נדרי זריזין חלק ב רלז

ביוצא מהם מותר כיון דאם אלו דוקא הוי שאני טועם לאו דוקא א"כ מותר ביוצא מהם ולנקוט רבותא ואין לומר דיוצא מהם גרע ומסתבר להתיר דאם אלו דוקא בע"כ דיוצא מהם עדיף דאל"כ קשה לנקוט רבותא ברישא אלא ודאי דשאני טועם דוקא ויוצא, מהם עדיף לכך בסיפא נקט חלופיהן הא יוצא מהם אסור וברישא נקט חלופיהן הא יוצא מהם מותר, וכמ"ש התוס' והר"ן דלענין חלופיהן עדיף אלו ולענין יוצא מהם עדיף שאני טועם כן נראה כוונת הסוגיא ודברי התוספות צ"ע בקושייתם מה הקשו בזה:

הרא"ש ד"ה ת"ש שאני אוכל שאני טועם כו' וי"ל דמ"מ חולק שפיר אם איתא דשאני טועם אינו גורם איסור רק היתר כו' הנה לכאורה לשון הרא"ש סתרי אהדדי דהרי הוא עצמו פירוש תחלה דה"ה דמבעיא לי' אם תרווייהו דוקא משמע דשפיר יש סברא לומר אף דבחד מהני לישנא לא מיתסר מכל מקום בתרווייהו יחד מתסר שפיר ולמה כתב כאן להיפוך אך נראה דא"ש דהרא"ש נזהר בזה במ"ש דשאני טועם לא משמע ממנו איסור רק היתר כלומר ודאי להס"ד דלא ידע הך דינא דשאני טועם מותר בחילופהן ובאלו אסור בחילופיהן הוי ס"ל באמת די"נ דאנו שאיני טועם יחד גרע מאלו לבדו אבל כיון דהביא המשנה להוכיח ממנו דבאלו לבדו אסור בחלופיהן כו' ובאומר שאיני טועם אף דאמר נמי אלו מותר בחלופיהן כו' כמ"ש הרא"ש כאן א"כ חזינן מלשון שאיני טועם נמשך היתר יותר מאם לא אמר זה א"כ אין סברא דלענין חלופיהן יועיל עוד לשון זה להתיר ואם לא אמר רק אלו ונענין יוצא מהם יועיל נאסור אין זה סברא ויש להמתיק יותר לפי מ"ש הר"ן דלכך יש סברא לאסור באומר שאיני טועם מכח יתור לשון וא"כ בשלמא אם לא אמר אלו הוי קשה שפיר דלמה אמר שאיני טועם דאם לא הוי אמר שאיני טועם הוי מותר בחלופיהן וגדוליהן ולמה הוסיף שאיני טועם ובע"כ נאסור היוצא מהם אבל באומר אלו דאם לא הוי אמר נמי שאיני טועם הי' נאסר בחלופיהן וגדוליהן וא"כ י"ל דאצטריך שאיני טועם להתיר נו חלופיהן וגדוליהן ולכך אין ראי' דבא לאסור היוצא מהם דאצטריך לגופי'. ואין לומר דאכתי איכא יתור דלא הו"ל לומר אנו ולא יצטרך שאיני טועם להתיר ובע"כ דלכך אמר שאיני טועם לאסור היוצא מהם דהרי השתא חזינן דבע"כ ההוא גברא לא חש על יתור לשונו דהרי לפי האמת אף אם נאמר דנאסר ביוצא בהם תקשה נמי הו"ל לומר שאיני טועם לבדו והוי מותר בחלופיהן ואסור ביוצא מהם ובע"כ ההוא גברא לא חש על יתור לשונו א"כ שוב אין ראי' מלשון שאיני טועם שהרבה לומר לכך בזה אין סברא לאסור ביוצא מהם ומזה מוכח דבשאיני טועם לבדו אסור ביוצא מהם ומיירי הך סיפא דוקא בלא אמר אנו רק שאיני טועם לבדו לכך מיתור לשונו אסור ביוצא מהם וא"ש ודו"ק היטב:

דף נג ע"א משנה כל ששם תולדתו עליו כו' עיין פרש"י והנה מלשונו משמע דמפרש פלוגתא דר"י רק ח מץ בס ווניות ולא על דבש תמרי' והוא פלא דמה בין זה לזה וכיון דס"ל בשם תולדתו עליו אסור ביוצא ממנו למה לא יותר אף בדבש תמרים וכן פירשו הרא"ש והר"ן דקאי גם על דבש תמרים ופירש ש"י צ"ע בזה:

