נדרי זריזין חלק ב רמו

מן התור' אבל בתרומת בצלים שהוי רק דרבנן א"כ בלא"ה אין מעשרין מחיוב תורה על זה ולא מזה על חיוב התור' ואין מעשרין מזה על זה רק מחיוב דרבנן על דרבנן ובכה"ג כיון דהוי גופו דרבנן לא גזרו דלמא אתי לאפרושי מחיוב על הפטור ומפטור על החיוב כלל וא"ש ודו"ק ובאמת יש לתמוה על הרא"ש בפירושו בד"ה לחייבו מדרבנן במעשר כו' והוא תמוה דמשמע הא בלא"ה הוי כאן חיוב דאורייתא והרי תרומת ירק דהוי רק דרבנן וא"כ מה חיוב דאוריית' הוי בזה ובפרט מה שסיים הרא"ש אבל הכא דאיכא רובא תוספת מחייב מדאורייתא ומה דאורייתא שייך בזה כלל. ומ"ש הרא"ש ומיהו לא דמיא להך דסקני טבל נראה יותר טוב להגיה ונרא' דל"ד הך לסתם טבל שנתערב בחולין וכוונתו דל"ד לדין טבל שנתערב בחולין דאיתא בפ' הקומץ רבה דמעשר עליו מעציץ שאינו נקוב דהתם בטל הטבל ברוב חולין לכך הוי רק דרבנן אבל כאן נהי דהוי לחומרא מדרבנן היינו רק לעשר לפי כולה זה הוי דרבנן אבל התוספת עצמו חייב מן התור' כיון דרובו בחיוב חייב מן התור' לפי ערך התוספת שוב בו ואח"כ הוסיף לומר דאין צריך לעשר עליו ממקום אחר אבל כאן כיון דיונק יחד היניק' מערב כולו יחד ממש ולכך כשמפריש מני' ובי' הוא מפריש מן הפטור שבו על הפטור שבו ומן החיוב שבו על החיוב שבו דהיניקה מערב יחד ואין זה סותר למ"ש הרא"ש בתחלה בד"ה גדולי' היתר וז"ל משום דהנך לא מתערבי לגמרי יחד אלא נתוספו גדולין על העיקר וכן כתב בדף נ"ח ד"ה וכנגדן למוצאי שביעית כו' וסיים לפי שכ"א עומד לבדו ואינו מתערב יחד משמע דזה גרע מתערובת וכאן משמע דזה גרע מתערובת אך א"ש דחילוק יש בדבר דהנה לענין ביטול ברוב שיתבטל זה בזה בעינן שיהיו מעורבין זה בזה ממש וכל דעיקרו עומד בפ"ע אף דהטעמים נתערבו זה בזה מ"מ כל דגופו ניכר בפ"ע אינו בטל אבל לענין חשש אפרושי מחיוב על הפטור דאין אנו רוצים שיתבטל זה בזה רק שיהי' נקרא אף הפטור בר חיובא בזה אמרינן כיון דעכ"פ ינקי זה מזה הטעם נתערב יחד ונחשב כל אחד שיש בו חיוב ופטור יחד ובזה עדיף מתערובת דבתערובת כל היכא דאיתא הפטור הוא עומד בפ"ע ואין בו חיוב כלל ונהי דלנו מותר באכיל' מכח דאנו הולכין בתר רובא שיש כאן רוב היתר ואנו תולין בכ"א שמן הרוב הוא והוא מותר עכ"פ גוף הפטור בכל מרום שהוא הוי פטור ממש ועומד בפ"ע לכך יש בו חשש דלמא אתי לאפרושי מחיוב על הפטור ומפטור על החיוב אבל היכי דיונק זה מזה אז הטעם מתערב לכך יש בו חשש דלמאתאהי לאפרושי מחיוב על הפטור כל מעט ומעט יש בו פטור וחיוב ואין נקרא מחיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב ודו"ק:

