נדרי זריזין חלק ב רנט

דירידה אחת היא וא"כ מם ירדו ונקראים ראשונה מכ"ש דלא נקרא זמן רביעה שני' כיון דאף אם יורדים שייכין לראשונה לכך קמ"ל דאף אם יורדים בלא הפסק שם רביעה שני' עליהם וא"ש ודוק. ומ"ש אבל אחרים פירשו כו' ומקשינן מדרשב"ג הנה אין ללשונו הבנה דלפירוש זה אינו צריך להקשות מדרשב"ג דוקא רק אף מת"ק קשה ובע"כ צריך לפרש כפירוש רש"י דלחזק הקושי' הוא מביא דברי רשב"ג אבל למה כתב הר"ן ומקשינן מדרשב"ג דמשמע רק ממנו קשה הר לפירוש זה מכולם קשה וצ"ע:

ד"ה נתעברה השנה נתעבר כו' והביא ראי' מדאמרינן בערכין כו' לכאורה קשה לי מה ראי' מערכין הרי בנדרים הולכין אחר ל' ב"א וא"כ בלשון תור' י"ל דלולי דגלי קרא לא הוי העבור בכלל אבל בלשון ב"א י"ל אף העבור בכלל הלשון ומה ראי' והנה מזה ראי' למ"ש לעיל. דחילוק בין לשון תור' ללשון ב"א הוי דהתור' דברה דרך קצרה יותר ומה שנכלל בלשון תורה אינו נכלל בלשון ב"א דדרכו לפרש יותר אבל להיפוך שיהי' נכלל יותר. בלשון ב"א מלשון תור' לא אמרינן וצ"ע. גם קשה די"ל דספקא הוי וספק איסורא לחומרא והתם כיון דודאי קנה הבית וספק אם יש לו כח לפדותו תוך שנה הוי הקרקע בחזקת הלוקח והמע"ה כדין ספק ממון לכך צ"ע ודו"ק:

ומ"ש בלשונו דאני חוכך לומר דאפילו בנדר אחת סתם אסור בה ובעבורה דסתמא שנה זו משמע כו' הנה לכאורה דבריו צ"ע טובא מן הש"ס לעיל דף ס"א דמבעיא לי' אם יום כהיום דמי ופשוט ממשנה זו דהשנה אסור בה ובעבורה, ומהו מיירי או כדקתני מהו למימרא אלא לאו דאמר שנה ומוכח דשנה כהשנה דמי ואם איתא כדברי הר"ן מה דמיון שנה ליום הרי י"ל שנה אחת יוכיח דג"כ הוי כשנה זו וביום אחד ודאי אסור מעל"ע ולא הוי יום אחד כהיום א"כ אם שנה אחת לא הוי כיום אחד י"ל דגם בשנה אף דהוי כהשנה היינו מכח דאף שנה אחת הוי כשנה זו ובהשנה אבל ביום כיון דאם אומר יום אחד לא הוי כיום זה אף באומר יום הוי כאומר יום אחד דמי אבל באומר שנה אף דהוי כאומר שנה אחד אף אם אומר שנה אחד הוי אסור בעבורה כשנה זו ומה פשוט והיותר קשה לפי מה דמסיק שם דמיירי באומר השנה משמע אבל באומר שנה מותר בעבורה דהוי כשנה אחת א"כ מפורש הוא דלא כהר"ן. והנה אחר עיוני בזה ראיתי בש"ך ביו"ד סי' ר"ך שנראה מדבריו שהר"א ששון הרגיש בקושיא על דברי הר"ן הללו ונראה דנתכוין לקושיא זו והש"ך מתרץ שם דכוונת הר"ן הוי רק באמצע שנה ייע"ש אבל לדעתי גם בזה לא הונח חדא דקשה ממ"נ א"כ למה יאסור בי"ג חודש הרי באומר שנה זו ועומד באמצע השנה אינו אסור רק עד ר"ה ולא יותר א"כ ממ"נ אם מה דאומר שנה אחת הוי כשנה זו לא יותסר רק עד ר"ה ולא יותר ואם הוי כשנה אחת יהי' מותר רק יב"ח וממ"נ איך נפרש חד לשון לתרי אפי ועוד לפ"ז מהו מוכיח הש"ס מהמשנה שם דאי כפשוטו מהו למימרא ובע"כ דמיירי באומר שנה וקשה כיון דהש"ס מגיה בע"כ המשנה א"כ דלמא מיירי בעומד באמצע השנה ואמר שנה אחת דבזה אסור בה ובעבורה כיון דבלא"ה מוכרח להגיה המשנה דהרי במשנה נקט השנה ומוכרח להגיה שנה א"כ יגיה דאמר שנה אחת ומיירי דנדר באמצע שנה ובזה אסור בה ובעבורה ומהו פריך ומזה מוכח דלא כהר"ן ולכך דברי הש"ך צ"ע ובפרט דברי הר"ן בזה:

