נדרי זריזין חלק ב רלג

מהו פריך הירושלמי מהך משנה דידן דעבדא לי' כדבר שאין לו מתירין נימא דהך משנה אתיא כר"ע אך נראה לומר כוונת הירושלמי בדרך אחר דהנה דעת המרש"ל הובא בש"ע יו"ד סי' ק"ב דדבר שיל"מ אינו רק אם בא ההיתר ממילא מכח זמן אבל אם אין ההיתר בא ממילא לא הו"ל דשיל"מ והש"ך תמה עליו מנדרים דלא הוי מכח זמן והו"ל דשיל"מ ואני בעז"ה בחיבורי ליו"ד שם כתבנו ליישב עפמ"ש הר"ן כאן דכל מה שיש לו היתר יותר החמירו יותר בביטולו גם אף אם הוי מבשא"מ ההיתר משלים החסרון מה שאינו שוה בעצם ייע"ש א"כ י"ל נמי כאן דדבר שאין לו היתר עכשיו רק עתיד להיות ניתר למחר. אבל גם למחר לא יהי' ניתר למפרע רק להבא בזה בעינן שעכ"פ יהי' ההיתר בא ממילא מכח זמן דאז כיון דבודאי יהי' מותר דזמן ממילא קאתי ויש לו דמיון עם ההיתר ממש נחשב מין במינו אבל אם אין ההיתר יבא בודאי אינו דומה לגוף ההיתר שזה הוי היתר בודאי וזה אפשר שלא יהי' מותר הוי כמין באינו מינו ולכך תינח באם אף אם יותר לא יהי' מותר למפרע אבל בנדרים דאם ניתר מותר למפרע א"כ אסרון זה דאין המתיר בודאי משלים זה המעשה דאם יהי' מותר יתכן דיהי' אף השתא מותר וכמו דיש בביצה שנולדה ביו"ט חד למעליותא דההיתר יבא בודאי אבל יש בו חסרון, דאף אם יותר הוי רק למחר לא השתא ואעפ"כ הו"ל דשיל"מ ה"נ להיפוך בנדרים איכא חד לריעותא דאין ההיתר בודאי אבל איכא חד למעליותא דאם יהי' מותר מותר אף עתה לכך שקולי' הם והמעלה משלים החסרון והו"ל דשיל"מ כן כתבתי בחבורי שם והוספתי בזה נופך כעת ולכך הנה מן הירושלמי יהי' סיוע גדולה לדעת מהרש"ל דלכך נותן טעם שהזקן עוקר הנדר מעיקרא ויש לו היתר עכשיו בזה לא בעינן שיבא ההיתר ממילא מכח זמן ואידך ס"ל דחכם נמי אינו עוקרו אלא מכאן ולהבא ולכך שוב כיון דאינו ניתר למפרע וגם אין ההיתר בא מכח זמן לא הו"ל דשיל"מ וזה הוי ראי' ברורה להמרש"ל זלה"ה מיהו יש לדחות ראי' זו לפמ"ש הרמ"א דאם אין באיסור רק טעם לא הו"ל דשיל"מ והנה לכאורה הוי קשה עליו מדברי הר"ן בכאן ומן הירושלמי דמה הקשו על המשנה דהו"ל דשיל"מ הרי י"ל דכאן מיירי רק בטעמו ולא ממשו כמו רוטב ובצים שנתבשלו עמו ומה פשט הירושלמי מכאן דנדרים לא הו"ל דשיל"מ. והן אמת די"ל דקושייתם הוי מן הסיפא דנקט ביין שנפל לתבשיל והוי כיש תערובות גופו ומ"מ נקט רק בנ"ט אך לפי משמעות דברי הש"ך ביו"ד שם משמע דלמ"ד טעמו בטל אף זה נחשב טעם כל דאין הגוף עומד בעונם בפ"ע ייע"ש א"כ הוי קשה שפיר על הרמ"א מן הירושלמי והר"ן ונראה דלזה נתכוין הש"ך שם במ"ש שמן