נדרי זריזין חלק ב רמח

מבטלין אותו גם בערלה משכחת לה כן פירות שגדלו בשלישי' ונתוספו ברביעית יש להם היתר ע"י תוספת ובפרט מ"ש דבערלה וכלאי כרם לא משכחת לה יוצא מאיסור להיתר אלא ע"י מעשה אדם ולמה לא משכחת לי' בערלה יוצא בערלה מאיסו' להיתר שלא ע"י מעשה אדם רק יוצא משלישית לרביעית:

והנה ראיתי בתוספת שכתבו כעין תירוץ זה אך בשינוי לשון וכוונתם נראה כך דבשלמא בשביעית אף הוא זרען ועשה בהם מעשה אין ההיתר נמשך ממעשיו לבד רק ע"י צירוף הקרקע נמי שיוצא משביעית לשמינית ולולי שיצא משביעית לשמינית לא הוי מועילין מעשיו להתיר לכך הוי הא והא גרמו מעשיו עם הקרקע יחד אבל בילדה שסבכה בזקנה ובנעקר הכרם ההיתר נמשך רק ע"י מעשיו והוי כמעשיו לבד גרמו ההיתר לכך הוי כמבטל איסור בידים לכך אסור לדידהו ולא קשה מה שהקשיתי לעיל. אבל ללשון הרא"ש בזה קשה כמ"ש גם לדברי שניהם תמוה דמה פריך הש"ס ממעשר דאין בטילתה ע"י קרקע הרי במעש' לא משכחת לה יוצא מאיסו' להיתר רק ע"י מעשה אדם דבכל השנה חייב במעש' ולא משכחת לה יוצא מאיסור להיתר, רק ע"י מעשה ואין ההיתר נמשך רק מכח המעשה שלו והנה אפשר לומר דכוונתם ע"ד מ"ש הר"ן בפירוש הסוגיא והיינו ביוצא משישית לשביעית משכחת לה יוצא מאיסו' להיתר שבשביעית פטור בלי מעשר ומשכחת לה ההיתר ע"י קרקע אבל מ"מ מ"ש הרא"ש בלשונו אין לו הבנה מטעם הנ"ל. והנה גוף כוונת הרא"ש בפירושו הי' נראה דכוונתו כעין שכתבו התוספת בתמורה גבי כל מלתא דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני דזה דוקא באם לא מהני בנעשה ממילא אבל אם מהני גם בנעשה ממילא לא שייך עביד ולא מהני כן נמי בזה דמבטל איסור בידים אם לא משכחת לה רק. ע"י מעשה ולא ממילא אמרינן כיון דעשה איסורא וביטול האיסו' לא מהני והוי כלא נתבטל אבל בדבר דמשכחת לה התירו ממילא כגון בשביעית ביוצא לשמינית דמשכחת לה היתר ממילא בזה אף בעשה בידים מהני דלא גרע מנעשה ממילא ובזה עביד מהני כן הי נראה כוונת הרא"ש אבל אינו מובן דגם בערלה משכחת כן כנ"ל וצ"ע בזה:

דף נט ע"א גמרא מתיב רמב"ח כו' הנה כוונת פרכא זו לא הוי מן הרישא דאסור בחלופיהן ובגדוליהן דהרי בזה אף בדבר שזרעו כלה אסו' כדמוכח מן המשנה וא"כ לפרוך הש"ס לנפשו דהרי לעיל משמע דפשיטא לי' בדבר שזרעו כלה דגדולין מותרין ובמשנה כאן משמע דאף בזרעו כלה אסו' בחלופיהן ובגדוליהן ולפרוך בלא זה ובע"כ דמן הרישא לא הוי קשה להו די"ל דהתם מכח כוונתו מחסרי כיון דאמר אלו הוי כמפרש כוונתו לאסו' אף החליפין וגדולין וכמו דמוכח לעיל ד' מ"ז בחליפין די"ל דמכח כוונתו נאסר כן י"ל בגדולין לפי האמת מכח כוונתו נאסר והוי כנדר בפי' אף מהגדולין רק קושייתו הוי מסיפא משאני אוכל שאני טועם כיון דבזה מותר בגדוליהן א"כ מוכח דלשון שאני אוכל לא משמ' גדולין בכלל ולכך מות' בגדוליהן ואעפ"כ באין זרעו כלה אף גדולי גדולין אסו' ובע"כ הטעם דבאין זרעו כלה נחשב כאלו הי' העיק' קיים לפנינו ממש ומוכח שפיר דאין גדולי היתר מעלין האיסו' וכן משמעות פרש"י והמפ' דרק מגדולי גדולין פריך וכוונתם נראה כמ"ש:

שם גמרא בתרומה ביד כהן. הנה כל המפרשים כאן פירשו דמחמת שהוא ביד כהן לא מהני בי' עוד שאלה. והנה הוי מוכח דלא כדעת המהרי"ט בתשובותיו דס"ל דנדרים לא הו"ל דשיל"מ רק להנודר בעצמו אם אסר הדבר על עצמו מכח דלעצמו הו"ל בידו לתשיל והו"ל דשיל"מ אן אם אסרן על אחרים לא הו"ל דשיל"מ דביד אחרים אין בידם לתשיל ייע"ש. וא"כ לפי דעתו לא הוי צריכין לפרש כאן דביד כהן לא מהני שאלה. ובפרט דהרשב"א למד מזה דין הקדש דבבא ליד גזבר לא מהני שאלה ומנ"ל כן דלמא לעולם ביד כהן לא הו"ל דשיל"מ ונדרים מיירי לגבי הנודר עצמו לכך הו"ל דשיל"מ וה"ה תרומה ביד הבעלים הו"ל דשיל"מ ולמה לא פירשו כן ופירשו דלא מהני שאלה ביד כהן מוכח מזה דס"ל דבנדרים אף לאחרים נמי הו"ל דשיל"מ דלא כמהרי"ט ואף הרא"ש בפירושו בשם הרא"מ שמפרש בבא ליד כהן ואין הוא הבעלים לא מפרש נמי מכח דביד אחר לא הו"ל דשיל"מ רק מטעם אחר דצא שכיח לשאול כיון דבא ליד כהן ולמה לא פי' דלא הו"ל דשיל"מ מכח דאינו בידו מוכח דלא ס"ל כדעת מהרי"ט והן אמת די"ל דהם הוכרחו לפרש כן דאין לפרש מטעם דביד כהן אינו בידו לשאול דא"כ תקשה למה משני הש"ס דוקא בבא ליד כהן ועל זה מהו דפריך אח"כ למה ומכר חוץ מדמי אותה סאה הו"ל לתרץ באם הוי ביד ישראל הבא מיד ישראל כגון שירש. התרומה מאביו או דניתן לו התרומה במתנה ליתנה למי שהוא רוצה וכדומה בהיתה ביד ישראל אחר דאז אין בידו לשאול עליו ולא הו"ל דשיל"מ ומ"מ א"ש דימכור חוץ מדמי אותה סאה כיון דישראל הוא ומדמשני בבא ליד כהן מוכח דכוונתו דביד כהן לא מהני שאלה כלל או דלא שכיח לשאול עליו אך לפ"ז קשה יותר על המהרי"ט דא"כ מדלא משני הש"ס באמת כן מוכח דאף ביד אחר הו"ל דשיל"מ כיון דהבעלים יש להם כח לשאול עליו ומוכח להדיא דלא כמהרי"ט בזה ועיין בחיבורי ליו"ד סי' ק"ב כתבנו מזה שם באריכות עיי"ש:

ועיין בחבורי לא"מ חלק צ"ה בתשובה השייך לקונטרס של רוב ישבתי על נכון בעזה"י:

שם גמרא גופא כו' וכי היתר כו' בצלים שירדו עליהם גשמים כו' ואמאי נימא היתר שבהם להיכן הלך כו'. הנה הדבר תמוה שהרי כבר הקשה כן הש"ס לעיל לר' יוחנן ור' יונתן ומשני שאני שביעית. דעיקר איסורו ע"י קרקע בטילתה נמי ע"י קרקע ונהי דהתם משני על הסיפא כן דכנגדן למוצאי שביעית מותר וכאן פריך על הרישא למה אסורין נימא הית' שבהן להיכן הלך מ"מ אם לקולא לא מהני הך סברא כיון דעיקר איסורו ע"י קרקע בטילתה נמי ע"י קרקע מכ"ש דראוי לומר כן גם לחומרא דשאני שביעית כיון דעיקר איסורו ע"י קרקע לכך מהני קרק' לבטלו ולהפכו לגמרי להיות כמו הגדולין אבל בדבר שאין עיקר איסורו ע"י קרק' שפיר אמרינן היתר שבהן להיכן הלך ואין לומ' עפ"י מ"ש הר"ן בד"ה היתר שבהן להיכן הלך דאף דגדולין מבטלין עיקר היינו רק לענין אכילה אבל לענין מעשר לא שייך לעשר עליו כו' א"נ י"ל דהך סברא דכיון דעיקר איסורו ע"י קרקע בטילתה נמי ע"י קרקע שייך לומר רק לענין גדולין מבטלין העיק' כמאן דליתא שייך לומר דיש חילוק בין איסורו ע"י קרק' או לא אבל לענין שיהי' נהפך ההיתר לאיסו' אין לחלק בין אם איסורו ע"י קרקע או לא דמ"ש ומה"ת נחלק נימא דגם בזה יש חילוק בין אם איסורו ע"י קרקע יכולה הקרקע להפוך מהיתר לאיסו' ובין אין איסורו ע"י קרקע אז ההיתר נשאר בהיתרו וצ"ע גם על פי' הר"ן קשה לי דהנה לפירושו הוכרח הר"ן לפרש מהו דפריך הש"ס מבצלי' כו' דנקט אסורין ומהו קושיא הרי יתכן להיות שהוא מודה דגדולין מבטלין העיקר לענין אכילה וכתב הר"ן דהקושיא הוי דקפריק ותנא אסורין משמע לאם פדאן בדמים נתפסין כל הדמים בקדושת שביעית כו' וא"כ לפ"ז מה פריך הש"ס למהו דמשני דאסורין קאי על התוס' פריך א"ה מהו פליג רשב"ג ואמר הגדל בחיוב חייב הגדל בפטור פטו' ת"ק נמי הכי ס"ל ולדעת הר"ן מהו פריך נימא דבגדולין מעלין את העיק' לעולם פליגי ולת"ק אף העיק' אסו' באכילה דלענין אכילה גדולין מעלין את העיק' רק מה דקפסיק ותנא אסורין דמשמע אף הדמים נתפסין בקדושת שביעית זה קאי על התוספת לבד דהם נתפסין בקדושת שביעית ולא העיקר אבל לענין אכיל' אף העיק' אסור דגדולין מעלין העיק' אבל רשב"ג ס"ל הגדל בפטו' פטו' לגמרי מות' אף באכילה דאין גדולין מעלין העיקר כלל ושפיר נ"מ בינייהו ואפשר דהוי דוחק לומר דפליגי במה דאינו מפורש במשנה דבשלמא אם אסורין דקאמ' ת"ק קאי על הכל א"כ מפורש פלוגתתן במשנה ועלה פליג רשב"ג אבל אם אסורין קאי רק על התוספת א"כ אינו מפורש במשנה דת"ק אוסר באכילה הכל קשה דלא שייך למתני עלה פלוגתא דרשב"ג מה דאינו מפורש בדברי ת"ק להיפוך ודוחק וצ"ע:

רש"י ד"ה מתיב רמב"ח וקשיא לר' אמי כו' הנה לעיל הקשיתי למה הזכיר רש"י לר' אמי ולא לר' ינאי וכעת נראה דא"ש עפ"מ דהקשיתי לעיל דמה פשיט ר' אמי מתרומה דרבנן אשביעית של תורה וכתבתי דר' אמי ס"ל כמ"ד בגיטין דכל דתקון רבנן כעין של תורה תיקון אף באין לו עיקר מה"ת ייע"ש. וזה כוונת רש"י דלר' ינאי לא הוי מקשה מנדרים אתרומה דשאני נדרים של תורה מתרומה דרבנן אבל ר' אמי דפשיט מתרומה אשביעית מוכח דלא מחלק בין דרבנן לשל תורה לכך פריך לי' מנדרי' וא"ש ודו"ק:

ד"ה מצוה לאתשולי עלה. הנה שניהם רש"י ור"ן נקטו בלשונם כמאן דאיתשיל עלייהו דמי ולכאורה אין לו הבנה אם הוי כמאן דאתשיל כבר א"כ מותרין הם לגמרי ואין צורך לביטול כלל ונראה כוונתם ודאי לענין איסו' שלו לא הוי כמאן דאתשיל רק כל זמן דלא שאל אסו' הוא רק לענין ביטול זה בזה נחשב כמאן דאתשל עלה והוי היתר בהית' ואינו בטל לכך לענין גוף המאכל נחשב כמאן דאתשיל ואינו בטל ולענין אדם הבא לאכול לא נחשב כמאן דאתשיל ואסו' לו בלא שאלה וק"ל:

ר"ן ד"ה מתיב רמב"ח כו' וההוא דלא פריך לי' מליטרא מעשר כו' דבריו צ"ע דהרי הש"ס פריך לקמן בסוף הסוגיא במשנה דגדולי תרומה תרומה וממשנה דטבל אפי' גדולי גדולין אסורין ומשני גדוליו דרבו על עיקרו קמ"ל והנה מפרש"י והר"ן משמע להדיא דמפרשי דר' ינאי מיירי רק מגדולי גדולין בזה מתיר ר' ינאי ברבו גידוליו על עיקרו אבל בגדולין עצמן אף ברבו אסורין א"כ מה הקשה הר"ן הרי מליטרא מעשר לא הוי קשיא די"ל דהתם מיירי להדיא רק בגדולין ור' ינאי מיירי מגדולי גדולין אבל מנדרים פריך שפיר דבזה מפורש דאפילו גדולי גדולין אסורין פריך שפיר מגדולי גדולין אגדולי גדולין וממ"נ אם ס"ל להר"ן דאכתי לא ידע הש"ס מהך פירוקא דלקמן אדמקשה הר"ן דליפרך מברייתא דליטרא מעשר הו"ל להקשות דליפרוך ממשנה מפורשת דגדולי תרומה תרומה ולמה הקשה ממעשר ואם ידע מהך תירוצא דלקמן גם ממעשר לא קשיא כנ"ל והן אמת דקשה אכתי מה פריך מנדרים נימא בנדרים מיירי דלא רבו על עיקרו לכך אף גידולי גדוליו אסורין וכאן מיירי ברבו וצ"ע בזה:

הרא"ש ד"ה ובטלה ברובה מברייתא דלעיל הוי מצי לאתויי כו' לכאורה יש לדייק אדהקשה הרא"ש דהו"ל להקשות מברייתא דלעיל הו"ל להקשות טפי דמר' ינאי