ע"ב משנה קונם יין כו'. עיין בק"א סי' ר"כ מ"ש בכל זה באריכות ייע"ש:

רש"י ד"ה והתניא עד אדר כו' לכאורה קשה לי מי דחקו לפרש לרש"י דמיירי בכותב, הו"ל לפרש דמיירי לענין נדר עצמו כמתניתין דידן ומיירי בנדר עד אדר ומי דחקו לפרש הברייתא לענין כתב ומלשון הר"ן משמע באמת דמפרש לה בנדר ודברי רש"י צ"ע בזה ועיין בקונטרס אחרון מ"ש בסוגיא זו בעזר"ה בסימן ר"כ:

ר"ן ד"ה עד הגשמים כו' משום דסתמא שני' משמע כו' כוונתו לפום שיטתו דס"ל עד הגשם נמי אסור עד רביעה שני' ובע"כ לאו מטעם דגשמים תרתי משמע ומיעוט רבים שנים כפרש"י והרא"ש וא"כ למה באמת דוקא עד רביעה שני' לכך דמסתמא לזה נתכוין דהוי מלתא מציעתא וק"ל:

תוספות ד"ה מכלל דרישא לאו במעוברת עסקינן כו' תדע שהרי אדר ראשון משלשים יום שני מכ"ש כו' הך מכ"ש הוי ט"ס וצריך להיות מכ"ט והכוונה כיון דקיי"ל אדר הסמוך לניסן לעולם חסר ולכך אם הוי העיקר האדר אדר ראשון הי' הוא ראוי להיות חסר והשני מלא וכיון דבאמת הראשון מלא והשני חסר מוכח דעיקר הוי אדר שני ולכך הוא חסר, ואח"כ כתבו עוד הוכחה דמגלה ופורים בשני מוכח דעיקרו הוי אדר שני אך כוונתם נעלמו ממני איך באו להוכיח מסברא להכריע בדבר שנחלקו בו תנאים ואיך באו להכריע מסברתם ואין לומר דהם באו להוכיח לדידן דקיי"ל כר"מ מכח דחזינן דהמנהג הוי לעשות שני מכ"ט וקורין המגילה בשני זה אינו אטו יסבור ר"י דקורין המגלה בראשון לכתחלה זה ודאי אינו דלכל התנאים בפ"ק דמגלה בסוגיא דאין בין אדר ראשון לשני מוכח דדוקא בדיעבד מהני לחד מ"ד ונהי דלחד מ"ד שם אף לכתחלה בראשון מפרש שם בש"ס טעמים מכח דכתיב בכל שנה ושנה מהו כל שנה ושנה אדר סמוך לשבט כו' וגם קאמר שם טעמים מכח דאין מעבירין על המצות ולא קאמר שם טעמי' מכח דס"ל כר"י דסתם אדר הוי אדר ראשון מוכח דאין זה תלוי בזה רק אף אם הוי סתם אדר אדר ראשון ראוי לקרותו בשני מכח למסמך גאולה לגאולה עדיף ולכך אף ר"י לא פליג בהא וא"כ מהו מזה ראי' דהלכה כר"מ ועוד למה נקטו פלוגתתם למלתא דלא שכיחא לשטרות ונדרים ולא נקטו למלת' דשכיחא כגון מקרא מגלה ופורים או לעשות מלא וחסר דהוי השכיח ונ"מ לכל העולם ובע"כ דבזה לא פליגי ר"מ ור"י א"כ מהו ראי' מזה להלכתא ואם כוונתם מסברא להכריע כר"מ קשה איך הכריעו בסברת עצמם נגד אבות העולם וצ"ע:

פרק תשיעי דף סד ע"א משנה א"כ אין נדרים הנה בפרש"י משמע דלא גריס אמרו לו רק שזה מדברי ר' צדוק עצמו אבל הרא"ש והר"ן גורסין אמרו לו א"כ אין נדרים ולדעתי הדין עמהם דלפרש"י קשה ממ"נ אם גם בכבוד אביו ואמו שייך הך טעמא דאין נדרים נתרין יפה או דאין נשאלין לחכם קשה למה הוצרך ר' צדוק להאריך ולומר אף תפתח לו בכבוד המקום ואח"כ אמר א"כ אין נדרים הו"ל לומר בקיצור א"כ אין נדרים ואם בכבוד אביו ואמו לא שייך הך פרכא דא"כ אין נדרים רק על כבוד המקום שייך הך פרכא א"כ אדרבא מה קאמר אף נפתח לו בכבוד המקום א"כ אין נדרים לומר איהו לנפשי' אדרבא מהאי טעמא גופא אין פותחין בכבוד המקום מכח דא"כ אין נדרים אבל בכבוד אביו פותחין דבזה לא שייך הך טעמא ומהו פריך ולכך העיקר כגרסת אמרו לו ובאמת רבנן השיבו כן דמזה אין ראי' די"ל דבכבוד אביו ואמו פותחין רק בכבוד המקו' אין פותחין דא"כ אין נדרים וז"ש הר"ן כלומר כו' דרבנן ודאי ס"ל דאין פותחין בכבוד אביו ואמו רק דהם באו לתרץ אליבא דר"א דליכא ראי' מהא וכמ"ש הרא"ש בביאור יותר ייע"ש והנה רש"י פירוש בכבוד אביו שיאמרו אוי לאב שגידל בן רשע כזה אבל הר"ן פירש הטעם או שיקראו לאביו ולאמו רשעים דקרינן לרשיעא בר צדיקא רשיעי בר רשיעי כו' ועוד פירוש שיאמרו שלמד מהם להיות קל בנדרים ייע"ש והנה להני טעמי קשה לי מה פריך ר' צדוק א"כ אף נפתח לו בכבוד המקום הלא אצלו ית' לא שייך הני טעמי לומר שלמד ממנו או ח"ו לברך אותו ית' ובשלמא לפרש"י א"ש שגם בו ית' שייך ה"ט כמ"ש חז"ל שבשעה שאין ישראל ערש"מ השכינה אומרת קלני מראשי כו' אוי לאה שבניו אינן על שולחנו כו' אבל לפירוש הר"ן לא שייך זה גבי כבוד המקום ומה פריך ר' צדוק א"כ נפתח לו בכבוד המקום וצ"ע בזה:

ע"ב גמרא כי מתו כל האנשים והא מיתה נולד הוא כו' הנה ע"פ דבריהם נראה לפרש מ"ש בפ' שמות אלכה ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים לכאורה שיקר משה רבינו לפני יתרו דהרי לא הלך לראות אם הם חיים רק לגאול את ישראל ועיימ"ש לקמן בזה ונראה דלא אמר שקר כלל דאף שעיקר הליכתו לא הוי עבור כן מ"מ גם עבור זה הלך והוא כי הנה אלו שמסרו אותו היו דתן ואבירם וגם המה היו מישראל ומשה רבינו כדרכו בעניות שלו קראם אחי כאלו היו דומין לו וז"ש ליתרו דעתה אינו יכול לילך למצרים בלתי רשיון מיתרו והיינו מכח דלא הי' לו פתח להתיר נדרו ולכך אמר ליתרו דכעת נוטל ממנו רשות לילך אבל כשילך למצרים יראה אם עודם חיים דתן ואבירם א"כ אין לו פתח ואז באמת אין לו תקנה רק ברשיון יתרו אבל אם כבר מתו או נעשו עניים אז יש לו פתח ויתיר נדרו ולא יצטרך עוד לרשיון וז"ש אלכה ואשובה אל אחי אשר במצרים ושם אראה העודם חיים ואין לו פתח ותקנה אבל אם כבר מתו יש לי תקנה בלא רשיון שלך והשיב לו הקב"ה שהיטב אשר דבר לך שוב מצרימה כו מתו באמת כל האנשים המבקשים כו' ויש לך היתר בלא"ה:

רש"י ד"ה אין נדרים נשאלין לחכם כו' דכל כך כו' הנה לא זכיתי לעמוד על כוונת דבריו בזה ובודאי הוי ט"ס בדבריו אך לא יכולתי לעמוד על הגהתו ובאמת נראין הדברים למותר וכן נ"ל דודאי מותר הוא ומתירו הוא בעצמו כו' והמותר בנתיים ט"ס הוא ומה שיש לפלפל עוד בסוגיא זו ובביאור לשון פי' המשניות התמוה בזה וביאור לשון הפוסקים יבואר אי"ה בק"א סי' רכ"ח ייע"ש:

ד"ה ורבנן כו' דהכי קאמר קרא הנהו כבר מתו באותה שעה קודם שנדרת כו' הנה פירושו בזה תמוה מאוד דא"כ לא הוי צריכי לומר דהנהו מי מייחו רק דירדו מנכסיהן הו"ל לפרש דמתו ממש קודם שנדר וממ"נ אם ס"ל לרש"י דעניות לאו לנולד הוא הו"ל לפרש דנעשו אחר כך עניים ואף על פי כן פותחין כיון דלאו נולד הוא ואם סבירא להו דעניות נמי נולד הוא ולכך בעינן שיהיו עניים קודם שנדר ואם כן אם אף דהוי נולד מהני כיון דנעשו עניים מקודם שוב לא הוי צריכין רבנן לומר דהנהו מי מייתו לו יהא דמתו ממש אתי שפיר כיון שכבר מתו ואף דבלא זה הוי משמע להו דלא מתו ממש מכח קושייתם דהוי דתן ואביר' מ"מ אין זה ענין לכאן לדברי ר"א ועוד דלפ"ז מנ"ל דר"א ס"ל מיתה ממש דלמא מה דקאמר ר"א והא מיתה נולד הוא הכוונ' נמי על עניות