נדרי זריזין חלק ב רנו

קשה מהו פריך הש"ס ור"ט כיון דהוקפלו רוב המקצועות אמאי ציערו ההוא גברא הרי לעיל כתבנו דדין זה תליא אם הולכין במא"ה או לא וא"כ מהו פריך דלמא הוי ס"ל לר"ט ולההוא גברא כמ"ד אין הולכין במא"ה ומה קושיא ולכך נראה דמזה מוכח דאף למ"ד דאין הולכין אחר הרוב בממון מהני כאן אם הוקפלו רוב המקצועות והטעם באמת נראה דע"כ לא אמרינן אין הולכין במא"ה רק אם עכ"פ ידעינן שיש כאן מיעוט להיפוך רק דאנו מסופקין על איש כזה אם הוא מן הרוב או מן המיעוט כל כה"ג כיון דיש עכ"פ מיעוט להיפוך ורוב הוי כאן להוציא מחזקת ממון אזלינן אף בממון בתר רובא ולכך ה"נ כאן מיירי דהוקפלו רוב המקצועות אבל המיעוט לא ידעינן אם הוקפלו או לא ומיירי דלא ידעינן אם הוקפלו או לא או אפשר אף בידעינן דלא הוקפלו מ"מ הרי עיקר הענין בכאן תלוי אם נתיאשו הבעלים או לא והנה הני דחזינן דהוקפלו המקצועות בהם חזינן דנתייאשו כבר והפקירו והני דלא הוקפלו עדיין מ"מ יתכן דנתייאשו כבר והפקירו ולכך הוי הרוב ודאי והמיעוט ספק אם ישנו לכך אזלינן בתר רובא. ובהכי אתי שפיר הכל דהנה קי"ל הדור מצוה עד שליש במצוה וכתב המג"א בסי' תרנ"ו בשם היש"ש דהיינו דוקא מי שהוא עשיר אבל מי שחייו נדחקין א"צ להוסיף דהוי לדידי' כהון רב יע"ש שחולק על הנ"י ולפי זה ה"נ מה דמשני הש"ס דעשיר גדול הוי והי' לו לפייסו בדמים. אף דלפי הדין אינו חייב לו כלום מ"מ הוי בכלל הדור מצוה דלא הו"ל להנות מן התורה רק לשלם דאם הוא עשיר מחוייב לפזר ממונו אבל אם הוי חייו נדחקין א"צ לפזר ממונו עבור כך אם פטור מן הדין ולכך א"ש דתחלה הוי ס"ל דר"ט עני הוי והוי חייו נדחקין ולכך בשלמא אם הוי מצערו עבור אכילה זו הנה בזה הוי ר"ט מחויב לשלם לו מן הדין דבשלמא כל זמן שהוא לא שמע שמוחה א"כ לא ראה מיעוט לפניו כלל לכך בכה"ג אף בממון אזלינן בתר רובא אבל עתה שכבר שמע שזה מוחה וא"כ יש מיעוט לפניו המוחה ונהי דאפשר עתה הדר בי' ומתחלה הוי מפקירו מ"מ כיון דחזינן עכשיו מיעוט לפנינו הדר לא אזלינן בממון אח"ה ואגלאי מלתא למפרע דהוי ספק גזל ושלא כהוגן אכלו וחייב לשלם ובפרט דבשלמ' לקולא לא אמרינן מדהשתא ניחא לי' ויאוש שלא מדעת לא היו יאוש אבל לחומרא שפיר חיישינן אם השתא מוחה יש הוכחה דלמפרע לא ניחא לי' נמי ולכך הוי מן הדין חייב לשלם לו ואם אמר דהוא ר"ט הוי נהנה מכבוד התורה, והרויח ממון שהי' חייב מן הדין ושפיר נצטער רק דהש"ס פריך עכ"פ כיון דר"ט אכל בזמן שהוקפלו רוב המקצועות א"כ טרם שהרגיש ר"ט שהלה מעכב כדין אכל עכ"פ מה טעמי' ציערו דייקא