נדרי זריזין חלק ב רמט

גופא הו"ל להקשות דהוא מיירי מתרומה וקאמ' דבטל ברוב והרי אי בעי מתשיל וכמו שהקשה הר"ן באמת אך נראה, דא"ש דגם הרא"ש סובר כתירוץ הר"ן דלכך לא הקשה. מר' ינאי מכח די"ל דמיירי בתרומה ביד כהן וכמ"ש גם הרא"ש בעצמו אח"כ ליישב מה דלא הקשה מכמה משניות כו' רק דמברייתא זו הקשה הרא"ש שפיר דבזה אין לומ' דמיירי בתרומה ביד כהן, דא"כ תקשה אדמחלק שם בין תרומה למעשר וחדש דיש לו מתירין הו"ל לחלק בתרומה עצמה בין כשבא ליד כהן דלא הו"ל דשיל"מ בין כשלא בא ליד כהן דהו"ל דשיל"מ ומדלא מחלק מוכח דבתרומה בכל ענין אין לו מתירין ולכך פריך שפיר הרא"ש דהו"ל להקשות מהך ברייתא מיהו שבתי וראיתי דאין צורך לזה דבשלמא הר"ן דפי' דהך מתיב הוי דוקא לר' ינאי שפיר הקשה כיון דקושיא זו אזיל רק לר' ינאי הו"ל להקשות תיכף הרי תרומה דמיירי ר' ינאי נמי הו"ל דשיל"מ אבל הרא"ש משמע שאינו מפרש כן רק מפרש דקושיות הש"ס מנדרים הוי לכ"ע וס"ל דנדרים נחשבו נמי כמו בטילתן ע"י קרקע כיון דעכ"פ הגדולין עם העיק' מתערבין יחד ממילא ואינו דומה למעשר דאינו בא כלל רק ע"י מעשה המירוח עיין לעיל בלשונו דמשמע דהרא"ש ס"ל דנדרים מדמה הש"ס לשביעית דהוי בטילתה ע"י קרקע ולכך כיון דאין הקושי' לר' ינאי דוקא שפיר הקשה הרא"ש טפי דמברייתא הו"ל לאקשויי ממה שהו"ל להקשות דלפרוך מר' ינאי וא"ש:

ע"ב ד"ה היכא דקטרח כו' לכאורה קשה לי לפי מה שמוכח מכאן דר' יוחנן מחלק בין היכי דטרח אז ההיתר בטל באיסו' לגמרי ובין היכי דלא טרח אז אמרינן ההיתר שבהן להיכן הלך א"כ קשה דנשא' קושיות הש"ס בפסחים ונזיר לר' יוחנן דאמ' בכל אסורין שבתורה אין המג"א חוץ מנזי' דאמרה תורה משרת ופריך שם דנלמוד מנזי' לכל התורה ומשני דהו"ל נזי' וחטאת שני כתובים הבאים כאחד דבחטאת כתיב אשר יגע בבשרה כו' ולפי מה דס"ל לר"י כאן נחלק בין טרח דבטל האיסו' בהיתר ובין נא טרח א"כ למה הוי נזי' וחטאת שני כתובים הרי בנזי' קאמ' ר"ע שם נזיר ששרה פתו ביין א"כ קטרח בה לערבו בכוונה בזה כיון דטרח בטל לי' גוף ההית' באיסו' ונעשה כולו איסו' בפרט לפי מה דמבוא' בנזי' דל"ז דמוכח מן הש"ס ורש"י שם דלא קאמ' המל"א רק באם האיסו' מרובה מן ההית' ייע"ש בפרש"י וא"כ משמע דמטעם ביטול אתא עלה דההיתר בטל באיסו' ע"כ י"ל בנזי' כיון דנקט ר"ע בנזי' ששרה פתו ביין א"כ טרח בה ובטרח בה ס"ל דההית' בטל באיסו' לכך לוק' על כזית בפת ויין אבל בחטאת דמיירי שנבלע ממילא כמ"ש כל אשר יגע בבשרה דזה משמע ממילא ובזה כיון דלא טרח סד"א דנימא ההית' שבהם להיכן הלך ולא בטל לי' כלל ההיתר באיסו' ולכך אצטריך קרא לחטאת דאף בלא טרח המל"א ולהיפוך נזי' מקדשים לא ילפינן וא"כ לא הוי שני כתובים ונלמוד מנזי' לכל התורה בטרח בה להיות המל"א ונשא' הקושיא לר' יוחנן לשטתו דשם ס"ל דרק בנזי' המל"א וכאן מחלק בין טרח או לא וצ"ע בזה:

