נדרי זריזין חלק ב רמב

אסור לו להתגאות ונחשב בעל גאוה ולהיפוך אם יהיה עניו מאד דלמא אין התורה שלו וא"כ אין יכול למחול על כבוד התורה ובפרט אם נימא לו דיכול למחול הכל ידע דהתורה שלו ולא ירצה ללמדה בחנם כיון שלו הוא לכך עשו פשר דבר להיות בשמתא מאן דאית ביה ובשמתא מאן דלית בי' וילך הכא והכא לחומרא וזה בשאר בני אדם אבל במשה רבינו דידוע דהתורה נתונה לו במתנה כמ"ש חז"ל בפסוק ויתן אל משה ככלותו דהי' לומדה ושכחה עד שנתן לו הקב"ה התורה במתנה וכיון דידוע דהתורה שלו לכך הוי יכול למחול לגמרי ולכך הוי והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה ויובן בזה מ"ש על פני האדמה כיון דאחז"ל כאן שמי שיש בו גסות הרוח משקעין אותו בקרקע. אם כן כל אדם דיש בו גסות הרוח קצת משקעין בקרקע והם קרובין לאדמה לכך נקראים על פני האדמה אבל משה רבינו כיון דהוי עניו מאד ממש הוי קרוב לשמים וז"ש והאיש משה עניו מאד מכל אדם אשר על פני האדמה דהם יש בהם גאוה וקרובין לאדמה דמשקעין אותם בקרקע אבל משה רבינו כיון דהוי עניו מאד הוי קרוב לשמים וז"ש כאן דמי שאין התורה שלו אין בו כ"כ עון אם יש בו גסות הרוח כיון דאין התורה שלו אין יכול למחול אבל אם התורה שלו ונתונה לו והוא יש בו גסות הרוח אז משפילין ומשקעין אותו בקרקע דהנה בשאר צדיקים אין חוזרין לאחר מיתתן לעפר כי התורה משמרת עליהן בקבר כמ"ש בשכבך תשמור עליך ודרשו חז"ל בשכבך תשמור עליך בקבר אם כן התורה משמרתו מן הרימה שלא יהי' עפר אך זה במי שהתורה שלו, אבל מי שאין התורה שלו אינו משמרתו בקבר לכך נעשה עפר וז"ש משקעין בקרקע דהוא נעשה עפר במותו וז"ש ואם חוזר בו הקב"ה מגביהו דכתיב וכל גיא ינשא דהנה לכאורה הוי אפשר לומר כיון דנסהו הקב"ה פעם אחת ועלה לגדולה ובא לידי גסות רוח שוב אף אם יעשה תשובה לא יחזור לו הקב"ה הגדולה פן יוסיף לחטוא שנית לכך אמר לא כן הוא כיון דהתורה דילי' הוא ונקרא ת"ח ואחז"ל ת"ח שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה מכח דודאי עשה תשובה. ולכך בת"ח שבודאי יעשה תשובה לכך אף שכבר בא מכשול לידו ועשה תשוב' חוזר הקב"ה ומעלהו לגדולה ואין חשש פן יוסיף לחטוא דאף אם יחטוא יחזור ויעשה תשובה כיון דהוא ת"ח ולכך אם חוזר בו הקב"ה מגביהו שנית ואתי שפיר:

והנה עפ"י הנ"ל נרא' לפרש מ"ש בפ' ואתחנן ראה למדתי אתכם חוקים כאשר צוני ה' אלהי כו' עד ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים. ככל התור' הזאת כו' והכוונה מבואר בחדושינו בכמה דוכתא. וכעת נראה כך דהנה אחז"ל כאשר צוני מה אני בחנם אף אתה בחנם ומזה למדו דאסור לקבל שכר עבור לימוד התור' והנה השכר מי שלמד בחנם נעשה התור' שלו וז"ש ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי כמו שאני למדתי אתכם רק בחנם וכן ושמרתם ועשיתם אף אם תשמרו ותעשו וכן ותלמדו בחנם ומזה יומשך כי היא חכמתכם דייקא ובינתכם לעיני העמים דמכח זה יומשך שיהי' התור' חכמחכם ובינתכם לא של הקב"ה רק אשר ישמעון את החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה דהם החכמים והחכמה שלהם. והנה מי שזוכה ללמוד בחנם זוכה בתרתי אחד דהתור' שלו והשני דעולה לגדולה וז"ש כאן דאם ילמדו בחנם יזכו לתרתי אחד כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו וע"י כך אנו עולין לגדול' ואין גדול' יותר מזה דהקב"ה קרוב לנו מאוד והשני דהתור' נתונה לנו וז"ש ומי גוי גדול אשר לו דייקא חוקים ומשפטים צדיקים דהחוקים ומשפטים צדיקים הוי שלו ממש ככל התור' הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום דנחשב התור' שלהם דהוי מתנה ממנו ית' אם לומדים בחנם כנ"ל וא"ש ועיין מ"ש בביאור מאמר הש"ס הנ"ל בחבורי על תהלים קפיטל י"ט ייע"ש גם בחיבורי על התורה פ' מקץ עיין מ"ש מזה ומ"ש לקמן:

שם גמרא כל העושה עצמו כמדבר כו' הנה מ"ש כמדבר לולי פירוש המפרשים נראה הכוונה ע"ד מה דאמרינן בפסחים דכל תלתין יומין הוי ר' ששת מהדר תלמודא ותלי וקאי בעברא דדשא ואמר חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי ופריך איני והאמר מר אלמלא תורה לא נתקיים שמים וארץ דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי ומשני אעפ"כ כו' ופרש"י שם דאין הלימוד לטובת עצמו רק לטובת כל העולם כו' וז"ש כאן דאם האדם לומד רק לטובת עצמו א"כ אינו עושה לצורך כל העולם רק לעצמו זה אינו זוכה להיות הקב"ה. נותן לו התור' במתנה אבל אם עושה עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל כן לומד התורה לטובת הכלל לקיים כל העולם ומוסר שכר תורתו לכל העולם זה זוכה שנותן לו הב"ה התורה במתנה וא"ש:

רש"י ד"ה בפרוץ הדבר כו' ומה הוסיפו על של תורה כו' הנה הרשב"א הקשה דמה פריך הש"ס נימא דבנדרים שאני דאזלינן בתר לשון בני אדם משא"כ בלשון תורה וכתב דד"ת שאני אבל קרא הוי כלשון ב"א וכיוצא בזה כתבו גם התוספת אך זה יתכן רק לפירוש הר"ן והרא"ש דקושיות הש"ס הוי מקרא דוכל תבואות השדה דהוא למותר א"ש תירוץ זה. אבל לפרש"י דמפרש דהקושי' הוי דמה הוסיפו על של תורה קשה שפיר הרי בלשון תורה משמע רק חמשת מינין ולכך יש כאן הוספה על התורה ומה פריך נימא דבלשון תורה הוי רק ה' מינין אבל בלשון בני אדם הוי כל מידי דמדגן ועוד קשה לי לשיטת רש"י בשלמא אם הקושי' מלשון כל תבואות השדה א"ש אבל אם הוי הפרכא למה הוסיפו על של תורה קשה נימא דזה הוי הוספה שלהם דמן התורה חטה אחת פוטרת הכרי והם נתחייבו ליתן אחד מארבעים או מחמשים כל חד כפי דרכו וניחא דזה הוי הרבוי שהרבוי בכמות התרומה לא באיכות המין והנה זה הוי אפשר ליישב די"ל דמזה יהיה ראיה לשיטת התשובות נ"כ מה"ת לחלק י"ד שרוצה לומר מה דחטה אחת פוטרת הכרי הוי רק להתיר התבואה באכילה אבל מ"מ צריך הוא ליתן לכהן כדי נתינה כפי שיעור התרומה ולכך כיון דסוף סוף היו מחוייבין ליתן מן התורה כפי השיעור לא שייך לומר הרבוי דאין כאן הוספה מדעתם ואין לומר דהוספה הוי דמדין תורה די באחד מס' והם נתנו אחד מנו"ן או מארבעים דא"כ תקשה אם הם עשו תקנה זו וקבלו עליהם כך ליתן כבינוני או כעין יפה למה כעת הוי הברירה ליתן כ"א כפי דעתו הי' ראוי להיות החיוב ליתן כ"א כן כיון דהם קיבלו עליהם כך ולא מצינו שיחלוק ר"מ בהא לומר דתמיד הוי החיוב כבינוני וא"כ אם אין הדבר חיוב בע"כ לא קבלו עליהם כן וגוף השיעור מחוייבין ליתן מן התורה ולכך פריך מהו הריבוי אך קושי' הראשונה קשה דמהו דפריך נימא דלשון תורה לחוד ולשון ב"א לחוד אך נראה ליישב גם זה לפמ"ש הש"ך בסי' רי"ז בשם ר' ירוחם דבמקום שמספרין בשאר לשון ונדר בלשון הקודש אזלינן בתר לשון תורה ייע"ש ולכך א"ש דקושיות הש"ס הוי דאין סברא לומר דר"מ ורבנן יהיו מחולקין בלשון בני אדם מהו דהרי נחזי אנן מה נכלל בלשון בני אדם אם קורין דגן לכל מידי דמדגן או רק לחמשת המינין ולעיל דפליגי בקומא דחלבא ועדשים ואשישות כבר מפרש לעיל הש"ס דלא פליגי ת"ק ור' יוסי רק מר כי אתרי' ומר כי אתרי' וכן פרשו שם גבי עדשים ואשישות וכן במה דפליגי ר"ע ורבנן בדלועין אין הכוונה דפליגי בלשון ב"א מה הוא רק לשניהם הוי ממליך שליח עלה רק דפליגי אם מה דממליך עלה שליח מיניה הוא או לא אבל מי פליגי בלשון ב"א מה הוא אין זה סבר' כלל דפוק חזי מהו עמא דבר מה משמע בלשון ב"א ואין לומר דכאן נמי לא פליגי רק מר כי אתרי' ומר כי אתרי' דא"כ לא שייך מה דתנא בבריית' שהבי' הש"ס דושוין בנודר מן התבואה דאסור בחמשת מינין מה שייך לומר ושוין כיון דלא פליגי כלל ובע"כ מדקאמר ושוין משמע איש כאן פלוגת' ולא שייך פלוגת' במה דהוא פוק מה עמא דבר ולכך בע"כ דמשנה זו מיירי שהם מדברים בשאר לשון ונודר בלה"ק אז בלשון הקודש שייך פלוגתתם מהו משמע לישנא דדגן אם הוי בלשון התורה כל מידי דמדגן או חמשת המינין לבד ולכך אם בלשון תורה ס"ל לר"מ כל מידי דמדגן משמע פריך שפיר א"כ מן התורה חייב הכל במעשר א"כ מהו רבוי וא"ש שיטת רש"י ודוק:

ד"ה אמר אביי כו' אלא מידי דמדגן דלא משמע אלא מחמשת המינין הנה דברים הללו הם משוללי הבנה דהרי אנן אזלינן השתא בשיטת ר"מ דדגן כל מידי דמדגן משמע ולא ה' מיני גם סתרי אהדדי תכ"ד תחלה כתב כל מידי דמדגן ואח"כ כתב אלא מחמשת המינין ולכך נראה דט"ס הוא ברש"י וצ"ל רק כל מילי דמדגן משמע והמותר נמחק או דזה הוי דבור בפ"ע וקאי על מה דקאמר ר' יוחנן הכל מודים בנודר מן התבואה אינו אסור אלא בחמשת המינין ע"ז ציין רש"י וכך צ"ל דתבואה לא משמע אלא חמשת מינין:

תוספות ד"ה מתיב ר' יוסף כו' וה"ה לר"מ דמתניתין מותיב ואמר אביי לאתויי פירות אילן וירק כוונתם כקושיות הרשב"א דה"ל לר' יוסף להקשות. על אביי דמשני לאתויי פירות אילן וירק וה"ל להקשות הרי ר"מ ס"ל דתבואה הוי רק ה' מינין כו' וכן כוונתם של התוס' דה"ה דפריך על ר"מ המתניתין כלומר על ר"מ דרישא דמתניתין דס"ל דדגן משמע כל מידי דמדגן וקשה עליו מקרא וצריך לתרץ כדמתרץ אביי וקשה עליו הרי לר"מ תבואה משמע רק ה' מינין ואיך אמר ולאתויי פירות אילן כו':

הרא"ש ד"ה טיסני לא רבע כו', אלא במה שנקרא חטה מיירי א"נ כו' תיבות מיירי ט"ס הוא והוא צריך להיות כך א"נ הוא דקאמר מותר איירי שנחלקו קודם נדרו כו':

דף נו ע"א גמרא מאן תנא בבית לרבות הוצין כו'. ר"מ הוא דאי רבנן הא אמרי עלי' בכלל בית ולכאור' קשה לי טוב' הרי בנדרים אזלינן בתר לשון ב"א כידוע א"כ דלמ' רק בלשון ב"א הוי עלי' בכלל בית לרבנן ולכך אסרי בנדרים אבל בלשון תור' לא הוי עלי' בכלל בית לכך צריך קרא לרבויי ולהיפוך אין להקשות דלמ' מכאן ילפי רבנן, דעלי' בכלל בית די"ל כאן שאני כיון דמייתור' ילפינן לי' הוי כמו באם אינו לבית תנהו ענין לעלי' אבל בעלמ' י"ל עלי' לאו בכלל בית ובע"כ דמסבר' פשיט' לי' לרבנן דהוי בכלל בית א"כ פריך שפיר למ"ל רבויי אך זאת קשה מהו מדמה הש"ס כאן ללשון תורה והנה לשון הרא"ש בפירושו מוקשה יותר שכתב וז"ל למ"ל לרבוי' כיון דבלשון ב"א הוי עלי' בכלל בית והוא תמוה מה ענין לשון תור' ללשון ב"א וכי בשביל לשון ב"א לא אצטריך לי' לרבוי ולכאורה הוי אפשר לומר דבר חדש דמה דאמרינן בנדרים הולכין בתר לשון ב"א הוי רק דלשון ב"א דרכן לפרש יותר דהתור' דרכה לדבר בקיצור דרך חכמה ורמז בעלמ' אבל לשון ב"א דרכן לפרש היטב יותר ולכך יש דברים