נדרי זריזין חלק ב רנה

דאז בכל צד שנאמר יש כנגדו שני ספיקות להיפוך דאם נפרש עד התחלת הפסח יש לנו כנגדו שני ספקות דלמא עד ימים אחרונים אמר או עד שיצא וכן באינך אז כל כהאי לא מעייל נפשי' לספקא דיש בו בכל צד שני ספקות כנגדו אבל באם אין כאן רק שני צדדים וליכא בכל צד רק חד צד להיפוך אמרינן לכ"ע מעייל אינש נפשי' לספקא ונ"מ מזה כגון אם נדר עד לפני שביעית אז אף להרמב"ם וסייעתו דפסקו כר"מ דאינו אסור עד שיגיע מכח דלא מעייל נפשי' לספקא מ"מ אסור בשביעית כיון דאינו רק יום אחד א"כ אין כאן רק שני ספקות או הוי עד לפני שביעית או עד שיצא לכך בזה מחית נפשי' לספקא כן הוי נראה לכאורה ועדיין צ"ע:

ע"ב גמרא ורמינהו מי שיש לו ב' כתות כו' ופרש"י בד"ה דקסבר ר"מ מעייל אינש נפשי' לספקא דלא אזדהר הארוס בשעת קידושין דלא ליתי לידי קלקול כו' הנה מה דנקט רש"י הארוס ולא נקט על האב דהאב לא נזהר שלא יבא לידי קלקול כו' היה נראה לומר דהנה לכאורה קשה מה פריך דר' יוסי אדר"י נימא דיש לחלק בין נדרים לקדושין דבשלמא בנדרים דחזינן דדעתו לאסור דבר זה ובא לאסור על עצמו בזה י"ל דמחית נפשי' לספקא ונתכוין לאסור כל מה שיש במשמעות לשונו הכל כאשר לכל אבל בקדושין הרי סתם קדושין הוי כדי לישאנה ולכנוס לחופה כדרך איש ואשה וא"כ אם נימא דכוונתו הוי על כולן הרי יהי' אסור לישא שום אחת דיש לספק דלמא היא אחות אשתו ויצטרך לגרש כולן וא"כ נתבטלו מעשיו מה שרצה לקדשה ולכנוס ויעשה מעשה הגורם לו היפוך כוונתו וגם הוי מילי דכדי ולמה יקדשנה רק כדי לגרשה ומילי דכדי לא עביד אינש וחזקה דאין אדם חוטא ולא לא לקדש כדי לגרש כולם ויפסלו כולם לכהונה וגם קשה הוא הגרושין כמ"ש חז"ל לכך בזה ס"ל לר' יוסי דלא מעייל נפשי' לספקא ומהו פריך וצריך לומר דעיקר פרכת הש"ס הוי מכח דר"מ אדר"מ דאם בנדרים ס"ל דלא מחית נפשי' לספקא מכ"ש בקדושין דראוי לומר כן דלא מחית נפשי' לספקא וקשה דר"מ אדר"מ אך לפ"ז הוי קשה מהו פריך הרי י"ל דוקא כאן דהענין נוגע לנפשו בזה לא מחית נפשי' לספקא אבל התם בקדושין דאין הדבר נוגע לו רק לבנותיו ולבנותיו מעייל נפשי' לספק' ומהו פריך ולזה מפרש רש"י דהפרכא הוי מן הארוס כיון דבקידושין בעינן דעת שניהם איך הוא מעייל נפשי' לספקא הרי הענין נוגע לו ומ"מ ס"ל לר"מ דמעייל נפשי' לספקא ובזה קשה שפיר למה כאן לא מעייל לספקא וא"ש ודו"ק אך בהיות כן קשה לי מהו פריך דר"מ אדר"מ הרי לעיל בפ"ב דף י"ז אמרינן דיש פלוגתא אם סתם נדרים להחמיר או סתם נדרים להקל ואיכא למ"ד דספק נדרים להקל א"כ נימא כסברא הנ"ל שכתבנו לעיל דבקדושין לא מעייל נפשי' לספקא אבל בנדרים מחית נפשי' לספקא לכ"ע ור"מ ס"ל אף גבי קדושין נמי מחית לספקא מכ"ש בנדרים רק בהא פליגי דר"מ ס"ל כמ"ד סתם נדרים להקל ולכך מה בכך דמעייל נפשי' לספקא אכתי ספק נדרים להקל וכיון דספק הוא למהו נתכוין אינו אסור אלא עד שיגיע ור' יוסי ס"ל כמ"ד סתם נדרים להחמיר לכך ס"ל דאסור עד שיצא ומהו פריך וצ"ע ועוד קשה לי דרבא משני בקדושין דף ס"ג דהתם בלישנא דעלמא פליגי כו' משמע דגם לדידי' קשה הך קושיא דר"מ אדר"מ וק' הרי רבא ס"ל בפ"ב דקדושין שם דקדושין שאין מסורין לביאה לא הוי קדושין ופריך שם מהך משנה דקדשת את בתי כו' ומשני בהוכרו ולבסוף נתערבו וא"כ חשה מהו פריך דלמא דוקא התם דתחלה ידע על איזה כיון רק דאח"כ שכח בזה יש לומר דיחוש לשכחה שישכח אח"כ ואף בזה לא מעייל לספקא כפרש"י בקדושין דף נ"א שם בזה ס"ל לר"מ דמחית נפשי' לספקא דלשכחה לא חייש שמא ישכח אח"כ דלא שכיח וסבר הוי שיהי' נזכר כבתחלה וכל כה"ג ממית לספקא אבל כאן מיירי דלא ידע מתחל' למה הוא נתכוין בזה אמרינן דלא מחית נפשי' לספקא ומהו פריך רק בלא דברינו הוי אפשר לומר דעיקר הפרכא הוי דר"י אדר"י אם התם חייש מכ"ש הכא אך לפמ"ש כאן דלר"י לק"מ די"ל קדושין שאני רק עיקר הפרכא לר"מ א"כ קשה מה פריך נימא דשאני התם בהוכרו ולבסוף נתערבו וא"כ עכ"פ לרבא לק"מ בלא"ה ולמה לו לתרץ דבלישנא דעלמא פליגי ובפרט לפי מה דמשמע שם בקדושין דאף לאביי מוכרח לומר דמיירי בהוכרו מלשון אינו יודע דנקט כו' אם כן מהו פריך כאן דר"מ אדר"מ וצ"ע ועיין בחבורי מזבח אבנים על הלכות קדושין סי' ל"ז מ"ש בזה וצ"ע כע:

