נדרי זריזין חלק ב רנד

היום כו' וא"כ ה"נ כאן כיון דהוא נדר והוי כבמה לע"ז והוי עושה מעשה עכו"ם לכך נדון כעכו"ם וחשבינן בי' לילה אחר היום לכך נחשב עדיין בזמן איסור ולכך צריך שאלה וא"ש וע' מ"ש בק"א שלי סי' ר"ך בדין שבועה ובביאור לשון הרא"ש בפירושו לעיל עיי"ש:

שם גמרא אבעיא להו יום אחד כו' אלא מהא ליכא למשמע מינה כו' מה שקשה מזה עיין. בק"א סי' ר"כ מ"ש בזה בעז"ה:

רש"י ד"ה יום אחד כו' מה"ט נמי לא מצרכינן שאלה תיבות נמי ט"ס הוא דהרי רק מזה מיירינן ואין לנו קושיא אחרת רק זה ועל זה סובב והולך כל הפלפול וכך צריך להיות משום ה"ט לא מצרכינן שאלה ותיבת נמי ט"ס הוא:

ר"ן ד"ה ומה שנהגו ואין להקשות דא"כ בתענית שעות דמותר לאכול קודם ערבית נגזור. אטו באומר היום דאו אסו' עד שתחשך די"ל דוה בזה ודאי לא מחליף דתענית שעות אטו אומר היום לא מחליף כלל ומ"ש שנאסר מתחלתו בתענית יחיד ט"ס בתענית וצ"ל כתענית יחיד וק"ל:

בא"ד וראיתי להרשב"א כו' הנה לפי' הרשב"א קשה אכתי מתענית שעות דאם לא אכל עד חצי היום וכחצי היום נמלך להתענות דמותר לאכול בלילה בלי שאלה ובזה שפיר קשה דלבעי שאלה כיון דעד חצי היום טרם שקיבל עליו להתענות הי' מותר ובחצי היום כשקיבל עליו נאסר ולבעי שאלה בלילה גזרה אטו יום אחד וזה לא שמענו בעולם ולהר"ן א"ש. אך להרשב"א קשה וצ"ע:

ד"ה שבת זו כו' מיהו הך נוסחא ליכא לפרושי כלל לפירוש השני שפרשנו במשנתינו כו' וכוונתו נראה דבשלמא ללישנא קמא דגרסינן מה"ד יומא דשבתא קאמר א"ש די"ל דכוונת הש"ס מה"ד יומא דשבתא קאמר היינו ימות השבוע לא שבת שלפניו קמ"ל דאף שבת שלפניו אסור אבל להך לשנא דגרסינן מה"ד יומי דקמי שבתא קאמר קמ"ל קשה למה קאמר הרבותא יומי דקמי' שבתא אבל שבת שלאחריו מותר הו"ל לומר רבותא טפי משבת שלפניו דה"א דבשבת עצמו מותר כיון דנמנה באמת לשעבר לכך ליתי' גרסא זו לפירוש שני וק"ל:

תוספות ד"ה שבוע זו כו' ופירוש זה רהיט נראה דט"ס הוא וצ"ל פירוש זה פשוט כו' וגם מ"ש בגמרא פריך פשיטא אין לו הבנה דמה ענין זה לכאן הרי כבר כתבו בתחלה דהגמרא פריך פשיטא ולמה חזרו וכתבו כאן ובפרט דהתוס' פירשו לקמן פרכת הש"ס פשיטא גם לפי דרך גמ' הללו א"כ למה הביאו כאן מה דפריך פשיטא וצ"ע:

דף סא ע"א גמרא יום נמי כהיום דמי כו' לכאורה קשה לי מנ"ל לפשוט כן הלא י"ל כיון דקיי"ל סתם נדרים להחמיר וא"כ י"ל אם אומר יום או שנה מספקא לנו אם כוונתו הוי כהיום או כהשנה דינו כיום או שנה ולכך התם דהוי לחומרא דאם נאמר השנה אסור בעבורה ושנה יהי' מותר בעבורה ולכך אמרינן סתם נדרים להחמיר וחיישינן דלמא כוונתו כהשנה ואסור בה ובעבורה אבל הכא הוי להיפוך חיישינן לחומרא דלמא הוי כוונתו יום כיום אחד ולכך אסור מעל"ע ואזלינן הכא והכא לחומרא ומהו פריך וצ"ע בזה כעת וכן מצינו בכמה דוכתי כן דחיישינן הכא והכא לחומרא וצ"ע:

שם גמרא שנת חמשים כלפני חמשים כו' קשה לי למה לא פשטה לה מן המשנה דנקט בנודר בשבוע אחד אסור בכל השבוע ושבוע שעברה וקמ"ל דהשמטה שייכא לפניו ולא קמ"ל רבותא טפי דאף דנודר בשמטה שיהי' היובל אחריו אסור בשמטה וביובל עצמו ולמנקט רבותא טפי אלא ודאי דיובל שייך לאחריו והן אמת דיש לדייק מרישא להיפוך מדנקט בר"ה ור"ה להבא ולא קמ"ל ביובל דהוי להבא מוכח דיובל הוי כלפניו וא"כ ליכא למשמע מינה אכתי ה"ל לפרש כן כמו דמפרש לעיל גבי בעיא דיום כיום אחד דמי או להיפוך וצ"ע בזה:

רש"י ד"ה היה עומד בשנת היובל כו' עד או בשנת חמשים נמי אסור דבשנת חמשים מתחיל יובל הבא משמע להדיא מפרש"י דאף דנדר בשנת היובל עצמו אם נימא דיובל שייך לפניו הוי מותר ביובל עצמו רק אם יובל שייך להבא אסור ביובל הזה והוא סותר פירושו לעיל במשנה דפי' דעמד בשבת ונדר אף דשייך לשבוע העבר וכן שמטה אף דשייך לשעבר מ"מ אסור בשבת ושמטה וא"כ קשה מ"ש יובל משבת ושמטה דהם אף דשייכין לפניו אסור בהסם וביובל אם שייך לפניו יהי' מותר בהן וא"כ סתרי דבריו זא"ז מיהו מזה יהי' ראי' למ"ד לעיל די"ל דלפרש"י באמת מותר בשבת עצמו או בשמטה עצמו וזה גופא קמ"ל במשנה דשבת ושמטה שייך לפניו ומותר בהן ור"ח ור"ה להבא ואסור בהן ולכך מבעיא לי' אם יובל שייך לפניו או לאחריו וי"מ שהביאו הרשב"א והרא"ש והר"ן לעיל דס"ל דאסור אף בשבת ושמטה שנדר בהם הם יפרשו שאבעיא דכאן הוי כמ"ש הרא"ש והר"ן כאן אם נדר בתוך שני היובל אם נאסר ביובל הבא. אבל אם נדר ביובל עצמו ודאי אסור בו אף אם שייך לאחריו מיהו דברי התוספות נשארים בצ"ע שהם הביאו במשנה פירוש הי"מ דנדר בשבת עצמו ומ"מ אסור בשבת שהוא עומד בו וכאן פירשו להי"מ במיירי דנדר ביובל עצמו דמבעיא לי' אם הוי כלפני חמשים ולא נתכוין לאסור במנוייו הבא עליו כו' אם כן קשה דסתרי דבריהם אהדדי דמ"ש שבת ומ"ש יובל וצריך עיון ועיין לקמן מה שכתבתי ליישב זה:

ר"ן ד"ה אבעיא להו קונם יין שאני טועם יובל כו' לאו דוקא בהדין לישני' כו' הנה לכאורה אין זה מוכרח די"ל דמבעיא לי' באת"ל דיום כהיום דמי וא"כ יובל כהיובל דמי מבעיא לי' אם יובל כלפניו דמי או כלאחריו וכה"ג יש בכל דוכתא דמבעיא לי' באת"ל ולפ"ז הוי מוכח דלדינא הוי יום כהיום דמי דבכל דוכתא קיי"ל כאת"ל מיהו בלא"ה הוי יכול הר"ן לומר כיון דבעיא זו הוי יכול למבעיא באומר היובל מה לו למבעיא לי' בלשון יובל בדרך את"ל כיון דיכול למבעיא בלא זה ואין בעיא זו תלוי בזה מיהו לפירוש הי"מ שהביאו התוס' והר"ן כו' דמ"ש השבת מיירי אם נדר בשבת עצמו. והנה לעיל תמהתי עליהם דמ"ש יובל משבת ולמה ביובל מבעיא לי' אם נאסר גם ביובל שעומד בו והנחתי בצ"ע ולפמ"ש כאן י"ל כך דיש לחלק בין אומר השבת או השבוע ובין אם אומר יום או שבת או יובל דאף להך לישנא דיום כהיום דמי ואינו אסור רק עד שתחשך או כיום אחד דמי ואסור מעל"ע מ"מ אינו דומה יום ליום אחד ממש ונ"מ לאומר שבת שנה שבוע יובל דבאומר שבת אחת ועמד בשבת נאסר אף בשבת שעומד בו אבל באומר שבת או שבוע ולא אמר יותר אינו אסור רק מיום א' ואילך ומהתחלת השמטה ואילך ולא בשבת ושביעית עצמו שעומד בו ויש להוסיף טעם בדבר דלהך לישנא דיום כיום אחד דמי א"כ שבת כשבת אחד דמיא א"כ הוי די לומר שבת או שמטה ולמה הוסיף לומר לשון אחת או אחד לכך מזה מוכח דלטפויי קאתי דשבת כוונתו הוי על שבת ממש או שבוע על שביעית ממש ולשון אחד בא להוסיף על כל השבוע או השמטה הבאה דאל"כ רק כוונתו על שבוע הבאה או שמטה ואמר לשון שבת סתם או שבוע סתם אבל באומר באמת רק שבת שבוע אף אם נאסר בכל השבוע והשמטה מ"מ בשבת עצמו שנדר ושביעית שנדר בהן עצמן מותר ולכך מבעיא לי' באת"ל יום כיום אחד דמי א"כ יובל כיובל אחד דמי ומבעיא לי' אם יובל זה שעמד בו נדון כלפניו ומותר בו כיון דלא אמר לשון אחד או נדון כלאחריו ואסיר בו כמו בר"ח ולפ"ז א"ש דמבעי' לי' דוקא כה"ג לאשמעינן דין אחד לענין שבת אם אמר שבת סתם ועמד בשבת אף דקיי"ל לחומרא והוי שבת כשבת אחד היינו לענין שבוע הבאה אבל לענין שבת עצמו כיון דזה מפורש במשנה דשייך לשבוע העבר מותר בו כיון דלא אמר לשון שבת אחד ואף אם נימא דיום כהיום דמי וא"כ באומר שבת אחד אין לשון אחד מיותר כלל ואעפ"כ חזינן דאסור בשבת העברה י"ל חדא דזה גופא האבעיות הש"ס דמבעיא לי' אם יום כהיום דמי דהיינו אם נימא דלכך בשבת אחת אסור בשבת נמי הוי מכח דהי' יכול לומר סתם שבת ואמר אחד לטפויי והוי יום כיום אחד דמי או נימא דלאו מה"ט מתסר באותו שבת רק בלא"ה משמע אותו שבת נמי ומ"מ יום כהיום דמיי ולכך שפיר, קמ"ל הש"ס בזה בבעיא דיובל באם אומר שבת סתם מותר באותו שבת. ואין לדחות דהרי יום מספקא לנו אם. כיום אחד דמי א"כ בשבת נמי הוי כך ובלא"ה אסור בשבת ממש מכח ספק דלמא יום כהיום דמי י"ל דהרי כל את"ל פשיטותא הוא כמ"ש הפוסקים לכך כיון דלכרבנן מבעיא הש"ס בלשון יובל היינו את"ל דיום כיום אחד דמי א"כ כיון דהוי באת"ל קיי"ל כן וא"כ פשיטא לנו דהוי כיום אחד לכך ממילא כיון דאפשיטא כן הוי הטעם דלכך אסור במשנה באותו שבת מכח דלא הוי צריך לומר לשון אחד ואמר מוכח דלטפויי קאתי לכך באומר שבת סתם מותר באותה שבת ואסור בשבוע שלאחריו או י"ל דס"ל להני מפרשים דבאמת להס"ד דיום כהיום וא"כ הוי מוכרח לומר שבת אחד באמת הוי מותר באותה שבת ושמטה עצמה ומה דנקטה המשנה שבת שעברה ושמטה שעברה היינו כמ"ש לעיל לאשמעינן שזה מותר באמת אך זה להס"ד דיום כהיום דמי. אבל כיון דאנן אסקינן דהאיבעיא הוי לחומרא וא"כ אם יאמר שבת סתם נמי יהי' אסור בכל השבוע ובפרט לפמ"ש לעיל דלהני י"מ הוי בעיא דיובל באת"ל ונפשטא האבעיא זו וא"כ הוי יכול לומר שבת סתם ואמר אחד מוכח לטפויי קאתי ונאסר אף בשבת וס"ל דזה תלוי בזה ומבעי' לי' אם יום כהיום דמי וממילא בנדר בשבת אחד מותר בשבת עצמו כיון דליכא לישנא יתירא או יום כיום אחד דמי וא"כ אם אמר שבת אחד הוי לטפויי ואסור גם בשבת ולכך פירשו הם לדידן לחומרא ולפמ"ש א"ש דמבעיא דיובל נפשטה הך בעיא ראשונה לכך שפיר נ"מ מזה לדין שבת סתם דאסור בכל השבוע ומותר ביום השבת כן נראה ליישב שיטת הי"מ הנ"ל ולא סתרי אהדדי דברי התוס' וא"ש ודו"ק:

ד"ה עד פני הפסח כו' לא אמרינן דלא מחית נפשי' לספקא כו'. הנה כוונתו נראה, או דט"ס הוא תיבת לא כמו שראיתי במקצת ספרים שנמחק תיבת לא וצ"ל אמרינן דלא נחית נפשי' לספקא או הכוונה דנמשך למטה לא אמרינן כן והטעם דלא מחית נפשי' לספקא לכך לא אמרינן כן:

הרא"ש ד"ה על פני הפסח כו' ויש במשמעות זה שלשה ענינים כו' הנה לכאור' לא נודע כוונת הרא"ש למה האריך לומר דשלשה ענינים יש הרי אף אם הוא שני ענינים נמי הוי כן דיש לספק אם כוונתו עד שיצא או עד שיגיע הפסח והי' נרא' לומר דס"ל להרא"ש דוקא היכי דיש לספק משל' ספקות