נדרי זריזין חלק ב רנ

מותר בטבל בזרעו כלה הרי הו"ל דשיל"מ ולכך בשיטת הש"ס י"ל דבאמת למ"ד מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הו"ל טבל דשיל"מ ואף זרעו כלה אסור ולכך א"ש דהנה בחיבורי ליו"ד סי' ק"ב כתבנו דלטעם הר"ן דלכך דשיל"מ אינו בטל דהוי מב"מ אף מה"ת אז אינו בטל אם הוי מין במינו ממש כדס"ל לר"י במב"מ כן הוי לדידן בדשיל"מ במין במינו ולכך א"ש כאן דכוונת הקרא בעשר תעשר היינו בזרעו כלה ומ"מ לולי הקרא הי' ראוי שלא יתבטל ההיתר באיסור כיון דעכ"פ גורס הוי ההיתר ונהי דהוי זוז"ג מ"מ ביון דהאיסור יש לו מתירין ע"י הפרשה הוי מין במינו ומן התורה אינו בטל ולכך קמ"ל התורה דעשר תעשר שבטל ההיתר באיסור ולא אמרינן דהו"ל דבר שיש לו מתירין רק אף דהו"ל דשיל"מ מותר ובטל לי' וחייב במעשר ולכך אמרינן דהתירא זרעי אינשי וגלי קרא דבטל לי' אבל איסורא לא זרעי אינשי הדר אמרינן דאינו בטל כיון דהו"ל דשיל"מ וזוז"ג אסור בי' ולכך חייב במעשר בפני עצמו ואם כן לדידן כאן דזרעו כלה ילפינן מדין תורה בזרעו כלה כמו דמן התורה במעשר דידי' אף דהוי זרעו כלה מ"מ הי' ראוי שלא יתבטל כיון דהו"ל דשיל"מ ואתיא הך ברייתא כמ"ד דכמי שהורמו דמיין והו"ל דשיל"מ ואעפ"כ גלי קרא דבטל לי' היתר באיסור אבל להיפוך האיסור אינו בטל מכח דאיסורא לא זרעי אינשי כן נמי במעשר דרבנן באין זרעו כלה הוי כן דהיתר בטל לי' ואיסורא לא בטל לי' דכל דתקון רבנן כעין ש"ת תקון וזה במעשר דהו"ל דשיל"מ אך לעיל בבצלי' דמיירי משביעית דאין לו מתירין שפיר פשיטא דבזרעו בלה מותרין הגדולין כיון דהוי זוז"ג וזוז"ג מותר בכל התורה וא"ש ודו"ק כן נראה לפרש גוף הסוגיא על נכון ועיין בתוס' שכתבו דבאינו בעין לא הוי גורם והוי א"ש דעת הט"ז אך בק"א שלי סי' רט"ז דחיתי זה ייע"ש והן אמת דקשה לי על גוף הסוגיא לקמן דפריך הא נמי תנינא גדולי גדולין מותרין ומשני הא קמ"ל אף באין זרעו כלה כו' וקשה דמשמע לולי דקמ"ל ר' ינאי הוי אמרינן דהמשנה דגדולי גדולין מותרין היינו בזרעו כלה וא"כ הרישא דגדולי תרומה תרומה היינו בזרעו כלה ואיך ס"ד דהוי בזרעו כלה דהרי לעיל פשיטא לי דבזרעו כלה מותרין הגדולין ואיך אפשר לטעות ולומר דמתניתין בזרעו כלה ואפשר לומר דהש"ס ידע כאן ממה דמשני בפ"ק דשבת דלכך הוי גדולי תרומה תרומה מכח דחיישינן שמא ישהא וחיישינן לתקלה ומה דגדולי גדולין מותרין היינו מכח גדולי גדולין לבדן לא יבא לשהותו בשביל ריוח מיעוט וזמן מרובה רק דפריך כאן נהי דמכח תקלה הוי גדולי תרומה תרומה גם בדין בצל של תרומה יהי' תרומה אדרבנן ולכך משני שפיר דמיירי בגדולי גדולין ואף דכבר נקט במשנה דגדולי גדולין מותרין ה"א דוקא בזרעו כלה אז מותר מדינא ואינו אסור רק מכח גזרה בזה אינו אסור רק מכח תקלה לכך יש לחלק בין גדולין לגדולי גדולין אבל באין זרעו כלה ה"א דמדינא אין גדולין מבטלין עיקר ואף גדולי גדולין אסורין להך קמ"ל ר' ינאי דאף באין זרעו כלה גדולין מבטלין עיקר ואינו אסור רק מכח תקלה וממילא גדולי גדולין מותרין וא"ש ודו"ק:

הרא"ש ד"ה אי הכי כו' וגם לשון חיוב ופטור לא שייך בשביעית לא ידעתי למה לא שייך חיוב ופטור בשביעית לענין אם חייב לבער או פטור מלבער וכן פרש"י באמת חייה בביעור ולמה כתב הרא"ש דלא שייך חיוב ופטור בשביעית:

ד"ה וע"כ לא שמעית לרשב"ג כו' אבל בצלים דטרח לזרען חשו חכמים על טרחתן וס"ל הך סברא כו'. הנה הך תיבת וס"ל ע"ס הוא וצריך להיות ולא ס"ל הך סברא כלומר דוקא בלא טרח ס"ל הך סברא דאיסור והיתר מעורבין יחד אבל בצלים דטרח לא ס"ל הך סברא שיהי' איסור והיתר מעורבין יחד אבל ת"ק גם בזה ס"ל הך סברא:

שייך לדף נ"ח ונ"ט לכאורה קשה לי טובא בכל סוגיא זו דפריך למ"ד גדולין מבטלין עיקר מקמה מקומות דאין גדולין מעלין העיקר וקשה כיון דקיי"ל אין מבטלין איסור לכתחלה ואם עבר ובטלו אסור למבטל עצמו או למי שנתבטל בשבילו א"כ ה"נ כיון דגדולין העיקר מטעם בישול הוא וא"כ לימא דאף מ"ד דגדולין מעלין את העיקר הוי רק דיעבד אבל לכתחלה אין לזרוע אותם לבטלן דאין מבטלין איסור לכתחלה ולכך דוקא דיעבד קאמר דבטל לא לכתחלה וכיון דלכתחלה אסור א"כ מה שבדיעבד מותר היינו רק לאחרים למי שלא זרעו ולא נזרע בשבילו וא"כ לימא דמאי קאמר דאסור דאין גדולין מבטלין עיקר היינו רק למי שנתבטל בשבילו ומי שבטלו לזה קאמר דאסור דקמ"ל דגדולין מעלין את העיקר הוי רק מטעם ביטול ולא עדיף מביטול כמו שעלה על דעת כמה מפרשים דעדיף מביטול לכך קמ"ל דלא עדיף מביטול ואסור לעשותו לכתחלה וכיון דאסור לכתחלה ממילא אף דיעבד אסור נמי שזרעו ונזרע בשבילו ומהו דקאמר דבטל היינו לאחרים וצע"ג בזה כעת ומה שנלפענ"ד לתרץ בזה הוא מה שהקשיתי לעיל בסוגיא דף נ"ז ע"ב במה דפריך הרי ליטרא מעשר דאיסורו ע"י קרקע ואין בטילתה ע"י קרקע דתניא ליטרא מעשר טבל שזרעה כו' ואותה ליטרא מעשר עליו ממקום אחר כו' והקשיתי למה לא פריך הש"ס בל"י הברייתות אהדדי דבברייתא דהמנכש משמע דגדולין מעלין את העיקר וברייתא דליטר' מעשר משמע דאין מעלין והנחתי בצ"ע ולפמ"ש כאן א"ש דבלא זה לא הוי קשה הברייתות אהדדי די"ל בשלמא בהמנכש דמיירי מאיש אחר הבא לאכול. מה שהחשוד על השביעית זרעו בזה א"ש דנקט מותר כיון דהוא לא זרעו מותר לדידי' דלא זרעו ולא נזרע בשבילו אבל ברייתא דליטרא טבל שזרעו מיירי לענין הבעלים עצמן שהוא זרען ואם נימא דפטור הוא ממעשר ירויח החוטא שבטלו וזרעו לכך חייבת במעשר כיון דאיו מבטלין איסור לכתחלה ולא הוי קשה מידי זה מזה אך זה למ"ד דכל הגדולין מבטלין העיקר שפיר י"ל דמדין בטול דעלמא נגעו בה ולכך שייך לחלק בין אם הוי למבטל עצמו או לאחרים אבל למ"ד דאין גדולין מבטלין עיקר רק דשביעית שאני הואיל ואיסורן ע"י קרקע בטילתה נמי ע"י קרקע וא"כ בזה אין שייך לומר דבתורת ביטול הוא דא"כ בכל איסורין יבטלו הם לעיקר ואם באיסור דעלמא אין מבטלין בע"כ מה דבשביעית מותר היינו דהאיסור עצמו נהפך להיתר בזה ולא בתורת ביטול ברוב רק דהאיסור גופו נעשה היתר ע"י קרקע א"כ כיון דלאו מדין ביטול הוא. לכך לא שייך בזה לומר דין אין מבטלין איסור לכתחלה דזה שייך רק אם האיסור נשאר באיסורו בכל מקום שהוא ואין לו היתר רק מתורת ביטול ברוב ולכך שייך אין מבטלין איסור לכתחלה אבל אם יש תקנה דגוף האיסור נהפך להיתר ממש זה ודאי מותר לעשות לכתחלה לעשותו היתר ממש ולכך כיון דלפ"ז מותר לעשות כן לכתחלה שפיר פריך והרי מעשר דעיקר איסורו ע"י קרקע ואין בטילתה ע"י קרקע כיון דמותר לכתחלה אין לחלק בזה בין לדידי' לאינש אחריני ואתי שפיר ודו"ק היטב:

דף ס ע"א גמרא והתנן גדולי תרומה כו' עד רבויא דרבו גידוליו על עיקרו קמ"ל קשה לי בזה שני קושיות אחד מה משני הש"ס ברבו גידוליו על עיקרו קמ"ל ולפרש"י והר"ן היינו רק בגדולי גדולין א"כ מה פשיט ר' אמי לבעיא דישמעאל מר' ינאי הרי בעיא דישמעאל הוי גדולין עצמן ורבי ינאי מיירי מגדולי גדולין ומה ענין זה לזה ואם ר' אמי לא ס"ל הך תירוצא הדר קשיא לר' אמי ממשנה דגדולי תרומה וטבל וצ"ע:

ועוד קשה לפי מה דמסיק הש"ס בפ"ק דשבת דגדולי תרומה תרומה הוי רק דרבנן מכח גזרה דלמא משהא ואתי לידי תקלה והרי התוספות הקשו שם דלמה בתרומה חששו לתקלה ובכמה דוכתא ל"ח לתקלה וכתבו דתרומה שאני דלפעמים צריך לשהות שנה תמימה עד שעת הזרע כו' א"כ קשה מהו פריך נימא דגדולי תרומה תרומה מיירי בזריעה דלפעמים צריך לשהות שנה שלימה לכך חיישינן לתקלה כמו בעלמא וצ"ע בזה:

ועוד קשה לי טובא מהו פריך הרי הטעם דגדולי תרומה הוי מכח דלמא משהי לי' עד עת הזרע ואתי לידי תקלה וכמפורש בפ"ק דשבת ובהרא"ש והר"ן כאן א"כ נימא דגדולי תרומה תרומה מיירי בתרומת דגן כו' דהוי מן התורה תרומה לכך זרעו בו דלמא אתי בי' לידי תקלה דהוי דאורייתא טבל כאן בבצל של תרומה כיון דהוי רק תרומה דרבנן דתרומת ירק לרבנן ולכך כיון דהוא גופא דרבנן לא גזרו בי' דלמא אתי לידי תקלה דהוי גזרה לגזרה וקיי"ל דלא גזרינן כן ומה מדמה תרומה דאורייתא לדרבנן וצריך עיון גדול:

ועוד קשה לי מהו פריך לענין גדולי גדולין דהתנן בדבר שאין זרעו כלה בטבל אף גדולי גדולין אסורין ומהו קושיא נימא דשאני טבל דהו"ל דשיל"מ לכך אף גדולי גדוליו מותרין אף כאין זרעו כלה והנה לכאורה הוי אפשר ליישב זה דאם מטעם דשיל"מ אתי' עלה מה חילוק יש בין דבר שזרעו כלה או לא ואף בזרעו כלה לא יתבטל ובע"כ דלאו מטעם דשיל"מ הוא ולכך פריך שפיר מיהו תינח לדעת הסוברים דאף בליכא רק טעם לבדו נמי אמרינן דשיל"מ לא בטל א"ש דהוי קשה להש"ס דאם מטעם דשיל"מ הוי מה חילוק יש בין זרעו כלה או לא אבל להסוברים והוא הרמ"א וסייעתו דבליכא רק טעם לבדו אף בדשיל"מ בטל קשה מהו פריך לעולם נימא דטעמו מכח דשיל"מ בטבל ובזרעו כלה ליכא רק טעם וזה בטל אף בדבר שיל"מ אבל באין זרעו כלה דהוי בעין אינו בטל מכח דשיל"מ ומהו פריך וצ"ע בזה גם מה דאמרינן הא קמ"ל ברבו גדוליו על עיקרו גדולי גדולין מותרין לכאורה קשה כיון דלפ"ז בע"כ מה דתנא בבריית' דגדולי גדוליו אסורין היינו בלא רבו גדוליו על עיקרו א"כ כיון דנחית להך חלוקא למה לו לתרץ בגדולי גדולין הו"ל לתרץ בגדולין עצמן כן דמה דקתני גדולי תרומה תרומה היינו בלא רבו גדולין על עיקרו ומה דקאמר ר' יוחנן בבצל היינו בר"ג על עיקרו והו"ל לחלק כגדולין גופא כן אך נראה כיון דהטעם דגדולי תרומה תרומה הוי מכח דלמא משהי ואתי בה לידי תקלה א"כ לפ"ז בע"כ אף ברבו גדולין על עיקרו אסורין דאל"כ מה הועילו חז"ל בתקנתן דגזרו גדולי תרומה תרומה דאכתי ישהא וישהא אותו וימתין עד שירבו גידולין על עיקרו ויהיו מותרין ואכתי יבא בהו לידי תקל' ובע"כ דבכל ענין גדולי תרומה תרומה ולכך פריך שפיר אבל לענין גדולי גדולין שפיר מחלק בין רבו גדולין על עיקרו או לא וא"ש ודו"ק:

שם גמרא והתנן הטבל כו' הנה לעיל הקשיתי מהו פריך הרי טבל הו"ל דשיל"מ ותרומה לא הו"ל דשיל"מ