נהי דלשלם חייב לשלם לו עכ"פ לצערו לא שייך דבשלמא אם הוי רואה שתחלה אכל באיסורא ומוכח דהוי גזלן ואינו עושה מעשה עמך לכך ראוי לייסרו ולצערו אבל כיון דהוקפלו רוב המקצועות א"כ תחלה כדין אכל ואין ראי' שהוא רשע ואינו עושה מעשה עמך א"כ קשיא עכ"פ מ"ט ציערו דייקא ולזה משני דהוי גנבין לי' מתחלה וסבר דזה הוא וא"כ מתחלה הוי גנב לכך אינו עושה מעשה עמך וראוי לצער אך לפ"ז פריך שפיר כיון דעל חשד זה הוי פטורין מן הדין א"כ מ"ט ציערו הרי לא הרויח ממון מן הדין בפטור זה ולוותר בחנם אין חייב מי שחייו נדחקים ולכך משני שר"ט עשיר גדול הי' והוי מחויב לפזר ממונו שלא יהנה מכבוד התורה כדין הידור מצוה לכך ציער ר"ט וא"ש ויש להסביר סברא הנ"ל יותר דנהי דלקולא לא אמרינן מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי' מ"מ לחומרא אמרינן כן כיון דבזה הוי חזקת ממון המסייע לו ונהי דבלא מחאתו לא הוי חיישינן לחזקת ממון כיון דאין מיעוט לפנינו רק חזקת ממון לבדו ורוב עדיף מחזקה היכי דליכא עוד מיעוט המצטרף לחזקה אך כיון דעכ"פ יש מחאה השתא שפיר מצטרפין מחאתו דהשתא לחזקת ממון ואיתרע לה רובא לכך הוי חייב לשלם למפרע מן הדין וא"ש ודו"ק:

שם גמרא תניא לאהבה את ה' אלהיך כו' עד וסוף הכבוד לבוא שנאמר קשרם על אצבעותיך כו' הנה ראיה זו אין לו הבנה כלל ופירוש המפרשים דחוק מאוד. ולדעתי נראה לפרשו על נכון בעזה"י. דהנה ידוע מאמר התנא כל אהבה שהוא תלוי' בדבר בטל דבר בטלה אהבה ושאינה תלוי' בדבר אין בטילה עולמית וא"כ ה"נ בדרכי התורה הלומד ע"מ להתגאות אינו זוכה לשררה רק אדרבא הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו וא"כ אם יראה אח"כ שתקותו נשאר מעל ואינו זוכה לכבוד יתבטל מלימודו דהרי הוי האהבה שלו את התורה. והוי אהבה שתלוי בדבר ובטל הדבר בטלה האהבה וסופו שיפסוק מלימודו אבל אם לומד מאהבת הקב"ה ולא להתגאות הוי האהבה שאינה תלוי בדבר ואינה בטלה עולמית וז"ש בתורה לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו דאם אוהב אותו ית' ועושה לשמו אז יקרא דבק בו ית' דאז הוי אינה תלוי בדבר ואז יחשב דבקות אבל אם לא יכוין לו ית' רק עבור עצמו א"כ סוף שיתבטל ואין זה דבקות וז"ש לאהבה את ה' אלהיך אם תעשה מחמת אהבה אז ולדבקה בו אז יקרא דבקות ואם לאו אין זה דבקות. והנה כל ענין הדבוק תמיד עם האדם נקרא כקשור בידו וימינו כמו כחותם על ימינך כחותם על זרועך והרבה מזה וזה שאמר לראי' שהזהיר ואמר קשרם על אצבעותיך שיראה האדם שיהי' התורה קשור על אצבעותיו וכתובים על לוח