שם גמרא איפוך כו' עיין בהר"ן שכתב דהרמב"ן פסק כר' יוסי דכאן כו' והנה לכאורה קשה דלרבא שם דמשני בדלישנא דעלמא פליגי ובפרט להרמב"ן דהכי קי"ל האיך נפרש הבריית' שמביא שם וכאן דמפורש להיפוך דר"מ אומר עד שיצא כו' ודוחק לומר דתרי תנאי אליבא דר"מ ור"י דתנא דמתניתין דידן סבר דר"מ ס"ל עד שיגיע ור' יוסי עד שיצא ותנא דברייתא ס"ל להיפוך דא"כ אם יש פלוגתא בדעתם למה לו לדחוקי איפוך ה"ל לפרש נמי דתנא דידן ותנא דקדושין הוי תרי תנאי אליבא דר"מ ור"י ולתנא דידן אף בקדושין מתיר ר"מ ור' יוסי מחמיר ולתנא דקדושין אף בנדרים מחמיר ר"מ ור"י מיקל. ואם הוי דוחק לו לאוקמי תרי תנאי אליבא דר"מ ור"י וטפי עדיף לאוקמי איפוך א"כ קשה טפי אם איפוך לבדו עדיף מלאוקמא כתנאי אליב' דר"מ ור"י מכ"ש דקשה איך מוקי רבא בתרתי אוקימתא דבלישנא דעלמא פליגי וגם נצטרך לומר דהוי פלוגתא דר"מ ור"י כתנאי ומה לי אם הברייתא והמשנה דקדושין יהיו לאחדים רק משנה דידן וקדושין יהו' כתרי תנאי אליבייהו ולמה לו לדחוקי כן וטפי לאוקמי איפוך ודוחק לומר דברייתא ומשנה מסתבר להיות כתרי תנאי אבל המשנה גופא לא מסתבר אוקמא כתנאי דזה דוחק ולכך נראה ליישב דמזה יהי' ראי' לדעת ר' ירוחם שהביא הש"ך בסי' רי"ז שכתב אף בנדרים הולכין אחר לשון ב"א מ"מ אם מדברים בלשון לע"ז ונדר בלשון תורה אזלינן בתר לשון תורה ייע"ש ולפ"ז ה"נ מה דמשני רבא שם דבלישנא דעלמא פליגי אם הכוונה עד שיגיע או עד שיצא היינו בלשון ב"א פליגי היאך משמע אם משמע בלשון ב"א דוקא עד שיגיע או דוקא עד שיצא אבל בלשון תורה מודים שניהם דמשמע הכל ומשמע הכי ותליא בדין אם מחית נפשי' לספיקא או לא ולכך המשנה מיירי דמדברים בלשון תורה ואז בנדרים הולכין אחר לשון ב"א ובזה פליגי אם בלשון ב"א משמע דוקא עד שיגיע או דוקא עד שיצא ובזה הוי ר"מ לקולא ור"י לחומר' אבל הבריית' מיירי דמדברים בלשון לע"ז והוא נדר בלשון תורה דאז אזלינן בתר לשון תורה ובזה לכ"ע משמע שניהם או עד שיגיע או עד שיצא. לכך בזה מחמיר ר"מ ור"י מיקל ואזלי לשיטתם בקדושין אם מחית אינש נפשי' לספיקא או לא וא"ש ודוק היטב וע' בק"א סי' ר"כ מ"ש בזה:

הרא"ש ד"ה עד הקיץ כו' ולא נראה ההוא פירושא כו'. הנה לכאורה הי' נראה דדין זה תלוי במה שמבעי' בירושלמי והובא בהר"ן ובפוסקים באם נדר עד משתה בנו שאם נימא דמשתה בנו הוי זמנו קבוע אף דיתכן שיהי' נדחה ובידו לדחותו ה"נ נחשב בציר וקציר זמנו קבוע אף דבידו לדחותו אבל אם נימא דמשתה בנו לא הוי זמנו קבוע אף בציר וקציר לא הוי זמנו קבוע מטעם שכתב הרא"ש כיון דאין שוין תמיד אך א"כ הוי קשה לדעת הרא"מ מה מבעי' לי' בירושלמי אם משתה בנו הוי זמנו קבוע ה"ל לפשוט מהך משנה מדלא נקט בקציר ובציר עד שיהא משמע דזה הוי זמנו ידוע א"כ לפ"ז גם משתה בנו הוי זמנו ידוע ומה מבעי' לי' ולכך צ"ע מ"ש משתה בנו ומ"ש בציר וקציר וצ"ע בזה:

תוספות ד"ה ורמינהי כו' ושמא קרי לה לגדולה קטנה שבגדולות כלומר דהיא גדולה נגד הגדולה שבכת השני' והוי היא גדולה נגד הגדולה שבקטנות כמ"ש בש"ס שם בקדושין:

ד"ה עם הבציר כו' בפ"ג דקדושין דף ס"ד הנה ט"ס ואינו ענינו לכאן וזה צ"ל לעיל בד"ה והתני' בניחותא שכתבו למאי דמוקי התם אביי ולא כתבו היכן ושם צריך להיות ולמאי דמוקי התם אביי בקדושין דף ס"ד כו' ומ"ש וי"מ היינו פי' הרא"מ והביאו הרא"ש בפירושו ומ"ש ולא נהיר' דהא אמר עד שיהא הקיץ הנה כבר יישב בזה הרא"ש בלשונו שדוקא בעד הקציר ובציר ס"ל כן ולא בקיץ עיין בטעמו:

דף סב ע"א גמרא רבי הוי קא אכל ר"מ בר"י לא אכל כו' והנה הטעם דלא רצה ר"מ לאכול הוא מכח דקשה לי למה בהוכפלו הרוב המקצועות מותרין משום גזל הרי אין הולכין בממון אחר הרוב ולמה נלך כאן בתר רובא מה דרוב ב"א הוכפלו רוב המקצועות סוף סוף דלמא זה מן המיעוט הוא ועדיין לא הפקירו וא"כ אם אסורין משום גזל לא הוי הפקר וממילא חייב אף במעשר אף דהוי זה באיסורא מ"מ כיון דאינו הפקר חייב ממילא במעשר ולכך צ"ל דרבי ס"ל הולכין במא"ה כרב אבל ר"י ס"ל כשמואל דאין הולכין במא"ה לכך לא אכל אך זה דוחק לומר דרב ושמואל דפליגי במס' ב"ב אם הולכין במא"ה או לא יפלגו במה דפליגי רבי ור' יוסי כאן ובפרט דהש"ס שם מבקש לומר כתנאי ולמה אינו מביא מכאן. והן אמת שממה שהשמיט הרמב"ם דין זה דהוכפלו רוב המקצועות מותרין משום גזל ולכאורה יפלא הדבר למה השמיטו ולפמ"ש א"ש דהרמב"ם ס"ל דהך ברייתא אתיא כמ"ד הולכין במא"ה אבל אנן דקי"ל אין הולכין במא"ה לא מהני הוכפלו רוב המקצועות והי' נראה עוד ראי' להרמב"ם ממה דאמרינן אח"כ דר' ישמעאל בר' יוסי אמר משום אביו דנקפלו רוב המקצועות מותרין משום גזל כו' א"כ אביו דר' ישמעאל בר' יוסי הוי ר' יוסי והנה מפורש בפ"ו דב"ב שם דפלוגתא דרב ושמואל אם הולכין במא"ה הוי כתנאי ר' יוסי ואמרו לו ומוכח שם להדי' דר' יוסי ס"ל, דהולכין במא"ה וכ"כ שם הרשב"ם להדי' וא"כ ר' יוסי לשיטתו אזיל דס"ל הולכין במא"ה ולכך ס"ל כיון דנקפלו רוב המקצועות מותרין משום גזל והך ברייתא דלעיל נמי אתיא כר' יוסי אבל לדידן דקי"ל כרבנן דאין הולכין במא"ה לכך השמיטו הרמב"ם ומה דלא הביא הש"ס התם הך תנאי דרבי ור' יוסי נראה ע"ד מ"ש הר"ן לעיל בבעיא דהני כהני שליחי דרחמנא דרוצה למפשט ממשנה וברייתא כו' וא"כ ה"נ י"ל דאינו מביא כתנאי רק ממשנה או ברייתא ולא מסיפור המעשה וסידור הש"ס אך זה קשה לי למה לא פריך לשמואל מברייתא הנ"ל דהוקפלו רוב המקצועות דמוכח ממנו דאין הולכין בממון אחר הרוב וצ"ע בזה ועיין לקמן בד"ה א"ה מ"ש בזה. ולפמ"ש לקמן נשאר הקושיא על הרמב"ם למה השמיט דין זה וצ"ע כעת:

שם גמרא א"ה אמאי ציער נפשי' כו' הנה הכל תמהו על לשון א"ה ואף אני אענה חלקי דהנה לכאור'