נדרי זריזין חלק ב רמא

שמדבר בשאר לשון ונדר בלשון תורה א"ש דקמ"ל אליבא דר"מ לרבותא דאף דבנדרים לא אזלינן בתר לשון תורה רק בתר לשון ב"א מ"מ אם אינם מדברין בלשון תור' ונדר בלשון תורה אזלינן בתר לשון תורה וחדא דאית בי' תרתי קמ"ל חד דאזלינן בכה"ג בתר לשון תורה גם בלשון תורה דגן כל מידי דמדגן משמע:

והנה לעיל הבאתי דברי התוס' והרשב"א שכתבו דקרא דד"ה הוי כלשון בני אדם ואין להקשות ממה דאמרינן לעיל גבי ויבשלו את הפסח דלשון תורה לחוד ולשון ב"א לחוד והתם נמי הוי קרא דד"ה אך כבר נזהר בזה הרשב"א בלשונו וכתב דקרא דד"ה מספר מהבאת עם הארץ ומה שהם קוראין דגן כלומר ודאי קרא דויבשלו את הפסח דגם הוי סיפור הכתוב עצמו מדבר מלשון תורה ואין ראי ממנו ללשון ב"א אך מקרא דבפרוץ הדבר הרבו דמספר מענין מה שהרבו ההמון עם להביא זה מדבר מסתמא ממה של המון עם נקרא דגן כיון שמדבר מההמון עם מה שהרבו לבא ועיין ברשב"א והבן מיהו זה דוחק וצ"ע:

שם גמרא מתיב ר' יוסף ובפרוץ הדבר כו' עיין ברשב"א מה שהקשה דשאני נדרים דאזלינן בתר לשון ב"א ותירץ דלשון ד"ה הוי כלשון ב"א אך עדיין תמי' לי כיון דלשון ב"א משתנה לפי המקום והזמן כמו דמשני לעיל מר כי אתרי' ומר כי אתרי' גבי קומא דחלבא א"כ עדיין מהו פריך נימא דשם בזמנם לא הוי קורין דגן רק לחמשת מינין ובאתרי' דר"מ הוי קורין דגן לכל מילי דמדגן וצ"ע בזה:

שם גמרא פשיטא מה"ד תבואה כל מילי משמע קמ"ל עיין ברשב"א שהקשה דתחלה פריך פשיטא ומשמע לי' דתבואה לא משמע רק ה' מינין ואח"כ קאמר אה"ד תבואה כל מילי משמע לי' כו' אך נראה דא"ש דמהו דפריך הש"ס פשיטא כוונתו רק כך כיון דחזינן דלר"מ דס"ל דדגן הוי כל מידי דמדגן מ"מ מודה גבי תבואה דהוי רק חמשת מינין וכמ"ש לרבנן דס"ל אף בדגן דהוי רק מחמשת מינים מכ"ש דמודה בתבואה דהוי רק מה' מינים ולכך פריך פשיטא דמודים בזה רבנן דמדר"מ נשמע לרבנן ולזה משני הש"ס כך דאדרבא סד"א דזה תלוי בזה דבשלמא לר"מ אם אומר תבואה אין ראי' מדלא אמר דגן רק תבואה דכוונתו על כל מידי דמדגן משמע כל מידי דמדגן לכך הוכרח לומר תבואה לכך ס"ל דתבואה הוי רק מה' מינים ואדרבא מכח הוכחה זו עצמה מדלא אמר דגן דזה הוי מורגל בלשון ב"א ואמר תבואה משמע דכוונתו הוי רק כדי להיות מותר בשאר מינים אבל רבנן דס"ל דגן רק ה' מינים משמע א"כ מוכח להיפוך מדלא אמר דגן ואמר תבואה משמע כל מילי מדשני בלישני' ולכך קאמר מה"ד תבואה כלומר מדאמר תבואה ולא אמר דגן המורגל יותר בלשון העולם ולכך כל מילי משמע ולכך אין ראי' מר"מ דלדידי' לא הי' יכול לומר דגן אבל לרבנן כיון דהוי יכול לומר דגן ואמר תבואה משמע כל מילי לכך קמ"ל ודו"ק:

ועוד נראה ליישב יותר דהנה יש לדייק עוד למה תחלה גבי דגן אמר למימרא כל מילי דמדגן משמע וקאמר אמר מה"ד כל מילי משמע מתבואה ולא אמר כל מידי דמדגן משמע קמ"ל דלא משמע מידי דמדגן כו' ולמה אמר כל מילי אך נראה דא"ש וחדא קושיא מתורצת בחברתה דהנה תרגום של תבואה הוי עללת' ועללתא אמרינן לקמן דהכוונה כל דבר העולה ומשבח ואפי' כל מילי משמע כמ"ש המפ' שם ולפ"ז שפיר הי' ראוי לומר דתבואה כיון דפירושו עללתא העולה ומשבח יהי' הכוונה בו כל מילי ובזה א"ש הכל דהס"ד דש"ס הוי ס"ל דמה דאמר ר' יוחנן הכל מודים בנודר מן התבואה דאין אסור אלא בחמשת המינים הכוונה רק דלא נימא דאסור בכל מילי דמדגן אף בפול המצרי יבש והיינו דלא נטעה דמה דס"ל לר"מ בדגן דהוי כל מידי דמדגן ס"ל לרבנן גבי תבואה ויהי' אסור בו כל מידי דמדגן לכך קמ"ל דאינו אסור רק בחמשת המינים ע"ז פריך שפיר פשיטא דאם זה פשיטא לך דלא משמע כל מילי רק דהוי ס"ד דיהי' אסור בו כל מידי דמדגן ועושין ממנו כרי ואעפ"כ ס"ל לרבנן דלא משמע כן רק משמע חמשת המינים מכ"ש תבואה דאינו משמע כלל מלשונו לשון כרי ומדגן דאינו סובל כל מידי דמדגן רק ה' מינים ולכך משני דאין כונתו לאפוקי מידי דמדגן רק דס"ד דחבואה כל מילי משמע והיינו מכח דתרגומו עללתא וכל דבר העולה ומשבח בכלל ולכך לענין כל מילי שפיר י"ל דתבואה משמע יותר כל מידי דמדגן לכך קמ"ל דלא משמע כל מילי דוקא זה בא למעט ולא למעט דלא משמע מידי דמדגן דזה פשיטא יותר מדגן כנ"ל וא"ש ולא ידעתי מהו קא קשיא לי' להרשב"א ז"ל ולמה נטה מדרך זה ועיין מה שכתב בקונטרס אחרון סי' רי"ז סעיף י"ח ביאור יותר דרך הנ"ל על נכון:

שם גמרא הא לא קמבעיא לי' דעללתא כל מילי משמע עיימ"ש בזה בק"א סי' הנ"ל:

שם גמרא אמר ר"י הכל מודים כו' מתיב ר' יוסף והופרץ הדבר כו' עיין בחידושי הרשב"א מ"ש לר' יוסף דלא ידע מתירוצו הרשב"א דתבואה לחוד ותבואת שדה לחוד הו"ל להקשות על מה דמשני אביי לעיל לרבות פירות אילן וירק הו"ל להקשות הרי ר"מ ס"ל דנודר מתבואה אינו אסור רק בה' מינים כו' ולא זכיתי להבין דבריו למה עמד קושייתו על מה דלא פריך לאביי מה דמשני לרבות פירות אילן וירק ולמה לא הוקשה בל"ז על ר' יוסף ולמה עמד פרכא שלו על מ"ש ר' יוחנן הכל מודים בנודר מתבואה כו' הו"ל להקשות על ר"מ עצמו דמפורש במשנה דנודר מתבואה אינו אסור רק בה' מינים הו"ל להקשו' הרי כתיב וכל תבואת השדה ולמה הקשה רק על מ"ש ר' יוחנן הכל מודים וצ"ע ומ"ט הקשה הרשב"א רק דעל אביי הו"ל להקשות וצ"ע בזה. ומ"ש הרשב"א בענין הנודר מן הדגן אם מותר בקמח נפת עיין בק"א מ"ש בזה:

שם גמרא מה"ד ממדבר מתנה כו'' נראה המשך הענין דהנה הטעם מה דאסור לקבל שכר עבור התורה ולמודה היינו דאין התורה שלו רק של הקב"ה ואין ליטול שכר עבור מה שאינו שלו דהתורה הוי תורת ה' ואינו לקבל שכר בעבור מה שאינו שלו ולכך מי שדומה בנפשו דאין התורה שלו דזה משלמין לו שכר מדה כנגד מדה ומחשבין התורה דהוי שלו ממש אבל מי שמקבל שכר עבור התורה א"כ דומה בנפשו שהתורה שלו ורוצה להשתכר בה לזה מחשבין התורה שאינה שלו רק של הקב"ה וז"ש התנא באבות דאשתמש בתגא חלף דהיינו דהוי כעין קנין חליפין כמו דהמחליף עם חבירו פרה בחמור נותן לו החמור ולוקח הפרה כן ה"נ לימוד התורה בשכר הנה לכאורה אם אדם לומד עם חברו תורה בשכר דומה לו שאינו חסר כלום דהתורה נשארת בידו וגם מקבל שכר ובאמת לא כן הוא דהוי כעין קנין חליפין דאם לא הוי מקבל שכר הוי התורה שלו יהי' לו התורה ולא ממון וכעת שנוטל שכר הוי בידו הממון והתורה נעשית של הקב"ה וא"כ הוי כעין חליפין ממש שלוקח זה ומוסר השני מידו וז"ש ודאשתמש בתגא חלף היינו שמראה כאלו התורה שלו זה הוי חלף ועושה חליפין שמוציא התורה מידו ולוקח ממון וז"ש כאן דאם עושה עצמו כמדבר ודומה לו שאין התורה שלו נותנין לו התורה במתנה שהוא שלו כמ"ש חז"ל כתיב בתורת ה' חפצו וכתיב ובתורתו יהגה יומם ולילה ומשני כאן קודם שלמד כאן לאחר שלמד מוכח דלאחר שלמד תורה דילי' הוא וז"ש כאן דנותנין לו התורה במתנה וז"ש וכיון דניתן לו במתנה נחליאל דהנה קיי"ל ירושה אין לו הפסק הרי מוכח דנחלה אינה פוסק לעולם והנה באמת כתיב הן בקדושיו לא יאמין א"כ אף מי שהוא צדיק יתכן שלמחר יהי' נעשה רשע ויש לו הפסק ואינו נחלה לו ית' אבל מ"מ לפעמים מצינו שהכריזו ברקיע הזהרו בר"מ ובתורתו הזהרו בר"ע ובתורתו א"כ מוכח דיש צדיקים דאין מניחין עוד להחטיאם משמים א"כ אנשים כאלו בטוחים שלא יחטאו הם נקראים נחלה דהוי כירושה שאין לו הפסק אך אין משמרים משמים רק למי שהתורה שלו דלא לחנם הכריזו הזהרו בר"מ ובתורתו ובר"ע ובתורתו ומה ענין לשון תורתו לכאן אך למפ"ש א"ש דאין משמרים משמים רק מי שהתורה נתונה לו במתנה והוי התורה שלו כיון דר"מ ור"ע הוי מלמדים עם אחרים בחנם וא"כ נעשה התורה נתונה להם במתנה כמ"ש כאן ולכך הכריזו הזהרו בר"מ ובתורתו דייקא שהתורה דילי' הוא ויש ליתן טעם בדבר כיון שכל העליונים ותחתונים קיימין על ידי כח התורה ולכך מי שהתורה אינה שלו אין העליונים קיימין על ידו ואין משועבדין לו לשמרו אבל מי שהוי התורה שלו אם כן העליונים קיימין רק על ידו ותורה שלו לכך הם עבדים לו לשומרו ולכך הוי מכריזין ברקיע הזהרו בפלוני ותורתו דייקא וא"כ איש כזה אין לו הפסק ממנו ית' ומובטח הוא שלא יחטא עוד לכך נקרא נחלה וז"ש וממתנה כיון שהתורה ניתן לו במתנה ממילא יכריזו ברקיע לשמרו מן החטא ומובטח שלא יחטא עוד לכך נקרא נחלה ל ית' והוי נחליאל שנחלו הקב"ה בתורת נחלה. ובזה א"ש מ"ש כל הנהנה מד"ת נוטל חייו מן העולם דהנה הנהנה מד"ת אין התורה נעשית שלו כמ"ש לעיל א"כ בזה אין לו שמירה מן השמים ועלול לבוא לידי חטאים ובזה א"ש המשך מאמר התנא באבות דאשתמש בתגא חלף הא למדת כל הנהנה מד"ת נוטל חייו מן העולם. והכוונה כיון דאשתמש בתגא עושה חליפין ומסלק התורה ממנו ולא נחשב שלו, ולכך אין לו שמירה משמים לכך הא למדת ממילא שכל הנהנה מד"ת נוטל חייו מן העולם וז"ש כאן דממתנה נחליאל וכיון שנחלו אל הקב"ה מגביהו דהנה ידוע נסיון עושר גדול מנסיון עוני ויש אחריות גדול שיוכל לבא לידי חטאים אבל מי שיש לו שמירה משמים זה אינו עלול לחטוא לזה פוסקין לו גדולה דאין לו אחריות שיבא לידי חטאים כיון שיש לו שמירה משמים אך אם הגיס דעתו דהנה אחז"ל ת"ח שמחל על כבודו כבודו מחול מטעם דתורה דילי' הוא אך זה במי שלומד תורה בחנם זה נעשה התורה שלו זה יכול למחול על כבודו דתורה דילי' הוא אבל מי שלומד התורה בשכר א"כ זה אין התורה נתונה לו במתנה ואין התורה שלו זה אין יכול למחול על כבודו של תורה ובזה יובן משאחז"ל בשמתא מאן דאית בי' ובשמתא מאן דלית בי':

ולכאורה אין לו הבנה למה יהי' עון מה שאין לו גאוה כלל ובפרט שהתורה מפארת את משה והאיש משה עניו מאוד מכל אדם אשר על פני האדמה ואיך עבר מש"ר על מה דאמרינן בשמתא מאן דלית בי' אך לפי מה שכתבתי א"ש דהנה בכ"א יש חשש אם נימא דיתגאה הת"ח ולא ימחל על כבודו יש חשש דלמא הוי התורה שלו ויכול הוא למחול וכיון דיכול למחול