נדרי זריזין חלק ב רנב

כו' י"ל דוקא לאו וכרת אחד הוא אבל בעשה קיי"ל טפי ועוד כבר הוכחנו בכמה דוכתא מפרש"י שם דדוקא היכי דהוי איסור תורה אמרינן כל שבדאורייתא ל"ש לאו ל"ש כרת אבל היכי דהוי גזרה דרבנן יש לומר בכרת גזרו אבל בלאו לא גזרו ואם כן הוי ליה לתרץ בפשיטות וצ"ע:

והנה מהט"ז ביו"ד סי' פ"ו שהקשה שם בולד של אפרוח טרפה למה לא גזרו בי' כמו בתרומה כו' ועיין בנקה"כ שם ומ"ש שם בזה ובמחילת כת"ר נעלם מהם דברי התוספות בכאן שרק בגדולי תרומה גזרו מכח גזל השבט ולא בשאר גדולים כו' ומ"ש להקשו' בשם הרא"מ אמאי לא הוי זוז"ג מותר הנה תיבת מותר ט"ס הוא וכך צריך להיות אמאי לא הוי זוז"ג הקרקע שהיא היתר והעיקר כו' וכלומר דהוא פריך למ"ד זוז"ג אסור למה מותרין הגדולין הרי עכ"פ באים מן העיקר והוי גורם לאיסור נמי ועל זה תירץ דס"ל כמ"ד זוז"ג מותר ואהא הקשה הר"מ דכאן הוי רק חד גורם איסור וראוי שיוחסר לכ"ע דבקרקע לא חשיב לי' גורם כלל כיון דאינו דומה וע"ז תרצו דגורס לא נקרא היכי דאין הגורם בעין ולא נקרא זה וזה גורם או גורם איסו' רק היכי דהוי הגורם בעין אבל כאן דאין העיקר בעין ומתבטלין בגדולין לא נחשב גורם כלל ושאור של תרומ' דנחשב גורם מיירי כשהוא בעין זה תוכן כוונתם ומה שתרצו התוספת דהקרקע לא נקרא גורם הנה בחבורי קונטרס רשפי אש הבאתי סברא זו בשם הלח"מ ומה שתמהתי שם עליו קשה גם עליהם בכאן ייע"ש:

ד"ה לרבות גדולין ט"ס הוא וצ"ל ורבו גדולין על עיקרו כו' ומה שסיימו בסוף אחר גדולי היתר אין מבטלין עיקר של איסור ט"ס הוא לשון אחר וצ"ל אלמא אין גדולי היתר מעלין כו' ומ"ש בד"ה בצל של כרם כו' אי איכא תרי מ"ד תיבת אי ט"ס הוא וצ"ל אלמא איכא תרי מ"ד ומ"ש בד"ה ליטרא בצל שתקנה כו' ולא אמר דליטרא אחר שעם הגדולין תיבת אחר ט"ס הוא ונ"ל דליטרא אחת שעם הגדולין כלומר דלא אמרינן דליטרא אחת שעם הגדולין הי' מן העיקר שהרי אין זרעו כלה כו':

ד"ה כל שיש לו מתירין כגון טבל שנתערב בחולין דמכי מעשר עליו ט"ס דמכי וצריך לומ' דמצי מעשר עליו וכוונתם דטבל שנתערב בחולין והוי רוב חולין ומן התורה בטל הוא ברוב א"כ א"א להפריש ממקום אחר דהוי מחיוב על הפטור מן התורה ומני' ובי' הוי מן הפטור על החיוב לכך כתבו דאעפ"כ יש לו מתירין דמצי לעשר עליו מדמאי או מעציץ שאינו נקוב וכן מפורש במס' מנחות ייע"ש. ומה שהקשו למה התם אמרינן כהתירו כך אוסורו וכאן אמרינן מכח דהו"ל דשיל"מ כו' נראה דא"ש דבאמת הך טעמא דכהתירו כך איסורו אין לו הבנה מה ענין זה לזה וכי בשביל דחטה אחת פוטרת הכרי יהי' אוסר בכ"ש ולכך נראה הכוונה דהכל טעם אחד הוא מכח דשיל"מ רק הרי כבר כתבנו לעיל די"ל דטבל לא הו"ל דשיל"מ כיון דצריך להוציא עליו הוצאות להפריש אך י"ל דבשלמא אם הי' נצרך להפריש הרבה לתרומה דהוי שוה ממון בזה נחשב מחוסר ממונא ולא הו"ל דשיל"מ אך כיון דחטה אחת פוטרת הכרי א"כ זה אינו שוה ממון וכל דאינו צריך להוציא עליו ממון לא נקרא מחוסר ממונא לכך הו"ל דשיל"מ וז"ש בש"ס כהתירו כך איסורו כיון דהתירו הוי בכ"ש לא נקרא צריך להוציא עליו הוצאות לכך שוב הוי איסורא בכ"ש מכח דהו"ל דשיל"מ והכל טעם אחד הוא ובאמת דקשה דלפי הבנת התוס' לאינו טעם אחד א"כ למה מפורש שם דאינו אוסר רק במינו ולא במין בשאינו מינו בשלמא לטעם דשיל"מ א"ש בין לטעם הר"ן דהוי מב"מ לכך באינו מינו בטל ובין לטעם הת"ח בי"ד ק"ב דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר לכך באינו מינו נקרא ההיתר על שם האיסור כמ"ש שם האחרונים אבל לטעם כהתירו כך איסורו מה לי מינו מה לי אינו מינו והנה תלמיד אחד השיב לי די"ל כיון דאין תורמין ממין על שאינו מינו א"כ ה"נ לא שייך כהיתירו כך איסורו רק במין במינו ולא בשא"מ דכהתירו הוי רק במינו לכך גם איסורו הוי רק במינו אבל לדעתי א"ש בלא"ה דהכל טעם אחד הוא מכח דשיל"מ כנ"ל ועוד נראה ליישב קושיות התוספת דלכך לא נקט כאן הטעם דכהתירו כך איסורו דהתם מיירי מטבל הטבול לתרומה גדולה ובזה חטה אחת פוטרת הכרי לכך מפרש מכח כהתירו כך איסורו וכאן מיירי מטבל הטבול לתרומת מעשר וזה יש לו שיעור מעשר מן המעשר ולא שייך לומר כהתירו כך איסורו דגם התירו לא הוי בכ"ש לכך הוצרך לטעם דשיל"מ והתם דלא נקט הטעם דשיל"מ הוא כמ"ש התוס' דמיירי בהלכו בעליו למדינת הים ודו"ק:

ד"ה אמר להם שביעית אוסרת בכ"ש לביעור כו' בסוף דבריהם מיהו יש ליישב דלביעור קשה דהי' לו לומר דלגדולין אין לו זריעה כו' עכ"ל הנה תיבת זריעה ט"ס הוא וצריך להיות שיעור לגדולין אין לו שיעור וכוונת' מ"ש מיהו יש ליישב היינו כמו צריך ליישב וכוונת כמו צ"ע ליישב היינו דלפירוש הר"מ צ"ע ליישב מה דנקט בלשון הברייתא לביעור דהו"ל לומר לגדולין אין לו שיעור כלומר דאין שיעור לאיסורו רק הוי בכ"ש:

ד"ה אלא מן הדגן המנכש עם הכותי דבסתמא אם אינו עושה עמו כו' כוונתם דהוי קשה לו כיון דבא רק לאשמעינן דמותר לאכול חסיות עם הנכרי הו"ל לומר בקיצור דמותר לאכול עם הנכרי בחסיות ולמה לו המנכש והן אמת דלמה דמשני הש"ס במדוכנין ופריך המנכש קתני כו' א"כ א"ש דנקט המנכש לאשמעינן דאעפ"כ הגדולין מבטלין העיקר ואם לא הוי נקט המנכש ה"א דמיירי במדוכנין אבל הם הקשו רק להס"ד דרוצה לאוקמי במדוכנין א"כ הוי קשה שפיר למה נקט המנכש לכך כתבו די"ל דאורחא דמלתא נקט דבלא"ה אין דרך לאכול עם הכותי רק ע"י שמנכש עמו כו' ומ"ש לעיל בלשונו במדוכנין טעות סופר וצריך לומר בתערובת על זה משני הש"ס המנכש קתני כו':

ד"ה ודלמא בתערובת כו' א"כ בע"כ ההיתר משום שדותיו דגדולין תיבת שדותיו ט"ס הוא שדותיו וצריך להיות משום דרבו הגדולין או משום פירותיו דגדולין כו' ומ"ש בד"ה מתיב רמב"ח כו' דהוי מצי למפרך למ"ד תרומה אין לו מתירין תיבת למ"ד ט"ס וצ"ל ממ"ד דתרומה אין לז מתירין וכוונתו כקושיות הר"ן דהו"ל למפרך מר' ינאי דאמר בצל של תרומה דרבו גדוליו על עיקרו מותר ומוכח דס"ל דתרומה אין לו מתירין ולכך הו"ל להקשות ממנו דלמה בטל ברוב ומוכח דהו"ל אין לו מתירין והרי אי בעי מתשיל עלה כו'. ומ"ש בד"ה סאה של תרומה ואסמכוהו אקרא דכתיב תרימו ממנו מה שאתה מרים ממנו לתוכו מקדשו וכוונתו דעל תרומת מעשר דהוי מעשר מן המעשר קאמר דבזה הוי התרומ' א' ממאה שבו ועל זה הוי הסמך דאחד המורם ממנו אוסרו ויותר אינו אסור כו':

ד"ה גופא כו' דס"ל דלא ק' גדולי היתר כו' תיבת ק' ט"ס הוא וצ"ל דלא אמרינן גדולי היתר מעלין את האיסור וס"ל כר' יונתן דלעיל ולזה כתבו כיון דהוא לא ס"ל כלל גדולי היתר מעלין את האיסור הוי מצי לאכוחי מההוא דמנכש דלעיל:

ד"ה כולו ר"ג הוא כו' ודבר זה מגומגם דליתא להך מלתא דר"ג התם כו' כוונתו לקושיות הרא"ש דמהו מביא דברי ר"ג כאן הלא אינו נשנה כלל במשנה זו דברי ר"ג רק על ענין אחר ועיין ברא"ש בפירושו וזה כוונת התוספת נמי:

ד"ה והתנן הטבל כו' דיש לפרשו כדפירוש ט"ס הוא וצ"ל ויש לפרשו כדפרישית כלומר דהכל עולה לכוונה אחת בין גמרא זו או זו:

פרק שמיני משנה קונם יין כו' הנה מה שנקטה המשנה יין דוקא והו"ל לומר סתם קונם פירות שאני טועם או קונם דבר פלוני ולמה נקטה יין ונראה דקמ"ל כן לרבותא דסיפא דשבת זה אסור בכל השבת ובשבת שעברה ופירש הר"ן והרא"ש דקאי על שבת דלהבא וא"כ נאסר ביין של קידוש נמי ובאמת יין של קידוש הוי יין של מצוה ונהי דנדרים חלין ע"ד מצוה היינו אם פירש על דבר מצוה אבל כאן דיש סברא לומר דאין כוונתו ע"ד מצוה כמ"ש המפ' בעלמא דיתכן דאין דעת הנודר ע"ד המצוה ולכך סד"א דהכא לא הוי כוונתו על שבת רק על ימות החול כדי שלא יאסר ביין קידוש קמ"ל דאעפ"כ אסור אף בשבת ומה דקאמר הש"ס אח"כ מה"ד יומי דשבתא קאמר קמ"ל נמי הכוונה כן דסד"א כיון דיתסר ביין קידוש לא הוי דעתו על שבת רק על יומי דשבתא קמ"ל דחל אף על שבת אף ביין וא"ש ודו"ק והנה מה דנקט במשנה לכשתחשך ולא נקט עד הלילה כו' הי' נראה לומר דטובא קמ"ל דאף בבה"ש מותר ואינו צריך להמתין על הלילה ממש ואף דבכה"ג ספק הוא אם מן היום או מן הלילה מ"מ כיון דנדרי' בדעתו תליא מלתא לכך י"ל באומר היום כמו דאין בדעתו על הלילה רק עד שתחשך כן לא הוי בדעתו רק על יום ממש לא על בה"ש ולכך דייק הש"ס ונקט אינו אסור אלא עד שתחשך שמשחשכה אף דעדיין הוי בה"ש מותר ובהכי הוי אפשר ליישב מה דהקשה הרשב"א והר"ן למה בתענית לא גזרינן יום אחד אטו היום כו' והוא די"ל דמה דאמרינן לכשתחשך צריך שאלה לחכם הוי רק אם לא הוי עדיין לילה ממש רק שחשכה בה"ש אז צריך שאלה אבל אם כבר הוי לילה ממש אין צריך שאלה ובהכי א"ש טעם הגזרה היום אטו יום אחד דהכוונה כך דבאומר יום אחד ודאי דאסור כל היום אף בין השמשות כדין ספק תורה לחומרא דבזה בעינן יום שלם ממש ואסור אף בבה"ש ולכך אף שאומר היום דבזה אינו אסור רק עד בה"ש ובה"ש מותר ובזה גזרינן אם נתיר לו בה"ש וטעה דבה"ש הוי לילה ממש ולכך מותר ויבא לומר דאף בנדר יום אחד מותר בבה"ש וביום אחד אסור בבה"ש ולכך גזרינן היום אטו יום אחד ואף בהיום אסור בה"ש ואם רוצה לאכול בה"ש צריך שאלה ולכך דייק בלשונו לכשתחשך צריך שאלה לחכם דוקא לכשתחשך אם הוי בה"ש צריך שאלה אבל בלילה ממש א"צ שאלה ושוב פריך דנגזור להיפוך יום אחד אטו היום ויטעה להתיר בהיום באמצע היום ומשני דיום אחד בהיום לא מחליף אבל היום ביום אחד לענין בה"ש מחליף וא"כ תינח לענין היום דמותר בה"ש ולכך גזרינן וצריך שאלה אבל בתענית דבאמת אסור בה"ש ואינו מותר רק בלילה ממש לכך לא שייך גזרה כלל וא"ש ודו"ק מיהו מסתימת הפוסקים ובפרט פירושם בסוגיא בע"א לא משמע כץ וצ"ע בזה לדינא:

רש"י ד"ה שבת זו אסור בכל ששת ימי השבוע. הנה מלשון זה משמע דשבת הבא מותר בו ולכאורה הוא תמוה כיון דנאסר בכל השבוע למה יהי' מותר בשבת הבאה ולכאורה הוי נראה דט"ס הוא וצ"ל בשבעת ימי השבוע אך נראה ליישב דאין כאן ט"ס דבלא זה קשה עוד על רש"י כיון דעומד בשבת ובאמת