נדרי זריזין חלק ב רלב

דף נ"א ע"א הנודר הנאה ממעשה קדרה אינו אסור אלא במעשה רתחתא כו'. הדבר יפלא לכאורה דהוי המשנ' בכפל שהרי כבר תנא ברישא כן ולמ"ל למהדר למתנייתא אך באמת א"ש דברישא כוונתו מעשה רתחתא לאפוקי צונן או מאכל עב לאפוקי מסיפא שם דאסור בכל המתבשלין בין רך בין עבה בין צונן כפירוש רש"י והמפ' שם וכאן קמ"ל מעשה רתחתא היינו דווקא הנעשה בקדרה ולא שנעשה באלפס כפירוש המפ' לכך הוי הדינין שונין ולכך כפלם בתרתי וא"ש ודו"ק:

רש"י ד"ה מן היורד באלפס מותר ביורד לקדרה קודם שירד לאלפס הנה מה שנקט קודם שירד לאלפס ולכאורה הוא מלתא דפשיטא אך כוונתו לאשמעינן הא אם יורד לאלפס אף שיורד לקדרה רק קודם שירד לאלפס כלל אבל אם הוי בשום פעם באלפס אסור לעולם אף שהוחזר אחר כך לקדרה ודו"ק. ע"ב גמרא אלא והדגה אשר ביאור מתה קטנים מתו גדולים לא מתו כו' לכאור' יפלא למה הביא הש"ס הפרכא מסיפ' מגוף המכה ולא הביא קרא המוקדם בפ' וארא מן האזהרה מ"ש משה רבינו והדגה אשר ביאור תמות הו"ל להקשות נמי קטנים ימותו גדולים כו' כיון דאינו מקשה רק מכח סברא כמ"ש הר"ן ונראה ליישב דהנה בכתוב אמר באזהרה ונהפכו המים אשר ביאור לדם כו' ונלאו מצרים כו' אמר רק המים אשר ביאור ולא כל המים וגם אמר ונלאו ולא יכלו ובמכה אמר ונהפכו כל המים אשר ביאור לדם ולא יכלו לשתות כו' אמר כל המים ואמר ולא יכלו ולפ' נראה דתחלת אזהרה הוי רק שהמים אשר סמוכין לשפת היאור שהדרך לשאוב שם מים הם יהפכו לדם אך המים אשר באמצע היאור כי הי' רחב הרבה כדרך ים גדול המה לא יהפכו לדם רק שמ"מ לשאוב באמצע היאור הוי ענין קשה מאוד לכך אמר ונלאו שאף שיהי' יכולת בידם על צד הדוחק לשאוב מאמצע היאור אך יהי' קשה להם הענין בקושי וממילא לא הי' מתים רק דגים קטנים הסמוכין לשפת היאור כי דרך דגים קטני' להיות סמוכין לשפת הים אבל דגים גדולים הולכין באמצע הים כי כאיש גבורתו ולכך כיון שבאזהרה לא הוי ראוי להיות נהפך לדם רק סמוך לשפת היאור לא באמצע ושפיר י"ל דהקטנים ימותו ולא הגדולים אבל אח"כ כיון שכל כך הזהירם ולא שמעו לו נתחייבו עונש יותר חזק עבור שעמדו במרדן ונהפכו כל המים אף שבאמצע היאור לדם ולכך אמר כל המים אשר ביאור לדם כיון דכולם נהפכו לדם לכך ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור לא הוי אפשר בשום אופן לשתות ממנו לכך פריך שפיר כיון דכולו נהפך לדם אטו קטנים מתו גדולים לא מתו וזה היפוך הסברא כיון דכולו נהפך לדם כמ"ש הר"ן וא"ש ודו"ק:

ר"ן ד"ה ירושלמי הוין בעי כו' מליח לעולם כו' כוונתו נראה היינו אם בעינן מליח שיהי' נמלח לימים הרבה כעין מליחא דבעי לה לאורחא או אף אם נמלח רק לשעה כעין מליחת דם נמי נקרא מליח ופשוט לי' מכבשר מליח דהוי הכוונה על קרבנות וזה הוי רק מליח לשעה שהרי תיכף הי' מקריבין אותם על המזבח ושוב ראיתי בחידושי הרשב"א מבואר כן כוונת הירושלמי הזה כמ"ש מיהו דברי הירושלמי צ"ע די"ל לעולם באומר המליח הידוע כמו דאינו אסור רק בדג מליח כן נמי כוונתו רק אם נמלח לימים הרבה דזה נקרא מליח הידוע ושאני התם דאמר בשר מליח ולא אמה בה"א הידוע בזה משמע דכל מליח קאמר ואז כוונתו אף מליח לשעה. והנה מזה יהי' מוכח כפירוש רש"י ולשון שני של הר"ן דאין הדבר תלוי בהא רק בלשון שאני טועם דלל"ק של הר"ן קשה מן הירושלמי הנ"ל ואפשר לומר דגם הירושלמי לא פשיט לי'. רק אם אומר מליח אבל באומר המליח באמת אינו אסור רק כעין מליח דבעו לה לאורחא אך לפ"ז הוי קשה על המשנה כמו דמחלק בין המליח למליח לענין אם נאסר בדג לבדו או בכל מליח הו"ל לחלק נמי בין מליח דבעי לה לאורחא לכל מליח דבאומר המליח אינו אסור רק כעין מליח דבעי לה לאורחא ובאומר מליח כו' שאני טועם אסור אף במליח לשעה אך כד אתינא להכא א"ש דעת הירושלמי דאדרבא הירושלמי בעי אף באומר המליח ופשוט לי' כך כיון דעכ"פ באומר מליח בלא ה"א מוכח דאסור במליח לשעה ושוב מוכח מן המשנה דאף באומר המליח נמי אסור במליח לשעה. דאל"כ לפלוג במשנה אף בזה וא"ש ודו"ק):

