נדרי זריזין חלק ב רמה

מרוב הגדולין מבטלין ובע"כ דהוי תרי תנאי וכיון דפוסק הרמב"ם כהך ברייתא דטבל דבלא רובא אסורין הגדולין לכך לא העתיק הדין של כנגדן למוצאי שביעית מותר דממה שהשחירו אין ראי' לרוב גדולין ולכך כתב נמי שהבצלים בהיתר עומדין מכח דמעט גדולין אין כח בידם לבטל העיקר הרוב ולא נאסר רק התוספות מכח תערובת איסור שבו וא"ש ודו"ק:

והנה מה שלעיל הבאתי דברי הרמב"ם שסתרי אהדדי שבה' תרומות כתב דבגדולי גדולין ורבו גדוליו על עיקרו מותר ובה' מעשר כתב דבטבל דאפילו גדולי גדולין אסורין ולא העתיק כלל דברבו גדולין על עיקרו מותר וכעת נראה ליישב והוא ע"פ מה שהקשיתי בדף ס' במה דפריך הש"ס לר' ינאי מטבל דגדולי גדוליו אסורין ומה קושיא הרי תרומה לא הו"ל דשיל"מ וטבל הו"ל דשיל"מ. והנה לכאורה הי' נראה ליישב דמזה יהי' ראי' למ"ש בק"א סי' רט"ז בישוב דברי הכ"מ בה' נדרים גבי חליפין דכתב דתרומה הו"ל דשיל"מ ותמהו עליו דבש"ס מפורש דתרומה לא הו"ל דשיל"מ וכתבנו ליישב דדוקא לענין אם נתערב מילא כגון בתערובות איסור בהיתר דאסור לבטל איסור לכתחלה ואין היתר רק אם נתבטל ממילא בזה לא הו"ל דשיל"מ רק אם גם ההיתר הוי ממילא לכך בדבר דמצוה לתשולי עלה הוי כממילא אבל באין מצוה לתשולי עלה לא נחשב ההיתר כבא ממילא לכך לא הו"ל דשיל"מ. אך לענין זוז"ג כיון דההיתר נעשה בידים ממש בזה כל שבידו לעשות ההיתר בשום צד כל שבידו לעשות כן הו"ל דשיל"מ ייע"ש ולפ"ז א"ש דהש"ס דמשני כאן דתרומה לא הו"ל דשיל"מ היינו רק על הך קושיא דפריך מן הבריית' דמוכח דתרומה יש לה ביטול מצד עצמו לזה משני דתרומה אין לה מתירין אבל לענין גדולין דנעשו בידים באמת הו"ל דשיל"מ ובאמת תקשה לר' ינאי מהך משנה דנדרים שהרי בלא"ה כתב הר"ן דהוי מצי לאקשויי ממעשר לר' ינאי מלטרא טבל כו' והנה קושיא זו לא מתרצא לר' ינאי ונשאר בקושיא לדעת הר"ן ובע"כ מהו דפריך הש"ס אח"כ מטבל היינו רק לומר אם גם מההוא תהוי תיובתא דר' ינאי ע"ד דמתרץ הש"ס בעלמא כן גם הכא יהי' הכוונה אם גם מהך לטבל יהי' תיובתא דר' ינאי או לא ולכך י"ל ודאי ממתניתין דנדרים נמי קשיא לר' ינאי דבתרומה נמי הו"ל דשיל"מ לענין גדולין רק דלא פריך הש"ס קושיא דנדרים לר' ינאי רק כפירוש הרא"ש דגם לאינך קשה דנדרים משמע לי' דהוי בטילתו ע"י קרקע ולכך לדידהו משני שפיר דהו"ל דשיל"מ ותרומה לא הו"ל דשיל"מ לענין ממילא כגון ביטול ולענין גדולין למי הוי דשיל"מ גם אינו ע"י קרקע לכך אסורין ואדרבא י"ל דלכך הביא פרכא דנדרים אחר פרכא דמעשר די"ל דתחלה פריך ממעשר דהוי בטילתה ע"י קרקע ומשני דמעשר לא הו"ל ע"י קרקע והדר רוצה לדחות דנהי דהוי מעשר ע"י קרקע א"ש דהרי תקשה מנדרים דהוי ע"י קרקע ובע"כ דהו"ל דשיל"מ מכח דיכול לתשולי עלה ונהי דתרומה לא הו"ל דשיל"מ היינו לענין ביטול ממילא אבל לענין גדולין הנעשין בידים שפיר הו"ל דשיל"מ וה"ה מעשר לכך הוי כנדרים והוי כוונת הש"ס כמו ולטעמיך ולר' ינאי באמ' קשה בין ממעשר בין מנדרים ואח"כ פריך רק אם גם ממתניתין דטבל תהוי תיובתא דר' ינאי ובזה פריך שפיר דאין לומר דטבל הו"ל דשיל"מ דלענין מה שנעשה בידים אף תרומה הו"ל דשיל"מ ופריך שפיר מטבל אתרומה ודוחה הש"ס דאי מטבל לא איריא דכאן מיירי ברבו גדולין ושוב י"ל גם המשנה דנדרים מיירי בלא רבו כו' כן הי' נראה לפרש גוף כוונת הש"ס אך הרמב"ם דפוסק דלר' ינאי נראה דמפרש בענין אחר דהנה קיי"ל כל מה שצריך להוציא עליו הוצאות לא הו"ל דשיל"מ ונלמד מפ"ד דב"מ גבי מעשר שני כו' א"כ קשה למה יחשב טבל דשיל"מ מכח דאית לי' תקנתא בהפרשה הרי בזה צריך לפזר מעות דהתרומה ומעשר שוין ממון וא"כ יפסיד ממון בתקנה זו אך נראה דז"א דבשלמא במעשר שני הוצאות שיוציא הוי משלו ויפסיד מכיסו לכך לא נחשב דשיל"מ אבל כאן התרומה ומעשר שיפריש לא הוי שלו רק של כהן וא"כ אינו מפסיד משלו לכך לא נקרא מפסיד משלו אך לפ"ז נראה דדין זה יהי' תלוי בפלוגתא דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין או לא דאם מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיא א"כ אינו של הבעלים כלל לא נקרא התרומה מפסיד משלו והו"ל דשיל"מ כיון דאין צריך להוציא עליו משלו לא הו"ל דשיל"מ אך למ"ד לאו כמו שהורמו דמיא א"כ כ"ז שאינו מפריש המעשרות הוי הכל שלו ומה שמפריש נחשב כמפריש משלו והוי כמוציא עליו משלו ולא הו"ל דשיל"מ כלל ובזה א"ת דהנה בפ"ב דקדושין דף נ"ד מפורש שם דר"מ ס"ל מתנות שנא הורמו לאו כמו שהורמו דמיין ולפ"ז א"ש דמה דפריך הש"ס ממשנה דטבל אפי' גדולי גדוליו אסורין היינו כיון דסתם משנה ר"מ הוא ור"מ ס"ל דמתנות שהורמו לאו כמי שהורמו דמיין והוי כמי שמפריש משלו ממש והוי כמוציא עליו משלו לכך לא הו"ל דשיל"מ ושפיר קשה מטבל אתרומה ומוכרח לחלק בין רבו ללא רבו ולפ"ז אף בטבל אם רבו מותרין אבל אין קיי"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכמ"ש הר"ן הובא בש"ך יו"ד סימן מ"א א"כ בטבל אף ברבו אסורין כיון דהו"ל דשיל"מ והברייתא דטבל הו"ל דשיל"מ אתיא כמ"ד דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיא וכיון דאין קיי"ל כמו שהורמו דמיין הו"ל דשיל"מ לכך שפיר בטבל לא מהני רבו דהו"ל דשיל"מ אבל תרומה דלא הו"ל דשיל"מ לכך מותרין גדוליו ברבו ונסתלק גם תמיהת הראב"ד על הרמב"ם בה' תרומת דכתב דאינו אסור גדולי תרומה רק מדרבנן ותמה מטבל ולפמ"ש א"ש דטבל הו"ל דשיל"מ משא"כ תרומה וא"ש ודו"ק ועיין מ"ש לקמן בר"ן ד"ה אוכל מהם ארעי דף נ"ח ע"ב ישוב אחר בזה:

שם גמרא ופשיט לי' כו' בצל של תרומה שנטעו לכאורה קשה לפמ"ש הרשב"א דעיקר אבעיא שלו הוי רק מדרבנן דמן התורה ודאי בטל א"כ קשה הרי ביומא פ"ח יש שם פלוגתא דחד סבר דטבל חמור ומ"ס תרומה חמורה ומבואר שם דאף בטבל דרבנן ותרומה דרבנן שייך הך פלוגתא דטבל חמור או תרומה חמור. א"כ נימא דר' ינאי סובר כמ"ד טבל חמור ולכך י"ל דלא תקנו רבנן דהגדולין חשובין ואין מעלין את העיקר רק בשביעית דלא הוי חומרא דאתי לידי קולא והוי רק חומרא לכך החמירו דחשוב ואינו בטל אבל בתרומה כיון דכתב הר"ן דמה דמותר אינו רק דרך ארעי אבל מ"מ הוי טבל וא"כ כיון דטבל חמור אם יתקנו רבנן דלא יבטלו הגדולין לעיקר יהי' הכל תרומה ולא טבל והוי חומרא דאתיא לידי קולא דטבל חמור ולכך אוקמוהו אדינא דהגדולין מבטלין העיקר והוי טבל כיון דבזה בכל אחד יש חומרא וקולא דאם הוי טבל דהגדולין מבטלין אותו הוי חומרא דהוי טבל וטבל חמור וקולא דמותר אכילת ארעי ואם אין הגדולין מבטלין העיקר והוי הכל תרומה הוי חומרא דאסור באכילת ארעי וקולא הוי דתרומה קל מטבל וכיון דבכל חד יש חומרא וקולא א"כ שוין הם ואוקמוה אדינא דהגדולין מבטלין העיקר והוי טבל אבל בשביעית דהוי רק חומרא לכך החמירו רבנן דאין הגדולין מבטלין אותו ואפשר דהוי דוחק לו לומר דר' ינאי יסבור דלא כהלכתא כיון דאנן קיי"ל כת"ק דהתם דתרומה חמור ולא טבל ועוד בלא"ה לק"מ כיון שמבואר שם דטבל ושביעית מאכילין אותו שביעית ומוכח דטבל ודאי חמור משביעית וא"כ ה"נ אם גדלו בשמינית אם אמרינן דהגדולין מבטלין העיקר לא הוי שביעית והוי טבל דשמינית חייב במעשר ופטור מביעור ואם אין הגדולין מבטלין העיקר הוי שביעית וחייב בביעור ופטור ממעשרות וא"כ הוי נמי חומרא וקולא בכ"א לכך שפיר מוכיח מכאן לכ"ע ודו"ק היטב. שם גמרא ילדה שסבכה בזקנה כו' לכאורה קשה לי מה ראי' מילדה שסבכה בזקנה. הרי י"ל בשלמא בשמינית אם הוי הגדולין הללו לבדן גדלו בשמינית הי' מותרין ואין איסור רק מכח העיקר שגדל בשביעית לכך אמרינן דאתי גדולי היתר ומבטלין העיקר אבל בילדה שסבכה בזקנה הרי אף אם לא הוי בה פירות ראוי שהגדולין עצמן יתסרו כיון שגדלו ע"י הילדה רק דמ"מ הם מותרין מכח דהילדה בטלה בזקנה וכמ"ש במס' סוטה והר"ן כאן וא"כ כיון להגדולין בעצמן אין להם היתר רק מכח ביטול בהצטרף אליו שיש כאן פירות נמי שאסורין לגמרי א"כ שוב אין כח בגדולין לבטלן כיון דגם בהם יש כח הולדה רק דהי' ראוי להתבטל ועתה אמרינן מצא מין את מינו וניעור ואינו בטל דיש כאן שני איסורין הן מצד העיקר הן מצד הגדולין עצמן ויש שני הצדדים לאיסורא וחד להיתר אבל באינך דהגדולין אין בהם איסור כלל ולא שייך לומר מצא מין את מינו וניעור שפיר י"ל דהגדולין מבטלין לעיקר וצ"ע בזה:

רש"י ד"ה העלה בידו בצל ברייתא היא כו' זה הוי ט"ס בפרש"י וצריך להיות לאו ברייתא היא כלומר דזה לא הוי ברייתא רק אבעיא הוא דמבעיא בי' מדרשא וכלומר דהוי קשה לו דבכל דוכתא אמרינן אתא ואייתי מתניתין בידו ולמה כאן שינה הלשון ואמר העלה בידו כצל ולכך פירש דהיכי דהוי ברייתא אמר אייתי בידי' וכאן הוי רק אבעיא לא ברייתא לכך אמר בלשון העלה בידו בצל:

ר"ן ד"ה ורבו גדוליו על עיקרו כו' לאו רבי' כו' כוונתו נראה דהוא ס"ל כדעת הסוברים דמה שכל איסורין ברובא בטל לאו רובא בעלמא רק בעינן חד בתרי ממש ולכך כתב דלאו דוקא רבי' בעלמא רק כפי ערך שהי' ראוי לבטל בעלמא דהיינו חד בתרי ממש או י"ל דהר"ן נמי מודה דמהני רוב בעלמא וכוונתו דלשון רבו הוי לפעמים לשון גדול ולכך הא דרבו גדוליו על עיקרו היינו שגדלו על עיקרו אבל אינו רוב יותר על העיקר ולכך פירש הר"ן דלשון רבו היינו רוב ממש בענין דראוי להתבטל בעלמא ודו"ק ומ"ש ונ"ל דעיקר ספיקו כו' לדעתי נראה להוסיף על דברייו והוא מדעת המרדכי הוי דדבר שבא מתחלה לעולם ע"י תערובת אינו בטל והקשו מגיגית מלאה ענבים ותרצו דשם עכ"פ הענבים הוי בעולם תחלה רק היין בא אח"כ אבל היכי דשניהם באו ע"י תערובת אינו בטל וא"כ לפ"ז י"ל דזה הוי ספיקא כיון דהעיקר וגדולין באים לעולם ע"י תערובות א"כ אינו בטל מכח דבאין לטול' ע"י תערו' באו דלמא כיון דהעיקר כבר בא לעולם ולא נוסף רק הגדולין בזה ראוי להתבטל כמו בגיגית וענבים או דלמא זה שאני כיון דהעיקר נמי נזרע נחשב העיקר נמי כבא מחדש לעולם כאלו נתחדש גם הוא והוי כאלו שניהם באו עולם ע"י תערובת ואינו בטל כלל זה כוונת הש"ס בבעיא זו אם גידולין מעלין את העיקר או לא:

ד"ה לחומרא שאני כו' ובמה שפרשתי לא קשיא לן מה שהקשו כו' ולדעתי בלא"ה אין מקום לקושיא זו דבשלמא היכי דחייב מן התור' במעשר יש לחוש דלמא אתי לאפרושי מחיוב על הפטור כיון דבדברים כהך מותר לעשר מחיוב מן התור' על חיוב