נדרי זריזין חלק ב רנג

יום השבת קאי על שבוע העבר למה לא נימא דאסור רק בשבת זה דהוא גמר השבוע כמו בעומד באמצע שבוע או חודש וכן כתב הר"ן באמת והפוסקים וקשה על רש"י למה לא נימא כן לרש"י אך נראה דס"ל לרש"י דנהי דמדינא השבת נמנה לימים שעברו מ"מ כיון דבנדרים אזלינן בתר לשון בני אדם ובדעתו תליא מלתא יתכן שיש ב"א שמונין יום השבת לשבוע העבר ויש שמונין אותו לשבוע הבאה ולכך הוי ספק לנו כיון שעמד בשבת ואמר שבת זה הוי לנו ספק מה כוונתו דזה סובל שני לשונות או על שבת ממש או על ימות השבוע הנקרא שבת וכיון דסתם נדרים להחמיר אסור בשניהם ולכך בשבת זה אסור ממ"נ דאם קאמר על שבת ממש נאסר בו ואם כוונתו הוי על השבוע כיון דאמר זו נמי ראוי לאסור היום רק דאנו חיישינן דלמא כוונתו הוי על כל השבוע הבאה ומה שאמר זו היינו דסבר דשבת זה נמנה עם הבאים לכך אסור גם בששת ימי השבוע אבל בשבת הבאה מותר ממ"נ דאם ידע זה דשבת שייך לשבוע העבר א"כ כיון דעמד בשבת ואמר שבוע זו הוי כוונתו רק על שבת ומותר הוא אף בכל ששת ימי השבוע ואם הוי סובר דשבת נמנה לימים הבאים ולכך אמר שבת זו דסבר שנמנה עם שבוע הבאה עכ"פ שוב הוי סובר ששבת הבאה יהי' נמנה עם שבוע שאחריו ועל כל פנים על השבת הבאה לא הוי דעתו ממ"נ לכך מותר בשבת הבאה ואתי שפיר ודו"ק:

והנה מ"ש רש"י בד"ה ור"ח להבא כלומר חודש זה שהוא עומד בתוכו כו' שהוא ראשון להם ע"כ והנה לכאורה הוא תמוה דלמ"ל נתינת טעם זה שהוא ראשון להם כיון דלפרש"י מיירי בנדר בר"ח והרי לעיל בעמד בשבת. ונדר אף דשבת שייך לימים שעברו מ"מ כיון דעמד בו נאסר בשבת זה א"כ אף בר"ח מה איריא שהוא ראשון להם אף אם הוי שייך לימים שעברו נמי נאסר כיון דעכ"פ נדר בו והן אמת דרש"י הוכרח לפרש כן מלשון המשנה דנקט כן ור"ח להבא אך על המשנה גופא קשה דלפרש"י לעיל בשבת הוי מה דנקט בר"ח להבא למותר ואף אם הוי לעבר הי' נאסר והנה לכאורה הי' נראה דאין דעת רש"י כלל שנאסר בשבת זו רק כוונתו באמת דזה קמ"ל המשנה מ"ש והשבת שעברה היינו דשבת נמנה עם ימים העוברים לכך מותר בה וכן מורה לשון רש"י בד"ה ואם הוא עומד בשנת השמטה כו' שכתב וז"ל ואותה שנה שביעית שהוא עומד בה בה נמנית לשבוע העברה הנה מלשון זה משמע דבאמת הוא נמנה לשבוע העבר ומותר בו ובזה הוי א"ש מה דנקט בר"ח הטעם שהוא ראשון להם דלכך אסור בר"ח עצמו נמי. אך מלשון הר"ן והרא"ש והתוס' שהביאו פירוש זה שהוא כפרש"י מוכח דגם ביום השבת עצמו נאסר. ודוחק לומר דכוונת רש"י בדרך אחר ויהי' שלשה מחלוקת בדבר ולכך נראה דגם רש"י ס"ל דבשבת עצמו אסור אך היינו דוקא בשבת או שבוע זו דגם יום השבת עצמו נקרא בלשון שבת וכן שנת השמטה עצמו נקרא בלשון שבוע שהרי נקרא שבועות ומה לי שבועות או שבוע ולכך יתכן דהתכוין על ימים הללו בעצמן ולכך אסור מכח סתם נדרים להחמיר ואסור בשניהם בשבת זה וששת ימי השבוע וכל שנת השמטה הבאה אבל באומר חודש זה הנה זה ודאי דראש חודש לבדו לא נקרא חודש בלשון בני אדם דנהי דבלשון המקרא הוי כן כמו למחר חודש כו' ולא אכל ביום החודש השני לחם כו' אבל בלשון בני אדם נקרא ר"ח רק בלשון ר"ח ולא חודש דחודש משמע רק כל החודש ולכך אם הוי ר"ח זה שייך לימים שעברו ודאי דהוי מותר בר"ח ולא הוי נאסר רק מר"ח ואילך לכך קמ"ל דר"ח נמנה להבא לכך אסור אף ביום ר"ח וא"ש ודו"ק כן נראה שיטת רש"י:

ד"ה וכן אם הי' עומד בר"ח כו' ולהכי קאמר ולעתיד ולא קאמר להבא כלומר בר"ח אמר להבא מכח דאינו נמנה רק לימים הסמוכים שייך להבא אבל בר"ה דהוי לחדשים הרחוקים ממנו לכך שייך לומר לעתיד כו' והרא"ש בפירושו נמי הרגיש בזה בד"ה חודש זה וז"ל ולשון העולם לומר חודש זה ושנה העתידה לבא וכוונתו ליישב קושיות רש"י למה בזה נקט לשון להבא ובזה לשון לע"ל מכח דדרך העולם הוי כן וק"ל:

ר"ן ד"ה שבוע זו כו' ולפי האי פירושא נראה לי דמאי דקתני גבי שבת ושביעית לשעבר ובחודש ושנה להבא כו' נראה כוונתו כיון דלענין דינא בכאן נימנין הכל להבא דאף שבת ושביעית היא נדון כימים הבאים, וא"כ קשה למה נקט בשבת ושבוע לשון לשעבר דרך רבותא דאף דהוי לשעבר כאן נדון כלהבא והו"ל לומר כולהו בחד לישנא להבא לומר דכולהו נימנין כאן להבא ובשלמא לפירוש דידי א"ש דבאמת יש חילוק דבשבת ושביעית נדון לשעבר ושנה וחידש נדון להבא אבל לפי' ב' כיון דלדינא כולהו שייכין להבא הו"ל לומר כולהו חד לישנא לכך מפרש הר"ן דנקט כן דנ"מ לדינא לבעלמא אם נדר באמצע שבוע ושבת וחודש אז בזה נדון השבת כלפניו וחודש ושנה כלאחריו וא"ש:

ד"ה ואחרים פירשו כו' והא פרכינן בגמרא פשיטא כו' הנה דברים הללו אין מובנים דהרי גם על שבת פריך פשיטא ולמה עזב הר"ן שבת ונקט גבי ר"ח דפריך הש"ס פשיטא גם למה לא כתב הר"ן כן לל"ק דפריך הש"ס פשיטא רק ללשון זה ולכך לולי דמסתפינ' הייתי אומר שט"ס הוא בלשון הר"ן ומ"ש ובגמרא פריך פשיטא צריך להיות בסוף דבריו ומ"ש מיהו האי פירושא ליתא שם צריך להיות דלכן ליתא מכח דהא פרכינן בגמ' פשיטא. כלומר ולפירוש זה מה פשיטא הוא זה הרי טובא אשמעינן דאסור בכל השבוע ובשבת נמי ואין לומר דזה באמת כוונת הש"ס בתירוצו דמה"ד יומא דשבת' קאמר דזה דוחק דקארי לה מה קארי לה ומה פריך מה דמפורש במשנה דקמשמע לן אף דשבת שייך לשעבר אסור בה ולזה כתב הר"ן דממה דפריך פשיטא מוכח דהדין פירושא לית' ועוד דכיון דשבת זה כו וק"ל:

ד"ה לאשמעינן דינא באמצע זמנים הללו כו' דבריו צ"ע דלמה כתב דנ"מ לדין אחר אם נדר באמצע מזמנים הללו הו"ל לומר דנ"מ לדין זה אם אסור בשבת השני דבשבת קמ"ל דשייך באמת לשבוע העברה ולכך אסור גם בשבת הבאה כיון דאסור בכל השבוע אבל בר"ח מותר בר"ח השני כיון דר"ח שייך להבא וא"כ נ"מ לדין זה עצמו ואין לומר דהר"ן ס"ל דבאמת מותר בשבת הבאה כמשמעות פרש"י דמלשון הר"ן שכתב תחלה דאסור בכל השבוע משמע להיפוך וא"כ הו"ל לפרש דאצטריך לגופי' וצ"ע:

בא"ד וכדאמרינן בפ"ק דר"ה המודר מחברו לשנה כו' נלפענ"ד ליישב פרש"י הזה כיון דקיי"ל בנדרים הולכין אחר לשון ב"א ודעתו א"כ בשלמא בנודר בכ"ט באלול הכל יודעין דהיום גמר השנה ולמחר מתחיל שנה חדשה ואין שום טועה לומר דכ"ט אלול שייך לשנה הבאה ולכך כיון דידע שלמחר מתחיל שנה אחרת ואמר היום לשנה כוונתו לשנה זו ובפרט כיון דלמחר הוי ר"ה והוי דבר המפורסם וגלוי לכל ויש היכר גדול וידוע לכך בודאי לא טעה שמהיום מתחיל השנה והוי דעתו רק לשנה זו אבל בשבת יתכן שיטעה האדם לומר דהשבוע מתחיל מהיום מיום השבת ושבת שייך לשבוע שאחריו בפרט כיון דלמחר אין לו היכר שהשבוע מתחיל ממנו ודלמא מתחיל השבוע מאתמול ואף דנקרא יום ראשון יתכן דהוי ראשון לימות החול לימים שמותר בהם במלאכ' ולעולם מתחיל השבוע מיום השבת וכיון דסתם נדרים להחמי' לכך אסור בשבת וגם בשבוע אך הר"ן שפיר מקשה לפי מה שהביא הוא הפי' דאסו' גם בכל השבוע השני דמשמע אף בשבת השני אסו' ולפי הך פירושא ממ"נ ראוי שיהי' מותר בשבת השני דאם ידע דשבת שייך לעבר ראוי שיהי' מותר אף בימות החול ולא יותר רק בשבת לבדו ואם סבר דשבת שייך להבא א"כ הוי סבר דיהי' מות' בשבת הבאה ולא הוי דעתו על שבת הבאה ויותר ממ"נ ולכך הקשה הר"ן שפיר אבל לפמ"ש רש"י כאן דאינו אסו' רק בששת ימי השבוע ולא בשבת עצמו השני לק"מ קושיות הר"ן באמת די"ל כמ"ש לעיל ודו"ק ועוד הי' נראה כיון דקיי"ל סתם נדרים להחמיר ופירושיהן להקל וא"כ י"ל דבר"ה לא קמ"ל רק דאמר בפי' דאם מפרש כוונתו דנתכוין רק על שנה זו נאמן לפרש דבריו והיינו דאם לא הוי יום א' בשנה נחשב שנה אז לא הוי נאמן לפרש דבריו דכוונתו הוי רק על יום זה אבל כיון דיום אחד בשנה נחשב שנה נאמן לפרש כוונתו רק על יום זה וכאן מיירי דשכח כוונתו איך הוי לכך הוי סתם נדרים להחמי' ואסו' אף בכל השבוע וא"ש ודו"ק:

הרא"ש ד"ה שבוע זו כו' דלא תימא כיון שעבר מקצת היום וגם הוא משבת העבר כו' הנה הרא"ש עשה עיק' הרבותא דקמ"ל דאסור אף בשבת העבר ולא ידעתי מי דחקו לכך וטפי הו"ל לפרש דקמ"ל דאף כל ימות השבוע אסו' דה"א דאינו אסור רק בשבת וכמ"ש הר"ן באמת וכדמוכח מפ"ק דר"ה וא"כ הו"ל לומר טפי רבותא זו דקמ"ל אף דשבת שייך לשעבר א"כ הו"ל לאסו' רק בשבת לבד כמו בעומד בכ"ט באלול ולא לאסו' בכל השבוע לכך קמ"ל דאסו' אף בכל השבוע והו"ל לכתוב רבותא זו. ואפשר כיון דבר"ח ור"ה דהם שייכין להבא לא שייך רבותא זו כיון דשייכין להבא ובזה מוכרח הרא"ש לפרש דכוונתו הוי לרבותא דאסו' אף בר"ח לכך נקט נמי בשבת ושמטה נמי רבותא זו לענין אותו היום ועדיין צ"ע גמ' אמר רב יוסף גזרה הי' כו' עיין פרש"י דאי אמרת לכשתחשך אע"פ שעבר היום כו' תיבת אע"פ ט"ס רק צ"ל כיון שעבר היום מותר כו':

הרא"ש ד"ה לכשתחשך כו' אלא סברא דנפשי' קאמר ע' בקו"א שלי סי' ר"נ מ"ש בזה:

ע"ב אמר רבינא אמר לי מרימר כו' כמאן אזלא הך שמעתא דר' ירמי' בר אבא כר"נ כו' והנה מפרש"י משמע דלא גרסינן ר' יוסף והיינו דרש"י לשטתו דס"ל ל"ב חולק על ל"ק וכמ"ש הלח"מ בה' נדרים כן ולכך לא גרסינן ר' יוסף. דא"כ סתרי דברי ר' יוסף זא"ז דתחלה אמר ר' יוסף הטעם מכח גזרה וכאן אמר מכח דר"נ לכך לא גרס רש"י ר' יוסף רק משמי' דרב אמר כן. אבל לאידך מפרשים דתרווייהו אתנייהו גרסינן שפיר ר' יוסף. והנה גוף כוונת הש"ס אין לו הבנה וכמו שנדחק רש"י בזה דלמה בכל נדרים לא גזרינן כן רק כאן קנסוהו אך לדעתי נראה דהנה הטעם דאומר היום אינו אסו' עד שתחשך מכח דהלילה הוי יום אחר דהרי יום הולך אחר הלילה א"כ כבר מתחיל יום אחר והנה בקדשי' קיי"ל דלילה הולך אחר היום ונחשב כיום אחד וכיון דהנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב קרבן והר"ן פי' לעיל זה דהוי כנדר לשמים וכיון דזה נחשב כמו קרבן לכך מדויל ידו משאלים ונדון גם בזה כקרבן דלילה הולך אחר היום ולכך צריך שאלה בלילה ולכך דוקא בזה שייך קנס זה ולפרש"י שם דהוי כבונה במה לע"ז א"ש נמי כיון דקיי'ל מישראל היום הולך אחר הלילה ובעכו"ם הלילה הולך אחר