שם גמרא והרי ליטרא מעשר טבל דקטרח כו' קשה לי מהו פריך הרי מעשר הו"ל דשיל"מ ואינו בטל ומה דאינו בטל הוי רק לחומרא מכח חומר דהו"ל דשיל"מ אבל לקולא לא גרע דשיל"מ מאין לו מתירין א"כ מהו פריך דלמא ליטרא מעשר טבל לחומרא חייב לעשר ממקום אחר אף דקטרח בה אינו בטל דהו"ל דשיל"מ אבל להיפוך לענין בצלים שתקנה דמתעשרת לפי כולה לקולא לא מהני דשיל"מ ולא גרע מאין לו מתירין ובזה שפיר ההיתר בטל באיסו' דגדולין מבטלין האיסו' ולא אמרינן היתר שבהם להיכן הלך וצ"ע:

שם גמרא והא מעשר דקטרח כו' הדבר יפלא דא"כ הו"ל להקשות בל"ז שני הברייתות אהדדי דבברייתא דבצלים מוכח דלא אמרינן היתר שבהן להיכן הלך רק נהפך ההיתר לאיסור וגבי מעשר משמע דאמרינן היתר שבהן להיכן הלך והו"ל לרומיא בל"ז מעשר אשביעית ולמה פריך דוקא השתא לפי מה דמשני דיש חילוק בין טרח או לא וצ"ע:

שם גמרא גופא אר' ינאי כו' הנה קשה לי על סידור סוגיות הש"ס לא מבעיא לפירוש הר"ן לעיל בד"ה מתיב רמב"ח דקושיות רמב"ח מנדרים הוי רק לר' ינאי פשיטא דקשה כיון דתחלה פריך הש"ס לר' ינאי למה הפסיק באמצע בדברי ר' יוחנן ומה שהקשה רבה עליו וחוזר להקשות לר' ינאי הו"ל להקשות כל קושיותיו לר' ינאי בפעם אתת ואח"כ על ר' יוחנן ואף גם לפי פי' הרא"ש דהקושיא מנדרים הוי לכ"ע קשה כיון דר' ינאי נזכר לעיל ברישא ואח"כ דברי ר' יוחנן למה ציין הש"ס תחלה דברי ר' יוחנן ואח"כ דברי ר' ינאי ולא הקשה על ראשון ראשון כסדר שמביא אותם לעיל כן הו"ל להקשות עליהם והוא דקדוק נכון הראוי לעורר עליו ומה שנראה ליישב קצת דהנה קשה לי למה דהתחיל לעיל למבעיא מ"ל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית כו' ויש לדייק למ"ל הך שעקרו בשביעית הו"ל לומר בקיצור בצל שגדל משביעית לשמינית מות' או צא וצריך לומר כיון דהש"ס מחלק אח"כ בין טרח או לא טרח ולכך בלא טרח פשיטא לי' דאין גדולי היתר מעלין את האיסו' ולא מבעי' לי' רק בטרח ועקרו וחזר ונטעו אם בזה ע"י טרחא שלו אם גדולי היתר מעלין את האיסו' ולא מבעיא לי' רק בטרח ועקרו וחזר ונטמו אם בזה ע"י טרחא שלו אם גדולי היתר מעלין את האיסור לא ולפ"ז קשה לי מהו פריך הש"ס ממשנה דנדרים דקתני אפי' גדולי גדולין אסורין דלמא במשנה דנדרים מיירי שהוא לא נטען רק אחר ובזה לא שייך טרח דעיקר החילוק בין טרח או לא הוי אם למי שנאסר הדבר הוא טרח בזה יש לחלק בין טרח או לא כיון דלדידי' אסור הוא והוי איסור בהיתר וגם טרח מהני לבטל ברוב אבל בנדרים נימא דמיירי שאחר זרען לא הוא וא"כ ממ"נ למי שזרען הוי לו היתר ממש והיתר בהיתר לא בטל, וכמ"ש הר"ן בזה לעיל גבי קרא דכתיב עשר תעשר דאפי' איסור באיסור אינו בטל כו' ולכך מי שטרח הוי היתר בהיתר ולא בטל ולמי שנאסרו הרי הוא לא טרח בהו והוי לדידי' כממילא וממילא לא בטל איסור בהיתר אבל בר' ינאי דמיירי בשביעית דהוי אסור לכל ולכך כיון דטרח לבטלן לכך בטלו ברובא ומהו פריך ולכאורה צ"ע ולכך נראה דזה הוי כוונת הש"ס במה דמבעיא דברי ר' יוחנן באמצע דתחלה פריך הש"ס מנדרים ומחלק בין דשיל"מ או לא והיינו להס"ד דלא ידע מהך חלוקא בין טרח ובין לא טרח ואח"כ מביא הש"ס דברי ר' יוחנן כדי ליישב קושיא הראשונה כאלו אומר ולטעמיך הרי גם לר' יוחנן קשה כו' ובע"כ כדמסיק דיש חילוק בין טרח בין לא טרח לכך שוב א"צ לחלק מכח דשיל"מ רק הוי החילוק כן התם בלא טרח והכא בטרח ואח"כ פריך עוד לר' ינאי מגדולי תרומה וא"ש ודוק:

ר"ן ד"ה ה"ג התם דנא רבו גידולין על עיקרו כו' ותירץ כו' לכאורה קשה לפי דברי הרשב"א דהמקשן הוי ס"ל דבצל דנקט ר' ינאי לאו דוקא וי"ל דמיירי בזרעו כלה א"כ מה הקשה לעיל מנדרים לפירוש הר"ן דעל ר' ינאי מקשה דוקא מה הקשה דלמא ר' ינאי מיירי בזרעו כלה והמשנה מיירי להדיא באין זרעו כלה אבל מרישא באומר אלו דאסור אף בזרעו כלה לא פריך כלל כמ"ש לעיל ועיקר קושייתו הוי מסיפא ע"כ מהו פריך נימא דזה מיירי בזרעו כלה וזה מיירי באין זרעו כלה וצ"ע גם בלא"ה קשה לפי מה דמסיק הש"ס כאן דר' ינאי מיירי ברבו גדולין על עיקרו והמשנה דטבל גדוליו אסורין מיירי בלא רבו מהו פריך לעיל מנדרים נימא נמי דהמשנה מיירי בלא רבו ור' ינאי מיירי ברבו ואין לומר דהש"ס פריך שם למה דס"ד דר' ינאי והברייתות והמשנה בחדא גווני מיירי כו' דאכתי א"כ לפי המסקנא דכאן דמחלק בין רבו בין לא רבו אין צריך לומר הטעם דה"ל נדרים דשיל"מ ומנ"ל להפוסקים דנדרים ה"ל דשיל"מ גם גדוליו אסורין באין זרעו כלה דלמא הש"ס מתרץ כן רק להס"ד אבל לפי המסקנא גם נדרים לא הוי לי' דשיל"מ רק מתניתין בלא רבו אוסר גדולי גדולין ור' ינאי ברבו וצ"ע גם הנה יש חילוק בין פרש"י והרא"ש דמן הרא"ש משמע דברבו אף הגדולין עצמן מותרין בטבל אבל מפרש"י משמע דרק גדולי גדולין מותרין ברבו אבל הגדולין אף ברבו אסורין אף בטבל יע"ש:

ד"ה שאני גבי מעשר דאמר קרא עשר תעשר כו' ומשמע מדבריו דהיתרא מבטלין גדוליו לעיקר אבל באיסורא אין גדולין מבטלין עיקר והנה מזה משמע דהיתר יותר בטל באיסור מאיסור וזה הוי להיפוך ממ"ש תחלה בד"ה. ועד כאן לא שמעית לי' כו' שהאיסור דרכו להתבטל ולא היתר משמע דאיסור בטל טפי מהיתר ולכאורה סתרי דבריו אהדדי ואפשר דכוונתו למ"ש אח"כ בסוף דבריו דזה הוי איסור באיסור ולכך איסור באיסור שפיר אינו בטל טפי מהיתר באיסור ולעיל מיירי הר"ן מאיסור בהיתר בזה טפי מסתבר שהיתר בטל באיסו' מאיסור בהיתר ודוק:

בא"ד ע' מה שהקשה והניח בצ"ע ולדעתי נראה די"ל עפ"י מה דקשה לי למה בטבל בזרעו כלה מותר דנהי דאין העיקר כאן בעין עכ"פ גורם הוי להגדולין לבא בעולם לולי העיקר לא הי' הגדולין באים לעולם וא"כ עכ"פ גורם הוי לגדולין וגם גורם איסור אסור ונהי דהוי זוז"ג דגם הקרקע הוי גורם היתר מ"מ הרי כתב הכ"מ בה' נדרים ובט"ז יו"ד סי' רי"ו שבדשי"למ זוז"ג אסור א"כ כיון דטבל ה"ל דשיל"מ וכמ"ש לעיל בברייתא ופסקו הרמב"ם למה מותר בזרעו כלה הרי הוי גורם איסור והנה לדעת הרמב"ם שפסק דטבל הו"ל דשיל"מ וגם פסק בזרעו כלה מותר גדולין באמת צ"ע אבל בגוף כוונת הש"ס י"ל כמ"ש לעיל בישוב שיטת הרמב"ם דמה דפריך הש"ס מטבל אתרומה היינו רק כיון דסתם משנה ר"מ הוא ור"מ ס"ל מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין לדידי' לא ה"ל דשיל"מ כלל כיון דמחוסר ממונא אבל לדידן דקי"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הו"ל דשיל"מ יע"ש ולפ"ז י"ל דלדידי' קי"ל דאף בזרעו כלה אסור בדשיל"מ מכח דהוי זוז"ג ובנדרים שאני כיון דאמר שאני אוכל שאני טועם דוקא ובזרעו כלה אינו טועם גוף האיסור רק הגורם וזה לא אסר על עצמו רק הטעימה ולא הגורם ובאין זרעו כלה לא מהני זוז"ג כיון דהעיקר יש כאן והוי כאלו איתא בעינא ובהעיק' הוי כולו גוף האיסו' ותמה אני על הט"ז בסי' רי"ו שכתב באין זרעו כלה דלכך לא נקרא זוז"ג מכח דהוי דשיל"מ ודבריו תמוהין דאם מה"ט מה מהני זרעו כלה סוף סוף הוי גורם לבא לעולם וכמשמעות בש"ס ופוסקים בכמה דוכתא שזוז"ג נקרא בכל ענין ובע"כ דאומר שאני אוכל שאני טועם אינו אסור רק גוף האיסו' ולא גורם ובאין ורעו כלה אוכל גוף האיסו' שיש כאן ולא שייך זוז"ג. והב"י והראב"ד לא הקשו כלל על זה רק על הדין באומר קונם פירות אלו עלי לאסו' אף בזרעו כלה בזה הקשו דהו"ל זוז"ג בזרעו כלה ובזה שפיר שייך לתרץ דה"ל דשיל"מ כו' והאמת דקשה דלפי זה למה