לבו שלא ישכח אותם בשום פעם ואיך יעשה הקשר הזה, ומה נקרא קשור ומה אינו קשור שהוצרך להזהיר על כך לקשרם בלי הפסק בע"כ הכוונה שילמוד לשם פועלם ולא יהי' אהבה התלוי' בדבר שיהי' בטל הדבר בטלה אהבה רק קשרם על אצבעותיך לעשותם לשמה להיות אינה תלוי' בדבר שאינ' בטלה עולמית ובזה מיושב מה דהקשה הרי"ף כיון דהביא קרא דלאהבה את ה' אלהיך למה חזר להביא קרא דקשרם. ולפמ"ש א"ש דודאי מלשון לאהבה לבדו אינו מוכח די"ל דגוף האהבה הוי רק עבור לקבל פרס דיאהוב הקב"ה כדי שיתן לו שכר ויעלהו לגדולה אך העיקר הראי' הוי מלדבקה בו דהאהבה יהי' שתהי' אינה תלוי' בדבר להיות נשאר דבוק בית' תמיד אך הרי מזה לבדו ליכא ראי' די"ל הך ולדבקה בו אינו ענין אחד עם לאהבה דמכח האהבה יומשך הדבקות רק י"ל דהוי תרי מילי דלאהבה הוי אף על מנת לקבל פרס ולדבקה בו הוי ענין אחר כמו שדרשו חז"ל במקום אחר וכי אפשר לדבק בשכינה אלא הדבק במדותיו מה הוא רחום כו' או המשיא בתו לת"ח כו' ולכך הביא ראי' מקרא של קשרם על אצבעותיך דמוכח דמזהיר על שיהי' האהבה אהבה שאינה תלוי' בדבר להיות קשר אמיץ בינו ובין הקב"ה וכיון שכן אף מ"ש בתורה לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו הוי תנאי שיאהוב את הב"ה באופן ותנאי שיחשב דביקות בו ית' שיהי' בלי הפסק ואינו תלוי' בדבר ומ"ש עשה הדבר לשם פועלם וסוף הכבוד לבא הנה אם הכוונה כפשוטו שלא יכוין לשם כבוד כלל א"כ לא הו"ל להזכיר דממ"נ אם בשעת עשי' אינו רשאי לכוין כלל על הכבוד א"כ ממ"נ אם יבא יבא ואם לא יבא לא יבא ולמה לו להזכירו כלל אך נראה עפמ"ש הרב בעל הפלאה על מאמר חז"ל בחגיגה דדרש ראב"ע אם אנשים באים ללמוד נשים באים לשמוע טף למה באו כדי ליתן שכר למביאיהן אמר ריב"נ אשריך אברהם אבינו שראב"ע יצא מחלציך וביאר הוא הענין דהנה אסור לשמש את הרב ע"מ לק"פ וא"כ איך דרש ראב"ע דהטף הוי כדי ליתן שכר למביאיהן אך דוקא אם מכוין על טובת עצמו כדי לקבל שכר אסור אבל אם מכוין לעשות רצונו ית' שהוא חפץ ליתן שכר וטובה לאדם וא"כ גם בקבלת השכר הוי לעשות רצונו ית' שחפץ בכך להיטב לאדם זה מותר וראוי לעשות כן ולכך נאמר באברהם כן כי ידעתיו למען אשר יצוה כו' למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו וכן הוי כוונת ראב"ע כו' ייע"ש. והארכתי בזה בכמה דוכתא ולפ"ז א"כ מותר לכוין ע"מ לקבל כבוד אך הכוונה יהי' לא להנאת עצמו רק לעשות רצונו ית' שחפץ הוא ית' בכבוד האדם ולפ"ז החילוק הוי כך דאם מכוין עבור הנאת עצמו הוי הכבוד הראש והסוף כי על זה עיקר כוונתו רק עבור