נדרי זריזין חלק ב רמג

דבלשון תורה הוי זה בכלל זה ובלשון ב"א לא הוי בכלל זה כי הם דרכן לפרש אבל להיפוך מה דהוי בלשון ב"א בכלל א"כ אם בלשונם כדרכן לפרש הוי בכלל מכ"ש דבלשון תור' הוי בכלל ולכך פריך הכא שפיר אם בלשון ב"א הוי בכלל מכ"ש בלשון תור'. והוי א"ש מה דהקשינו לעיל דדלמ' מכאן למדו רבנן דעלי' בכלל בית דלהיפוך אין ראי' דדלמא בלשון תורה הוי בכלל בית ולא בלשון ב"א ובע"כ דמסבר' ידעי דבלשון ב"א הוי כן א"כ כ"ש בלשון תורה ולכך לא צריך קרא לרבויי ובהכי הוי א"ש מה דפריך לעיל בדנ"ה מכל תבואות השדה לר"מ והקשה שם הרשב"א דהרי בנדרים הולכין בתר לשון ב"א ולפמ"ש א"ש דלהיפוך מה שנכלל בלשון ב"א מכ"ש בנכלל בלשון תורה והוי א"ש בזה פירש"י שם דפריך דדגן חייב במעשר כל מידי דמדגן ייע"ש ודו"ק אך להתוס' והרשב"א שהקשו שם כן ותרצו בע"א ולא נחתו להך סבר' קשה מה יענו בכאן וצ"ע בזה:

שם גמרא הא בית סתם אינו מראהו עלי' לימ' ר"מ הוא כו' לכאורה קשה לי לפמ"ש הלח"מ בפ"ה מנדרי' על מ"ש הרמב"ם דבמסתפקין משניהם אפי' רוב מאחד ומיעוט מהשני אסור בשניהם והקשה שם הלח"מ למה לא אזלינן בתר רובא ותירץ דבתר רוה לא אזלינן רק הספק הוי אם כיון רק או זה או זה אם אין שניהם בכלל רק אחד מהם אז אזלינן בתר רוב' אבל היכי דאפשר לומר דנתכוין על שניהם לא אזלינן בתר רוב' א"כ מה פריך הכא דלמ' מה דס"ל לרבנן דעלי' בכלל בית היינו דרוב ב"א קורין לבית בית ולעלי' עלי' רק מיעוטין קוראים גם לעלי' בית ולכך בנדרים אסרו רבנן אף בעלי' כיון די"ל דהוי כוונתו על שניהם הוי כמו מסתפקין משניהם דאסור בשניהם אבל בנותן מתנה כיון דלא נתן לו רק אחד או בית או עלי כיון דאינו רק אחת בזה אזלינן בתר רובא דקורין לבית בית ולעלי' עלי' ולכך אינו מראה עליו ומהו פריך ולכאור' הוי אפשר לומר כיון דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב א"כ פריך שפיר אם אית דספק' הוי ומיעוט' קורין לעלי' בית הו"ל לומר דהמע"ה ומראהו עליו כיון דאין הולכין אחר הרוב ובע"כ דאף מיעוט' ליכא לקרות לי' בית ולכך פריך דס"ל כר"מ. אך קשה אכתי כיון דזה. הוי פלוגת' דאמוראי אם הולכין במא"ה לאו ורב ס"ל הולכין במא"ה א"כ נימ' דרב הונ' ס"ל כרב דהולכין במא"ה לכך י"ל דאינו מראהו עליו כיון דכיון רק אחת משא"כ בנדרים מיהו י"ל דעיקר השתדלות הש"ס לומר דאתי' אף כרבנן הוי רק כדי שלא נימא דרב הונא ס"ל כר"מ א"כ הוי הלכה כן וזה סותר הכלל דהלכה כרבים ולכך רוצה להעמיד כרבנן א"כ ה"נ אם נימ' דס"ל הולכין במא"ה הוי דלא כהלכתא כיון דאנן קיי"ל כשמואל דאין הולכין אחר הרוב וסוף סוף יהי' דלא כהלכת' לכך מוקי לה כ לכפי ואין לומר דהרי בלא"ה רב הונ' הוי חלמידו דרב ובע"כ כרב ס"ל כדפריך כן הש"ס במס' שבת דסתם רב הונ' הוי רב הונ' אחר ולא רב הונ' בר חייא דהכא ודו"ק:

והנה בהיותי בזה ראיתי בלח"מ פ"ט מנדרים דברים תמוהין דהרמב"ם פסק שם בדין י"ד כרבנן דהכא דעלי' בכלל בית ותמה הלח"מ מן מ"ש בהל' מכירה דהמוכר הבית מכר את העלי' בזמן שהוא פתוחה לבית אבל באינה פתוחה לבית אינה מכירה ולמה כאן הוי כל עלי' בכלל והרי כאן מדמה הש"ס מכירה לנדרים והניח בצ"ע ודבריו תמוהין דודאי שאני מכירה מנדרים דבנדרים הוי סתם נדרים להחמיר וספיק' לחומר' ובממון הוי המע"ה והוי יד בעהש"ט על התחתונה כדמשני הש"ס כן להדי' במנחות והובא בהר"ן כאן והש"ס דמדמה לה כאן להדדי היינו להיפוך כיון דמוכח דבאומר בית סתם אינו מראהו עלי' ואמאי כיון דעלי' גרוע נימא בי' המע"ה ויפטור בעלי' ובע"כ דאין ספק בדבר ובודאי אין עלי' בכלל כלל לכך אף בנדרים ראוי להתיר דלרבנן כיון דעכ"פ הוי ספיק' בנדרים אם עלי' בכלל ראוי לומר בי' בממון המע"ה ויראהו עלי' ויפטור בזה אבל לענין שיהיה העלי' מכורה בכלל בית דהוי לדעת המוחזק ודאי שאני ושאני דנדרים הוי ספק איסורא לחומרא ובממון המע"ה ולכך אינו בכלל רק בפתוחה לבית רק זה קשה לי טובא לפי מה דמחלק בין פתוחה לבית או לא נימא דגם כאן הוי חילוק זה ומהו פריך הש"ס דמתניתין דבית לרבות העלי' הוי דלא כרבנן דלרבנן למ"ל רבויא וכן לרב הונא למה אין מראהו עלי' נימא דרבנן דהכא דאמרי עלי' בכלל בית היינו רק בפתוחה לבית הוי בכלל בית. אבל באינה פתוחה לבית אף הם מודים דאינו בכללל בית ולכך התם בבית מרבי אף עלי' דאינה פתוחה לבית נמי הוי בכלל בית וגם מ"ש רב הונא באומר בית סתם אינו מראהו עלי' היינו באינה פתוחה לבית ובבית מביתי אף באינה פתוחה מראהו עני' וצ"ע בזה כעת:

ורש"י ד"ה עלי' כיון דלא מחור בארעא כו' כיון דסמיכא אקירות הבית מטמאה כו' לא ידעתי מה בעי רש"י בזה ומי ביקש ממנו ליתן טעם לתורה נימא כפשוטו אף דלא הוי בכלל בית דמחברא לארעא גלי קרא דמטמאה ואפשר דהוי קשה לרש"י כיון דבאמת גלי קרא דעלי' נמי מטמאה למ"ל מ"ש בבית ארץ אחוזתכם כיון דאף באינו מחובר לארץ מטמאה ומפרש רש"י דקרא אתי להיכי דעשה עמוד גדול ובנה עלי' למעלה בית דזה לא מטמא כיון דהבית אינו מחובר לארעא והוי קשה לרש"י מ"ש במגדל מעלי' ולמה עלי' מטמא' לכך פרש"י כיון דעלי' סמיכא על בית כמחברא בארעא וכיון דלמטה יש בית המחובר לארע' לכך אף עלי' הסמוכה עליו נקרא בית המחובר לארעא אבל אם למטה הוי רק עמוד גבוה ועליו בית אמרינן ממ"נ אם נלך בתר של מטה ליכא בית רק עמוד ובתר של מעלה אינו מחובר לארעא לכך כה"ג מהני קרא דבית ארץ אחוזתכם היכי דלמטה אין לו דין בית שאינו מטמא וא"ש ודוק. ע"ב גמרא מנ"ל דעיבורא דמתא כמתא כו' לכאורה תמי' לי טובא מה ראי' מלישנא דקרא ללשון ב"א דלמא בלשון תורה הוי עבורה של עיר כעיר אבל בלשון ב"א לא הוי כעיר ולעיל גבי ויבשלו את הפסח אמר אע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר ומפרש שם דראי' ליכא מכח דבנדרים הלך אחר לשון ב"א ולמה כאן מביא ראי' גמורה מלשון דקרא לנדרים ואף אם נימא דהוי רק זכר בעלמא או דלשון נביאים הוי כלשון ב"א חדא דהאי דויבשלו הוי נמי בנביאים ועוד מהו פריך הש"ס א"ה בתוך התחום נמי ומשני דכתיב מחוץ לעיר והרי התם מחוץ לעיר בתורה כתיב ומה ראי' מלשון תורה ודלמא בלשון ב"א אף בתוך התחום הוי כעיר והיותר תימא מהו פריך הש"ס אח"כ על מן האגף ולפנים ממ"ש ויצא מן הבית ומה קושיא דלמא בלשון תורה אף חוץ לאגף נקרא בית אבל בלשון ב"א לא נקרא בית חוץ לאגף ומהו פריך ותימא על התוס' והרשב"א והרא"ש והר"ן שלא הרגישו בזה וצ"ע טובא:

משנה האומר לאשתו כו' פרש"י ד"ה אפילו אחר הפסח אסור לאכול ולהתכסות מכל מה שעשה לעולם כו' הנה זה הוי ט"ס ברש"י וצריך להיות וכל מה שעשתה עד הפסח אסור לעולם ודוק:

ר"ן ע"א ד"ה קונם פירות אלו דהא רמב"ח לא אסתפק באלו אם דוק' אם לאו דוק' כלומר דהרי לא קאמר התם הבעי' שלו רק באומר פירות אלו על פלוני כו' ולמה לא מבעי' ליה באם לא אמר אלו רק סתם מין פלוני דלהך סבר' דחלופיהן כגדוליהן דמי אסור מן החליפין ולכך סבר' דמכח כוונת הנודר מותר בלא אמר אלו ומדלא מבעי' כך מוכח. דבכל ענין אסור אף בלא אמר אלו וק"ל ע"ב גמרא בצל שעקרו בשביעית כו' פרש"י איכ' דאמרי שעיקרו כו' כוונתו דלל"ק הפירוש שעקרו היינו דהוא עקרו בידיו בשנת שביעית וחזר ונטעו בשמינית ולל"ב גרסינן שעיקרו היינו דלא עקרו כלל רק דעיקרו גדל בשביעית ונתוסף עליו בשמינית ולעולם לא נעקר כלל רק עומד בקרקע משביעית לשמינית והוי החילוק בין שני הגרסות עפמ"ש לקמן ד' נ"ט ע"ב לחלק בין טרח ללא טרח ולכך להך לשנא דגרסינן שעקרו מבעי' לי' כן:

והנה לגרסא השני' דגרסינן שעיקרו דהיינו דעיקר גדל בשביעית והנוסף בשמינית קשה מהו פשיט לי' מבצל של תרומה שנטעו נימא דשאני התם דטרח והכא לא טרח רק מאליו הוא גדל בשמינית ולכך מבעי' לי' וכדמחלק לקמן בין טרח או לא הו"ל לחלק גם כאן כן ונרא' דאף לפי' השני של רש"י מוד' דמיירי כא בנטעו בידים ולא שהוי גדל מאליו שהרי לשון שנטעו משמ' כן שנטעו בידים ואין מחולק רק במשמעות לשון הש"ס אם גרסינן שעקרו היינו שהוא עקרו מן הקרקע ונטעו ולל"ב גרסינן שעיקרו דהיינו שהעיקר נתגדל בשביעית ומ"מ מודה דנטעו בידיו אח"כ מיהו אכתי קשה נימא דיש חילוק בין אם הי' צריך לקרקע או לא ובזה יש לחלק בין טרח או לא דנימא דבצל של תרומה מיירי שכבר גדל כל צרכו והי' עומד לתלוש וכל העומד לתלוש כתלוש דמי. והוי כאלו כבר נקצר ולכך שוב אם טרח ונטעו שנית הוי הגדולין רק ע"י מעשיו ובזה ראוי להתבטל אבל בעיא דישמעאל מיירי דהוי צריך עדיין לקרקע ולולי שעקרו הי' צריך. עדיין לקרקע והיו גדולין הללו נתוספו בו ממילא רק שהוא עקרו שלא בזמנו וא"כ אף כשחזר ונטעו והוסיף גדולין לא נעשה ע"י טרחתו שאם לא הוי עוקרו הוי נעשה ממילא נמי כן א"כ לא הרווחנו ע"י טרחתו בזה אין הגדולין מעלין את העיקר דהוי כלא טרח בו וצ"ע בזה וע' בר"ן מ"ש ונ"ל דעיקר ספיקו כו' וקשה לי למה סד"א דיאסרו הגדולין נהי דיוצאין מוהעיק מ"מ הרי הוי זה וזה גורם וקיי"ל דמותר בכל דוכתא וא"כ כאן הגורס העיקר עם גוף הקרקע והוי זוז"ג ואף. אם נימא דסד"א דזה גרע מזוז"ג קשה עכ"פ לפי מה דפשיט לי' דהגלולין מעלין את העיקר מהו פריך לקמן ממשנה דידן דאפילו גידולי גדולין אסורין נימא דהך משנה אתיא כמ"ד דזוז"ג אסור וכמו דמוקי לה בפ"ב דפסחים דף כ"ז כה"ג דאתיא כמ"ד זוז"ג אסור כן ה"נ נימא דהך משנה כמ"ד זוז"ג אסור לכך אף הגדולין אסורין ולכך אין מעלין העיקר אבל אנן דקיי"ל זוז"ג מות' ולכך הגדולין מותרין וכיון דמותרין הם מעלין ומהו פריך ואפשר דהוי דוחק לו לאוקמא סתם. משנה דלא כהלכתא אבל לולי פירוש הר"ן רק כפירוש הרא"ש דהגדולין פשיטא דמותרין ולא מבעיא לי' רק אם מעלין א"ש דאין זה ענין לזוז"ג דאף אם הגדולין מותרין יכול להיות דאין מעלין וא"ש ולהר"ן דזה בזה תלוי קשה וצ"ע. והנה ראיתי ברמב"ם בפ"ד מה' שמיטה שהעתיק דין זה והראב"ד השיג עליו ולדעתי דברי הראב"ד תמוהין בתרתי אחד סותר להש"ס דילן ואחד סותר לדעת עצמו שבה' תרומות לא השיגשם על הרמב"ם