבל טובה באמת מן שכנגדו אז אין לו היתר רק מדעתו ורצונו ממש אבל אם באמת הוי בטעות שהוא נדר לו עבור שסבר שקיבל טובה ממנו ובאמת זה גופא הוי טעות שלא קיבל ממנו טובה כלל אז א"נ דעתו רק די מה שמודיעו לו לבד שלא הוי לו שובה באמת כלל. ובהכי א"ש דעת המדרש הנ"ל שאמר שהקב"ה אמר למשה לכשישאל לו יתרו מי התיר נדרך יאמר לו בעל הנדר התיר לי נדרי דאינו חונק על דין זה דאין מתירין לו אלא בפניו רק הוא ס"ל דבאמת מתו מעיקרא כמ"ש לקמן ולא ה"ל טובה למשה כמ"ש לקמן ולכך בזה יכול להתיר שלא בפניו רק דהודעה בעינן שיודיע לו זה שהותר לו הנדר ומה"ט מכח דלא הו"ל טובה באמת והענין הוא כך דהעיק' הטובה של יתרו שעשה למשה רבינו הוי מכח דהוצרך לברוח ממצרים הוי לו טובה שקבלו יתרו ונתן לו בתו. אבל אם הי' יכול להיות במצרים לא הוי צריך ליתרו רק הי' יכול להשיג אשה ישראלית ולכך לא הוי מצי רבנן לפרש דמתו ממש קודם הנדר דאם מתו ממש קודם א"כ באמת לא נמשך למשה טובה בכך רק דלו נדמה לטובה דסבר שלא מתו ומוכרח לכך אבל אם הוי יודע שמתו לא ה"ל טובה כלל א"כ כמו דהנד' הוי הוי בטעות אף הטובה הוי בטעות וקשה למה הוצרך הקב"ה לומר למשה במדין נדרת לך והתר נדרך במדין למ"ל היתר במדין מדעת יתרו הרי יכול להתי' לו שלא מדעתו ויודיע לו אח"כ שלא ה"ל טובה למפרע ובע"כ מה דהוצרך הקב"ה לו שיתירו דוקא במדין מוכח דהוי טובה ממש למשה ומוכרח לומר דירדו מנכסיהן והנה דרך העולם הוי כשאחד הוי חשוב בעיני שר ומלך מחמת עשרו ונעשה עני הנה תיכף כשנעשה עני בזמן קרוב עדיין יקרבנו המלך כיון שזוכר שהי' עשי' בזמן קרוב אך ברבות השנים והוא נשאר עני אז כלה והלך לו חשיבותו ומידי יום יום מתמעט מחשיבותו ולכך משני רבנן שפיר דנעשו עניים ולכך ממ"נ בשעת הנדר שפיר הוי יהיו יכולין למסרו והוי טובה למשה רבינו דאז נהי שנעשו עניני' כיון דבאות שעה נעשו עניים עדיין היו חשובין והיו יכולין למסרו והוי טובה למשה רבינו ממש ולכך צריך דעת יתרו ומ"מ להני לו היתר עתה דזה לאו נולד הוא דלמות ממש אח"כ או להיות עניים ממש אח"כ הוי נולד דלא שכיח אבל כיון דכבר הוי עניים קודם הנדר א"כ ממ"נ גוף העניות הוי מקודם הנד' והוי נדר בטעות ואף דאז הי' חשובין מ"מ זה הוי ידוע דאם כבר הוי עניים סופן ברבות הימים שלא יהיו עוד חשובין וזה ודאי ידוע הוא ולאו נולד הוא והוי ממ"נ מהני לו היתר ולכך מביא הש"ס הך ברייתא לתרץ מלתא דר"א ורבנן למה לא מפרשו דעתו ממש קודם הנדר דהרי דריש בברייתא במדין נדרת לך והתר נדרך במדין ואי ואימתו ממש קודם הנדר א"כ לא ה"ל טובה למשה רבינו באמת ולמ"ל כלל רצון יתרו באמת ויתיר לו במקום אמר ואח"כ יודיע לו ובע"כ או דמתו אח"כ או דנעשו עניים והוי לו טובה ממש באותה שעה ודוק:

שם גמרא ואין ויואל אלא לשון שבועה כו' לכאור' קשה לי טובא מה ראי' משבועה לנדר, כיון דאנן קיי"ל דבנדרים מצוה לתשולי עלה אבל בשבועה הוי י"א בי"ד סי' ר"ל דאין נשאלין על השבוע' אלא מדוחק כו' ועכ"פ לאו מצוה איכא לתשולי עלה בודאי וא"כ דלמא דוקא במשה רבינו וצדקי' דהוי שבוע' ואין ראוי או חיוב לשאול עלה לכך הקפידה התורה שלא לשאול עליו אלא מדעתו אבל בנדרים כיון דהוי מצוה לתשולי עלה שהוי מצוה לא משהינן ולהיפוך כל זמן שאינו שואל הוי כאלו בנה במה ומקריב עליו קרבן כל כה"ג לא הכריחתו התור' להמתין על דעתו רק יכול