עצמו אבל אם מכוין שיבא לו כבוד לעשות רצונו ית', א"כ הוי עיקר הכוונה שלו על הקב"ה למלאות רצונו והכבוד הוי רק הסוף לעשות רצונו יתברך שחפץ בכבוד האדם וז"ש עשה הדבר לשם פועלם דתחלת העשי' יהי' על שם פועלם וסוף הכבוד לבוא. דסוף הכוונה יהי' על הכבוד שיבוא אבל תחלת הכוונה יהי' לשם פועלם. וסוף הכבוד יהי' על הכבוד שיבא והיינו לעשות רצונו ית' שחפץ בכבוד הזה ובזה הוי תחלת הכוונה הקב"ה וסוף הכוונה הכבוד ולא שתחלת הכוונה יהי' הכבוד וא"ש ונכון בעז"ה או י"ל להיפוך דאם הוי הכוונה רק לכבוד עצמו הוי גוף הכבוד כל התכלית ואין אחר הכבוד תכלית אחר אבל אם מכוין. שיהי' לו נחת רוח בכך להקב"ה הוי אחר הכבוד תכלית שנייה שיהי' לו יתברך נחת בזה וז"ש עשה הדבר לשם פועלם וסוף הכבוד הסוף הנמשך מן הכבוד זה יבא שיהי' לכבוד סוף ותכלית אחר ודו"ק:

שם גמרא אמר רבא שרי לי' לצורבא מרבנן לאודיעי' נפשי' כו' דכתיב ועבדך ירא את ד' מנעוריו כו'. לכאורה קשה טובא מנ"ל, כן הרי התם פקוח נפש הוי שהרי חשש עובדי' שיהרגנו אחאב כמו שאמר לו מפורש שם לכך י"ל במקום פ"נ מותר להודיע נפשי' אבל שלא במקום פקוח נפש אסור ואפשר דמלשון מנעוריו דייק דמשמע דבא לומר שלא הוי בידו עונות בשום פעם. דאל"כ הוי די לומר ועבדך ירא את ד' דמשמע דעכשיו עכ"פ הוא ירא א"כ שוב ראוי שיחוש אליהו ולא יהרגנו ולמ"ל מ"ש מנעוריו בע"כ הכוונה דבא לומר שלא יסבור אליהו דחטא ועשה תשובה אחר כך קמ"ל דהוי ירא מנעוריו והוי צדיק מעיקרא א"כ שכח זה אינו לצורך פ"נ כלל ולמ"ל לומר מנעוריו בע"כ דשרי לי' לאודיעי' נפשי' כו' אך אם כן אכתי תקשה לפירוש הרא"ש דלכך מותר לאודועי' נפשי' כדי שלא יזלזלו בכבוד תורתו ויענשו וכוונתו דעיקר איסור הודעה הוי דמשתמש בכתרו של תורה ואם כן תינח אם מכוין לכבודו או להרוחה אבל אם מכוין לטובת אחרים שלא יענשו מותר לו להודיע וא"כ נשאר הקושיא ממ"נ אם הוכחה מגוף אמירתו ועבדך ירא את ה' קשה די"ל דהוי לצורך פ"נ ואם מלשון מנעוריו א"כ בזה לא שייך הטעם שלא יבזו בכבוד תורתו ויענשו דהרי אף אם אינו מנעוריו רק השתא ירא ה' נמי אסור לבזותו וצריך לנהוג בו כבוד וא"כ אכתי למה הזכיר מנעוריו וצ"ע בזה. ומה שגבי ר"ט הוי פ"נ עיין במהרש"א מ"ש בזה לעיל:

שם גמרא רבא רמי כתיב ועבדך כו' לכאורה הוי אמירה זו בכפל שכבר אמר רבא זה שרי לצורבא מרבנן לאודועי' נפשי' דכתיב ועבדך כו' ולמה לחזור ולומר רומיא קראי אהדדי ולתרץ כן אך נראה די"ל דיש לחקור מ"ש רבא שרי לי' לצורבא מרבנן לאודועי נפשי' באתר' דלא ידעי מה הכוונה אם הכוונה