רש"י ד"ה מותר בירקות השדה כו' יש לדייק דמפרש"י משמע דוקא על ירקי השדה קאי דיש לו שם לווי ולא על יין תפוחים ושמן שומשמין כו' וקשה מ"ש הרי כולם יש להם שם לווי וכן משמע מהר"ן והרא"ש להדיא דעל כולם קאי ולמה פרש"י רק על ירק השדה וצ"ע והן אמת דעל הש"ס גופא קשה למה ני' הך טעמא דיש לו שם לווי וממ"נ אם אין מסתפקי' ממנו כלל במקום הזה מאי איריא דיש לו שם לווי אף באין לו שם לווי כיון דאין מסתפקין ממנו כלל ודאי לא הוי דעתו ע"ז כלל רק על מה שמסתפקין ממנו ואם מיירי שמסתפקין גם מזה א"כ אף ביש לו שם לווי אסורין כמ"ש בש"ס גבי ירקות גינה ושמן זית דאפי' אם הרוב מאחד ומיעוט מהשני נמי אסור בשניהם וא"כ למה להך טעמא דיש לו שם לווי ועוד קשה אם זה נחשב שם לווי והוא אמר רק שמן סתם ויין סתם אף במסתפקין משניהן יהי' מותר כיון דיש לשני שם לווי והוא אמר סתם א"כ לא נתכוין כלל על השני וצ"ע בזה:

ר"ן ד"ה איכא בינייהו כו' ומשמע לי דמש"ה משמע ממלתייהו דאהאי גוונא כו' הנה אין הבנה לדבריו בזה מהו הוי קשה לו איך הוי אפשר לפרש פלוגתייהו בענין אחר עד שיצרך לומר הטעם דמוקי לה כה"ג מכח דמשמע לי' דאתרווייהו פליג וא"ל דכוונתו דהי' יכול לפרש דפליגי אתמרים כמ"ש בסוף דבריו אך הרי בזה כתב הר"ן טעם אחר דא"ל כן דאין זה סברא לומר דיהי' מותר בחמרים וא"כ למה הוצרך תחלה לומר מכח דמשמע לי' דאתרווייהו פליג ועוד דגם בחמרים בין לרבנן בין לריב"ב אסורין אף גוף התמרים וא"כ אכתי פליג בתרווייהו ולא מתורץ זה בתירוצו ובע"א לא הוי אפשר לאוקמי דקשה חכמים היינו ת"ק וא"כ מה הוי קשה לו דהוכרח לתרץ דמוקי כה"ג מכח דמשמע לי' דאתרווייהו פליג וצ"ע להבין כוונתו בזה:

תוספות ד"ה קונם תמרים עלי כו' מה שהקשו דלתני באלו שאיני טועם אסור ביוצא מהן וע' בק"א סי' רי"ז סעיף י"ג מ"ש בזה:

ד"ה חכמים היינו ת"ק כו' וקשה דהוי לי' למתני וחכמים אוסרין בסתווניות ט"ס הוא וצ"ל בחומץ בתווניות וכוונתו דהם מפ' מ"ש וחכמים מתירין אין הכוונה כפי' הר"ן והרא"ש דמתירין בסתווניות עצמן רק כוונתו מתירין בדבש ולדיוקא דוקא בנודר מתמרים מותר בדבש הא בנודר מסתווניות אסור בחומץ סתווניות הא בהם עצמן מותר וכוונתם לדיוקא דבנודר מתמרים כיון דראוין הם לאכול לכך מתירין בדבש אבל בסתוונית דאין ראוין לאכול ומותרין הם אסור ביוצא מהם וצ"ל בחומץ סתוונית או מ"ש בסתווניות ממילא כוונתם בחומץ ומ"ש וה"ה והר"מ פירש כו' ולא אסרו אלא ביוצא מהם ט"ס הוא ולא אסרו וצ"ל ולא אסר כלומר דהם אסרו בסתווניות גופייהו ולא אסר רשב"א לא אסר רק ביוצא מהם והם אסרו בסתווניות גופייהו וכוונת הר"מ הוי כך דלפי תירוץ ראשון דריב"ב ס"ל כרשב"א לגמרי וכוונתו כך כל ששם תולדתו עליו אסור ביוצא ממנו אבל עכ"פ בו יש חילוק אם נדר מתמרים אסור בהן וביוצא מהם ובנדר מסתווניות אסור היוצא מהם ולא בהם וס"ל לגמרי כרשב"א אבל חכמים ס"ל בחדא כריב"ב ורשב"א ובחדא כת"ק והם מכריעין דבנדר מתמרים ס"ל לחכמים כת"ק דאסור בה ומותר ביוצא מהם ובנדר מסתווניות ס"ל כריב"ב דאסר ביוצא מהן ומותר בהן והוי חכמים מכריע חד כת"ק וחד כריב"ב כן הוי לפי' ראשון אבל הר"מ רוצה לפרש דת"ק וריב"ב תרווייהו לא ס"ל כרשב"א וריב"ב אף בסתווניות אוסר בהן וביוצא מהן וחכמים ס"ל כרשב"א בחדא לענין סתווניות ופליגי לענין דבש ואח"כ כתבו לפי' הו"מ להיפוך דת"ק ס"ל כרשב"א והיינו דסתווניות ראוין הם לאכילה רק דממעט הא דבורים אסור ביוצא מהם ומותר בהן וחכמים מתירין בדבורים בדבש היוצא מהם ואוסר בהם וס"ל לת"ק כרשב"א וחכמי' נא ס"ל כרשב"א זה הוי כוונת התוס' לדעתי ודו"ק:

פרק שביעי דף נ"ד ע"א אמרו לו לר' עקיבא והלא אומר אדם לשלוחו כו' והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין כו' לכאורה קשה עמ"ש הלח"מ בפרק ה' מנדרים בטעם דאם מסתפקין משניהם אסור בשניהם ולא אזלינן בתר רובא דרוב לא שייך רק אם אנו מסופקין אם כוונתו ע"ז או על זה אבל אם י"ל דהוא מכוין על שניהם לא אזלינן בתר רובא א"כ מה ראי' מייתי רבנן משליח התם בשליח ודאי אין כוונתו של הבעה"ב להביא לו כל הירקות דא"א שיבוא לו כולם וגם אינו נצרך לכולם ובע"כ כוונתו רק על ירק אחד לכך שפיר הולך אחר הרוב להתכוין בודאי על מה שרוב העולם קורין ירק לא על דלועין שאין קורין אותו רק מיעוט העולם ירק אבל בנודר מן הירק די"ל דעל כל הירקות נתכוין בין זה ובין זה ולכך בנתכוין על שניהם לא שייך לילך אחר הרוב ולכך אסור אף בדלועין ומה פריך ואפשר דגם באומר לשלוחו נהי דא"א לו שהביא לו כל ירק וגם אין צריך לכולם עכ"פ מתכוין על כל הירקות איזה מין שיהי' יביא לו ושייך נמי לומר דעל כולם התכוין היינו איזה מין שימצא יביאנו לו והוי נמי כוונתו על הכל ולא שייך לילך בתר רובא:

שם גמרא ירק הנאכל בקדרה כו' והנה ראיתי בב"ח סי' רי"ז שעמד על הטור דלמה פוסק הטור דבאומר ירקא קדירה עלי מותר בדלועין הרי י"ל דקושיות הש"ס הוי דמספיק' יהי' נאסר ופריך רק דמכח ספק ראוי לאסור אף ירק הניתן בקדרה אבל לעולם אוסר נמי בדלועין כו' ודבריו תמוהין מאד בזה האיך אפשר לומר דכוונת הש"ס כך הרי באמת ר"ע אוסר בדלועין רק מכח ספק דהרי מודה אביי לענין מלקות שאינו לוקה ומכח דאוסר רק מכח ספק ואם כן איך אפשר לומר דמכח ספק פריך הש"ס אם כן מה פריך הרי באמת לרבי עקיבא מספקא לי' ודוחק לומר דכוונת הב"ח דהש"ס פריך רק כיון דאפשר ירק הניתן בקדרה קאמר אם כן הוה לי' לרבי עקיבא להזכיר. שניהם ולומר ר"ע אוסר בדלועין וביר"ק הנותן בקדרה ומדלא קאמר כן מוכח דס"ל דירק הניתן בקדרה כגון שומן מותר אף לר"ע אך ז"א דודאי אף למסקנ' באומר ירק המתבשל בקדרה אסור בשומין ובצלים הניתנין בקדרה ולא הוצרך להמכירם דזה אף לרבנן אסור ועוד דא"כ מה זה שכתב הב"ח אח"כ דהרא"ש הוכיח דבע"כ באומר ירק קדרה עלי מותר בדלועין ומה דפריך הש"ס דדלמא ירק הניתן בקדרה קאמר דלמא מספקא לי' לר"ע והרי עיקר קושיות הש"ס הוי למאי דמסיק ר"ע גם איסור ירק הניתן בקדרה ובע"כ דלא מספקא לי' ודברי הב"ח סתרי אהדדי תחלה הקשה על הטור מנ"ל דלמא קושיות הש"ס הוי מכח ספקא והדר קאמר דהרא"ש הוכיח דמותר בדלועין מכח דא"כ מה פריך הש"ס ודלמא כו' הרי אפשר דמכח ספקא קאמר ר"ע כו' ומה שנראה להמליץ בעדו היינו די"ל דס"ל להב"ח די"ל מה דהשס' פריך ודלמא ירק הניתן בקדרה קאמר ומוכרח לתרץ באומר ירק המתבשל הוי רק להס"ד דלא ידע מהך דקאמר אביי מודה ר"ע לענין מלקות שאינו לוקה והוי משמע לי' דר"ע מתורת ודאי אוסר בדלועין ולכך פריך ודלמא ירק הניתן בקדרה קאמר והו"ל לר"ע לאסור דלועין רק מכח ספקא ומוכרח לתרץ באומר רק המתבשל בקדרה אבל שמה דמסיק אביי מודה ר"ע לענין מלקות אז