הירושלמי דנדרים פ"ו מוכח להיפוך אך באמת אין מזה סתירה על הרמ"א די"ל דעיקר הטעם היכי דהוי רק טעם בטל דזה דומה נמי ממש למין באינו מינו כיון דההיתר הוי גוש ממש והאיסור אינו דבר גוש ואינו עומד בפ"ע א"כ נקלש חשיבותו מן ההיתר ודומה למין באינו מינו לכך בטל לי' ולפ"ז תינח בכל האיסורין דאין להם היתר עתה להיות ניתרין למפרע רק להבא בזה בעינן שיהיו שוין ממש האיסור וההיתר להיות זה יגוש וזה גוש אבל אם הוי זה דברגוש וזה נבלל אין לו דין מין במינו אבל אם ההיתר אפשר להיות למפרע להיות גם עתה ניתר אז חסרון זה שזה טעם וזה גוש משלים זה מה שזה נמי עתיד להיות ניתר תיכף ולכך כיון שיש בזה יותר היתר דאף עתה אפשר להיות ניתר לכך אף טעמו אינו בטל ולכך זה הוי פלוגתת הירושלמי דמאן דאמר חכם עוקר הנדר מעיקרא סובר דאף טעם אינו בטל בדשיל"מ לכך נותן טעם שחכם עוקר הנדר מעיקרא ואף טעמו לא בטל ואידך ס"ל דאינו עוקרו רק מכאן ולהבא לכך ממונא בטעם לבדו בטל ני' שפיר ולכך פריך שפיר מהך משנה למ"ד דעוקר הנדר מעיקרא ואף בטעם לבדו הוי לי' דשיל"מ קשה מהך משנה דעביד לי' כדבר שאין נו מתירין לענין טעם עכ"פ וא"ש ודו"ק וא"כ אין מכאן ראי' לדעת המהרש"ל בזה ודו"ק ועיין בק"א סי' ר"כ מ"ש בזה והנה ראיתי בלשון הרא"ש בפסקיו שהביא לשון הירושלמי בזה ומפרש הכוונה כך דלמ"ד חכם עוקר הנדר מעיקרא לא הו"ל דשיל"מ אבל למ"ד אינו עוקרו אלא מכאן ולהבא הכוונה אף דבאמת חכם עוקר הנדר מעיקרא מ"מ כיון דבאמת ניתר רק מכאן ולהבא הו"ל דשיל"מ כן תוכן כוונתו אבל אין הבנה לדברים הללו דמפני מה אם עוקרו למפרע לא נחשב דשיל"מ ואם עוקרו רק מכאן ולהבא הו"ל דשיל"מ ובחידושינו למכות דף ח"י שנת תקצ"ב ביארתי הטע' מכח דאם עוקר למפרע הוי כנים חדשות באו לכאן ואינו דבר שנאסר אבל אם הוי רק מכאן ולהבא לא הוי פנים חדשות ונראה דכוונתו לפי הטעם שכתב בת"ח דלכך דשיל"מ לא בטל במינו מכח עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ובאינו מינו בטל דבאינו מינו לא נקרא ההיתר על שם האיסור רק על אינו מינו ייע"ש וא"כ ה"נ כיון שכתבו התוס' בפסחים בפ"ג ד"ה וה"ה לערלה בשתים וז"ל נזיר נמי אי מיתשל אין ההיתר למה שנאסר דחכם עוקר הנדר מעיקרא ונמצא שלא נאסר מעולם כו' א"כ מוכח דנזיר נקרא אין היתר למה שנאסר ולכך כיון שההיתר נקרא על שם האיסור לא נחשב דשיל"מ ואינו דומה לשאר איסורין דאין האיסור ניתר למפרע רק להבא ונקרא ההיתר על שם האיסור אבל בנדרים כיון דנעקר למפרע אין ההיתר על שם האיסו' כמ"ש התוס' ודומה למין באינו