דף נח ע"א גמרא אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנ"ט הנה טעם העני בין ביעור לאכילה נרא' ע"פ מה דאמרינן במסכת בכורות דטומאת משא כמאן דאיתא דמיא דדוקא לענין אכילה שייך ביטול אבל למשא דנושא הכל ביחד וכן כתבו הפוסקים שא"ח סי' תמ"ב בשם הרמ"ך לענין לאו בל יראה דאף בפחות מכא"פ אף דלענין אכיל' אינו אסו' מן התור' לענין בל ירא' אסו' דמ"מ החמץ בביתו ייע"ש ועיין מ"ש בזה בחבורי לא"ח בקונטרס מיני מטעמים ייע"ש ומכאן ראי' לדבריהם דלענין ביעו' שביעית אוסרת בכ"ש דאסו' לשהותו בביתו דהשהי' הוי ביחד הכל לכך לא שייך שימול אבל לאכילה י"ל על כל מעט ומעט היתר הוא לכך הוי בנ"ט וא"ש ודו"ק ועוד הי' נראה בטעם החילוק בין ביעור בין אכילה ויתיישב בזה גוף כוונת הש"ס דמה ראי' כלל מזה דשביעית אוסרת בכ"ש חדא דלמא לא מיירי כלל מגדולין רק מפירות שביעית שנתערבו בפירות היתר ועוד קשה קושיות הרשב"א דמה ראי' לגדולין מבטלין העיקר הרי י"ל דאינו נאסר רק מכח תערובת שיש בו אך נראה דהטעם דלביעור הוי בכ"ש מכח כיון דיש לו מתירין ע"י זריעה שאם יזרענו יהי' מותר דהגדולין יבטלו אותו ואין שייך לומר מה לי ביטול זה מה לי ביטול זה אך זה אינו, דנראה דלמ"ד גדולי היתר מעלין האיסור עדיף משאר ביטול והוא דידוע דכל איסו' הניכר אינו בטל וא"כ קשה כאן כיון דהעיק' ניכר איך יתבטל וכן משמעות לשון הרמב"ם בה' שמטה מדכתב דהבצלים ניכרין מוכרח דהעיקר ניכר בפ"ע וא"כ היאך יתבטל אלא ודאי דזה עדיף מביטול ונאמר כשיטת הסוברים בי"ד סי' ק"ט דיבש ביבש שנתערב ברוב אסו' לבשלן יחד מכח דאין האיסור נהפך להיתר ולא כדעת הרא"ש דס"ל דהאיסו' נהפך להית' ממש ומה"ט א"ש דבניכ' האיסו' אינו בטל כיון דהאיסו' לא נהפך להית' ואסו' הוא עדיין ולכך אם מכירו צריך להסירו אבל כאן אם גדולי היתר מעלין האיסו' האיסו' גופו נהפך להיתר כיון דמתערב כל היניקה בהדי הדדי וכמ"ש הרא"ש בפירושו בד"ה ליטרא בצלים ד' נ"ז ע"ב דאף למ"ד אין בילה בדבר יבש מוד' בזה דמבלבל כל היניקה כו' וא"כ דוקא יבש ביבש דאין בילה לכך אין האיסו' נהפך להיתר ממש אבל כאן דהיניקה מערב ומבלבל יחד ויש בילה בזה