מינו לכך לא הו"ל דשיל"מ ואידך ס"ל כיון דעכ"פ דבר זה הוי אסור עד הנה והותר נהי דלפי הדין חכם עוקר הנדר מעיקרא מ"מ לפי ראות עינינו הוי עד הנה אסור ועכשיו הותר נקרא ההיתר על שם האיסור לכך הו"ל דשיל"מ זה נראה טעם הרא"ש וא"כ תינח לפי טעם הת"ק וסייעתו אבל לפמ"ש הר"ן כאן בטעמו מכח מין במינו לא בטל א"א לפרש בפירוש הרא"ש בהירושלמי דלענין מין במינו מה סברא לחלק בין אם עוקר מעיקרא אדרבא בזה ראוי לומר טפי דהוי כמין במינו בע"כ צריך לומר כמ"ש לעיל בפי' הירושלמי וא"ש אך עיין בתשובתי ליו"ד סי' ס"ט בשנת תקצג שם בארתי הטעם נכון ונפלא בביאור לשון הירושלמי בזה ייע"ש ותראה ועיי' בכ"מ פרק טו ה' מ"א הלכה י"ג מביא שם כוונת הירושלמי כמ"ש דלמ"ד חכם עוקר הנדר מעיקרא הו"ל דשיל"מ ולא הביא פירוש הרא"ש כלל ייע"ש וזה סיוע לדברינו ועיין בר"ן שהביא לשון הירושלמי ויש שם ט"ס ומ"ש דמתניתין עבדא לי' כדבר שיש לו מתירין צריך להיות כדבר שאין לו מתירין וגם מה שמתרץ כיון דהוי מין בשאינו מינו הוי כדבר שיש לו מתירין צריך להיות נמי כדבר שאין לו מתירין ייע"ש ודו"ק. ומ"ש הר"ן בתוך דבריו בטעם דברי הרי"ף דלכך הוי פת שאפאה עם הצלי כדשיל"מ דהיכי דאפשר להחמיר בי' במינו לא החמירו בו באינו מינו אבל היכי דא"א להחמיר במינו החמירו באינו מינו ייע"ש וא"כ לדבריו הי' נראה דלר' יהודה דס"ל מב"מ לא בטל א"כ לענין מין במינו אין מקום לחומרא של דשיל"מ דאף אם הוי אין לו מתירין נמי לא הוי בטל דכיון דאין מקום להחמיר במין במינו בזה הי' ראוי להחמיר במין באינו מינו וא"כ ראוי לומר דלר"י אף מבשא"מ לא בטל בדשיל"מ ולפ"ז קשה למה הכא במשנה פליג ר"י ואומר באומר בשר עלי אסור אף ברוטב משמע הא ברישא בנודר מן החלב מותר בקום אף ר"י מודה דמותר וקשה מ"ט הרי בקום ודאי יש צחצוחי חלב וכפרש"י במשנה וכיון דיש בו תערובת חלב ור"י ס"ל אף בנודר ממין פלוני אסור טעמו ותערובתו וקשה דלפ"ז ראוי שיהי' נאסר הקום ממילא מכח תערובת חלב שבו ולר"י בנודר מן החלב אסור נמי בטעמו ואף די"ל דחלב בקום הוי מבשא"מ דלענין משהו אזלינן בתר שמא אכתי לא להיות בטל כיון דלר"י אין מקום להחמיר במין במינו ראוי להחמיר באינו מינו ומ"ט לא פליג ר' יהודא על רישא דמשנה בנודר מן הקום ונראה דא"ש בזה מה שהר"ן משמע דגורס במשנה דר' יוסי אוסר ברוטב וקופה ומשמע מדבריו דר' יוסי הוא דפליג ואוסר בנ"ט ור' יהודה אמר רק לראי' לר' יוסי והיינו דהוה קשה לו אם ר' יהודה הוי החולק ברוטב ולמה לא נקטו נמי לעיל גבי קום. ואף דנקט ר' יוסי אוסר הו"ל למנקט נמי ר' יהודה, וה"ל לומר ר' יהודא ור' יוסי ס"ל דאסור כיון דנקט פלוגתתו בסיפא ה"ל למנקט נמי ברישא ועוד הרי מסיק הש"ס דר' יוסי ות"ק לא פליגי בקום רק מר כי אתרי' ומר כי אתרי' ומודה ר' יוסי היכי דלא קרי לקומא חלבא דמותר בקום ולר' יהודא אסור כיון דעכ"פ יש כאן תערובת חלב והו"ל למנקט פלוגתת ר' יהודא ברישא כמו בסיפא אלא ודאי דהגירסא הוי בסיפא נמי ר' יוסי. ולכך פלוגתת ר' יהודא לא נקט כאן התנא כלל ואם לא נקט פלוגתתו כלל אין זה תימא דכמה פעמים מצינו דסתם רבי כחד תנא ולא הזכיר פלוגתת אחד רק אם הוי נקט שמו ופלוגתתו בסיפא הוי מוכח דמודה ברישא אף אם לא נקט כלל פלוגתתו אין כאן קושי' מה דסתם כהך תנא ולא כר' יהודא ולכך הוי בסיפא הבר פלוגת' ר' יוסי ור' יהודה רק לסיוע מהמעשה לר' יוסי ור' יוסי יסבור כרבנן דמין במינו בטל ולכך בשא"מ אף בדשיל"מ אינו אוסר רק בנ"ט לכך לא אסר בקום רק באתרא דקריין לחומא חלבא וא"ש ודוק:

ע"ב גמרא לא קשי' מר כי אתרי' כו' עיין בפרש"י שנדחק לפרש דה"ה בבריית' נמי הוי כן דמר כי אתרי' ומר כי אתרי' ולכאורה הוא דוחק גדול דא"כ למה עזב כלל הש"ס זה ונקט רק חד תירוצא ועל אידך לא הזכיר כלל. אך לדעתי נראה לומר דהנה לכאורה הוי קשה מהו פריך הש"ס דרבנן אדרבנן למה אסרו התם באשישות וכאן מתירין בקום נימא דהתם מיירי שיש הרבה קמח של עדשים בתוך האשישה עד שיש בו כזית בכא"פ או יותר ולכך כל כה"ג נחשב כאיתא בעינא לכך אסרו רבנן אבל המשנה דנודר מן הקום מיירי דאין בו כל כך צחצוח חלב שיהי' בו כדי נ"ט וכא"פ ולכך ס"ל לרבנן דאין קום בכלל חלב ולק"מ דרבנן אדרבנן רק דהוי קשה טפי דר"י אדר"י מהו בקום דאין בו נ"ט וכא"פ ס"ל דהוי בכלל חלב ובאשישים דיש בו כא"פ ס"ל דאינו בכלל עדשים ולכך כיון דמשני רק בחלב מר כי אתרי' ומר כי אתרי' ואין טעמו של ר' יוסי כלל מכח צחצוחי חלב הדר י"ל דטעמ' דרבנן באשישים מכח דיש בו נ"ט וכא"פ לכך נקרא בכלל עדשים וחלב אין בו כא"פ ולכך לא נקרא חלב ור"י ס"ל אף דיש בו כא"פ ונ"ט לא נקרא עדשים רק בחלב שאני דמר כי אתרי' וא"ש ודוק ואף דלרבנן ס"ל דהנודר מדבר סתם ולא אמר זה מותר בנ"ט מ"מ י"ל היינו דוקא דבר שלא נתערבבו רק דרך מקרה בעלמא אבל דבר דנותנין שם בכוונה ודרכו לערב זה בזה שפיר כיון דיש בו בנ"ט נקרא השני על שם הראשון וכמ"ש הרשב"א הובא בב"י סי' קל"ד ובמג"א סימן תמ"ב. דדבר שדרכו בכך אינו בטל י"ל ה"ה בזה דדבר שדרכו בכך. כיון דיש בו בנ"ט נקרא שמו כשם השני אבל דבר שאין דרכו להיות כך לא נקרא שמו על שם השני