ודאי ההיתר מהפך גם האיסו' להיתר ולכך כיון דהאיסור עצמו נהפך להיתר מה בכך דניכר סוף סוף מותר דנהפך להיתר ובזה יובן מה דמשני הש"ס במדוכנין כלומר די"ל מה דהגדולין מבטלין העיקר היינו רק במדוכנין יחד ואין ניכר העיקר בפ"ע בזה ודאי דבטל ברוב דלא גרע משאר יבש ביבש דבטל ברוב אבל אם לא נתערבו יחד וניכר העיקר בפ"ע לעולם י"ל דאין הגדולין מבטלין העיקר ולכך א"ש דהו"ל דשיל"מ כיון דאם יאכלנו השתא ע"י ביטול ברוב אין האיסור עצמו נהפך להיתר וכל היכי דאתנייהו אסור הוא אבל אם יזרענו יהי' הגדולין מבטלין אותו ויהי' גוף האיסור נהפך להיתר לכך שייך לומר עד שתאכלנו באיסו' תאכלנו בהיתר ואך הנה קיי"ל כל היכי דהוי היתר ע"י טרחא לא הו"ל דשיל"מ וא"כ בשלמא אם רוצ' לאכלו ומחזיק אותו לאכיל' לא הו"ל דשיל"מ אף דיכול לזרעו ולהתבטל הרי הוי ע"י טרחא וכל דהוי ע"י טרחא לא הו"ל דשיל"מ אך אם רוצה להשהותו ולזרעו א"כ כיון דרוצה להטריח ולעשות כן לזרעו כיון דסופו לעשות טרחא זו שוב הו"ל דשיל"מ כיון דיכול לזרעו ולכך אינו בטל והדר חייב לבערו תיכף כדין שביעית מיהו זה אי אפשר לומר כיון דאסור לשהותו ולזרעו א"כ שוב לא הוי דשיל"מ ואיך נימא דצריך לבערו תיכף מכח דהו"ל דשיל"מ ולכך נראה דהעיקר כהגורסין להיפוך והביאו הרשב"א גרסא זו דאף אני לא אמרתי אלא לאכילה אבל לביעור בנ"ט ובזה א"ש הכל דלאכילה הו"ל דשיל"מ כיון דיכול לזרעו והוי נהפך האיסור להיתר לכך שייך לומר עד שתאכלנו באיסו' תאכלנו בהית' אבל לביעור אם נימא דאסור לזרעו רק חייב לבערו א"כ שוב הי' אסו' לזרעו ואיך הו"ל דבשיל"מ מכח דאפשר בזריעה דהרי אסור לזרעו לכך לענין זריעה לא הו"ל דשיל"מ וכיון דלזריעה מותר הר באכילה אסו' מכח דהו"ל דשיל"מ ע"י זריעה וא"כ שפיר מוכיח הש"ס דהגדולין מעלין את העיק' דבלא"ה למה יהי' דשיל"מ באכילה ושפיר מוכיח הש"ס דהגדולין מעלין העיק' ודו"ק היטב. והנה הרא"ש בפירושו כתב דהאיסו' חשוב ומבטלין העיק' וכוונתו ליישב קושיות הרשב"א הנ"ל. דהרי כאן הוי הגדולין כ"ש ומיישב הרא"ש דהאיסו' חשוב וכ"ש הוי כרוב היתר ומוכח מפירושו דאיסו' מעט חשוב לבטל כרוב היתר ונ"מ לכמה דברים ודו"ק:

והנה ראיתי ברמב"ם כמה דברים תמוהין שסותרין דבריו זא"ז שבה' מ"א פרק ט"ו הלכה ב' כתב פירות שביעית שאם נתערבו במינו בכ"ש ושנא במינו בנ"ט אינן בכלל איסורי תורה שאין אותה התערובת אסורה אלא חייב לאכול כל התערובת בקדושת שביעית כמו שיתבא' במקומו והנה מלשונו משמע שגורס כהך גרסא דלא אמרו אלא לענין אכילה אבל לענין ביעו' בנ"ט ולכך כתב דאסו' לגמרי אחר זמן ביעורו אינו דלענין ביעו' הוי בנ"ט רק לאכלו בקדושת שביעית אסו' בכ"ש וס"ל דלאכילה הוי בכ"ש ולביעו' בנ"ט:

ובה' שמיטה ויובל כתב ממש להיפוך וז"ל בפ"ז הלכה ך"ב חרובין של שביעית שכבשן ביין שישית או ביין מוצאי שביעית. חייב לבער היין שהרי טעם הפירות בו זה הכלל פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות מין במינו בכ"ש ושלא במינו בנ"ט והנה מלשונו שכתב שחייב לבער משמע דמיירי מדין ביעור וגם מדכתב בנתערב ביין מוצאי שביעית ובזמן שיש יין של שמינית בודאי כבר כלה לחי' מן השדה וחייב בביעו' ונאסר באכילה וא"כ מוכח דמדין ביעו' מיירי וסיים על זה זה הכלל מין במינו במשהו וגם מדנקט חרובין ביין דהוי מין באינו מינו וסיים שיש בו טעם פירות שביעית משמע דבמינו לא בעינן נ"ט רק הוי במשהו וא"כ משמע דגורס כהך גרסא דלא אמרו אנא לביעו' אבל לאכילה הוי בנ"ט ודבריו סתרי אהדדי וצ"ע כעת:

רש"י ד"ה אף אני לא אמרתי אלא לביעו' כו' הנה פירושו אין לו הבנה כלל למה בלשון ביעו' משמע דמיירי מגדולין ולשון לאכילה משמע דמיירי מפירות שנתערבו ואפש' לומ' דכוונתו למ"ש הרא"ש בפירושו דלביעו' מיירי בלא הגיע רק לביעו' ולאכילה מיירי בראויין כבר לאכילה ודוחק וצ"ע:

ר"ן ד"ה אמר להם אף לא אמרו אלא לביעו' כו' אלמא גדולין אין נמשכין אחר העיק' כו' ולכאורה צ"ע מנ"ל כלל דמיירי מגדולין דלמא מיירי מתערובת לבד שנתערבו זה בזה ובשלמא לפרש"י מוכח שפיר דמיירי מגדולין אבל להר"ן לא ידעתי מנ"ל דמיירי מגדולין דלמא מיירי רק בתערובת שנתערבו זה בזה ומנ"ל להקשות וצ"ע בזה גם מ"ש כיון דאפשר לאכלו הו"ל כדשיל"מ הנה מזה יהי' מוכח שיטת הרי"ף, דס"ל דפת שאפאו עם הצלי הו"ל דשיל"מ ואחרונים הקשו עליו דהרי לצלי לא נאס' מעולם עיין לעיל בר"ן פ"ו והרי כאן על קודם זמן הביעו' לא נאסר מעולם ועל אחר זמן שנאס' אין לו היתר ולמה יחשב דשיל"מ ובע"כ אף כה"ג נחשב דשיל"מ והיינו כיון דאפש' לאכלו כך דרך היתר והיינו ממש דין פת שאפאה עם הצלי ויש ראי' ברורה להרי"ף בזה:

הרא"ש ד"ה מכנגדן למוצאי שביעית מותרין כו' ורבינו שמשון ז"ל כי' כו' ונאסר בתוספת כ"ש הותר נמי בתוספת כל שהוא כו' עכ"ל תמי' לי טובא א"כ מהו מוכיח הש"ס דגדולי היתר מעלין את האיסו' דלמא לעולם אין מעלין לקולא וכאן דנאסרין היינו לחומרא כדמשני לעיל ומהו דכנגדן למוצאי שביעית מותרין היינו כיון דנאסר רק ע"י תוספת כ"ש א"כ בזה יש ממ"נ אם גדולין מבטלין העיק' ונאסרו א"כ שוב חזרו להית' ע"י גדולי הית' ואם אין גדולין מבטלין העיק' א"כ לא נאסרו מעולם ולכך בזה כיון דנאסרו ע"י תוספת הותרו ע"י תוספות ולעולם בעלמא היכי דאין האיסו' ע"י גדולין י"ל דאין גדולי הית' מבטלין האיסו' לקולא ומהו פריך וצע"ג:

ע"ב גמרא ודלמא במדוכנין חשוד קתני עיין פרש"י