ד"ה דכבוש כו' הכא מספקא לי' אי אמר כבוש בלא שאני טועם כו' הנה יש כאן ט"ס וצריך להיות אם אמר דכבוש בדל"ת וכפרש"י בזה:

ד"ה ומוצר בציר ומורייס הנה מלשון הר"ן מוכח שהי' לפניו גרסא אחרת ממה שהוא לפנינו בש"ס ורש"י והרא"ש בפירושו ובפסקיו שהנה כולם גרסו הנודר מטרית טרופה אסור בציר ומורייס ומהר"ן מוכח להיפוך דהוא גורס הנודר מטרית טרופה מותר בציר ומורייס ויש כאן חלוק גרסאות ונ"מ רבתי לדינא:

הרא"ש ד"ה דכבוש כו' ולאידך פירושא מי הוי ככבוש כו'. הנה מזה מוכח להדיא דיש חסרון בהרא"ש במשנה וצריך להיות כן שני הפירושים כמ"ש הר"ן ולכך גם כאן פירש הש"ס לשני הפירושים כעין שפירש הר"ן:

דף נ"ב ע"א במשנה הנודר מן היין כו' הנה לכאורה זה הוי משנה שאינה צריכה כיון דנשמע זה ממה שאמרו לו לר"י מבואר כן דבאומר זה אסור בנ"ט ובאוסר סתם המין מותר בנ"ט ולמ"ל למהדר למתניי'. אך נראה דא"ש עפמ"ש הרמ"א בי"ד סי' ק"ב לחלק דדוקא גוף האיסור אינו בטל בדשיל"מ אבל טעמו בטל ולפ"ז רבותא קמ"ל דאם ברישא ה"א דוקא דאין בו רק טעם לא ממש כמו רוטב או ביצים שנתבשלו עמו בזה בעינן בנ"ט ואם אין בו בנ"ט מותר אבל בנפל גוף הדבר לתוכו אסור אף באין בו כדי נ"ט אף באינו מינו מכח דהו"ל דשיל"מ לכך קמ"ל אף ביין שנפל לתבשיל דהוי תערובות גופו נמי אין אוסר רק בנ"ט ובפחות מזה מותר מכח דהוי באינו מינו וקמ"ל הסיפא לדיוקא דהא פחות מכדי נ"ט אף בנפל גופו מותר או י"ל דהוי רבותא לגופא דה"א כיון דיש חילוק בין דשיל"מ לבין טעמו לבין ממשו ה"א הא דחכמי' מתירין באומר בשר עלי אף בנ"ט הא הוי רק היכי דהוי טעמו לבד כמו רוטב וביצים בזה מותר אף בנ"ט אבל באם נתערב גוף הדבר אף באוסר סתם המין נמי יתסר עכ"פ בנ"ט כיון דהו"ל דשיל"מ לכך קמ"ל הדין ביין דהרי נקט בסיפא באומר יין זה ונפל לתבשיל אסור בכדי נ"ט משמע הא באומר יין עלי, אף אם נופל ממנו נתבשיל ונמחה גופו נמי מותר מוכח דבאוסר סתם המין מותר אף בתערובות גופו וא"ש ודו"ק:

ועיין בר"ן מ"ש בשם הירושלמי הדין נדרא מה עבדת לון כו' עד שהזקן עוקר הנדר מעיקרא הנה מזה משמע דאם לא הוי עוקר הנדר מעיקרא מכאן ולהבא לא הו"נ דשיל"מ ויותר משמע כן לפמ"ש הרשב"א הירושלמי הזה והביא שם דאית דאמרי דאין עוקרו אלא מכאן ולהב' משמע שם דמ"ד דחכם אינו עוקר רק מכאן ולהבא חולק באמת וס"ל דנדרים לא הו"ל דשיל"מ ולכאורה הדבר תמוה למה יהי' כן ומ"ש מביצת שנונד' ביו"ט וכל דשיל"מ דאף דאין לו היתר רק מכאן ולהבא נחשב דשיל"מ והנה לכאורה הי' נראה דמזה מוכח דס"ל להירושלמי היפך מה שהוכחתי בחדושינו לעיל ובק"א דאף אם שואל על הנדר אינו עוקר רק איסור הקיום דמה שמקומו כאלו הקריב עליו קרבן זה מבטל ע"י השאלה אבל מה שנדר תחלה ועשה איסור בזה אף אם שואל אינו מבטל איסורו למפרע והבאתי ראי' מפורש לזה מן הש"ס ושפר חסידים ומלשון הרמב"ם אבל הירושלמי הנ"ל יסבור להיפוך דעיקר איסור הנדר הוי רק התחלת הענין מה שנדר תחלה ואם שואל עליו ועוקר הנדר למפרע אז כלה חלף לו כל האיסור ולא עשה איסור כלל ולכך א"ש כיון דמפורש לקמן בש"ס דלכך הוי נדרים דשיל"מ מכח דמצוה לחשילי עלה אבל אם לא הוי מצוה הוי כמו תרומה דלא הו"ל דשיל"מ א"כ ה"נ כוונת הירושלמי למ"ד חכם עוקר הנדר מעיקרא ומבטל האיסור למפרע לכך הוי מצוה לתשולי עלה וכמ"ש בש"ס דילן לקמן דלכך הוי מצוה לתשולי עלה מכח דר"נ דכל הנודר כאלו בנה במה לכך למ"ד דחכם עוקר הנדר מעיקרא וא"כ יבטל האיסור למפרע לכך המצוה לחשולי עלה לכך הו"ל דשיל"מ אך למ"ד דחכם אינו עוקר הנדר רק מכאן ולהבא א"כ נשאר התחלת האיסור קיים שוב אין כאן מצוה לתשולי עלה ולכך לא הו"ל דשיל"מ כמו תרומה כן הי' נראה לכאורה ובחידושי תורה שנת תקצ"ב פ' בחקתי בארתי יותר הטעם דעשה דככל היוצא מפיו יעשה דוחה לאיסור דהקיימו כאלו הקריב קרבן דעשה דוחה ל"ת אכל למ"ד דעוקר למפרע אז כיון דמתקן תרווייהו לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ולאו דבל יחל לדחות לא מצרפין לל"ת כמ"ש המג"א סי' חמ"ו ייע"ש. מיהו לפי מה שהוכחנו בחידושינו הנ"ל דעיקר האיסור שהתחיל לנדור נשאר קיים והשאלה אינו פועל רק לבטל ממנו איסור מקיום הנדר דהמקיימו כאלו הקריב קרבן דזה הוי איסור בפ"ע א"כ אי אפשר לומר פירוש זה בירושלמי וכעת נראה להוסיף עוד ראי' לדברינו ממ"ש ר"ע אישה הפרם וה' יסלח לה וכי איזה כפרה היא צריכה אלא מכאן לאשה שנדרה בנדר ושמע בעלה והיפר לה והיא לא ידעה ואכלה שצריכה כפרה כו' וקשה מה פריך איזה כפרה היא צריכה נימא כפשוטו כיון דהנודר כאלו בנה במה רק אם שואל על הנדר א"כ חכם עוקר הנדר מעיקרא ואין כאן איסור כלל למפרע אבל באשה כיון דבעל מיגז גייז לכך קמ"ל קרא אף דהיפר לה מ"מ נשאר עון הנדר קיים כיון דלא נעקר למפרע והנודר נקרא רשע וחוטא לכך צריכה סליחה ומהו פריך אנא ודאי מוכח דאף דחכם עוקר הנדר מעיקרא מ"מ נשאר עון זה שנדר תחלה קיים ולכך שאל ממ"נ כיון דגלחה התורה באשה צריכה סליחה משמע הא בנדר שהותר ע"י חכם אין צריכה סליחה ואם מיירי מאיסור עשיית הנדר שנדרה אף בנדרה ושאלה לחכם צריכה סליחה דגם בזה נשאר עיקר עון הנדר קיים ואם מיירי מענין קיום הנדר דהשתא גם בהפרת הבעל ליכא השתא עון זה כיון דאינה מקיימה וא"כ איזה סליחה צריכה היא יותר מנדר שהותר ע"י חכם לכך משני דמיירי באשה שנדרה ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה דזה משכחת לה רק בהפרת הבעל דיוכל להיות שלא מדעתה אבל בהתרת חכם כיון דבעינן שאלה והיתר מדעתו דנודר א"כ יודע מזה ולא שייך איסור זה לכך נקט זה בהפרת הבעל א"כ מזה מוכח להדיא דעיקר האיסור נשאר קיים ואיך יחלוק הירושלמי על ר"ע וברייתא וא"ל דר"ע יסבור כמ"ד אינו עוקר אלא מכאן ולהבא דא"כ איך חולק מ"ד שהזקן עוקר הנדר מעיקרא על ר"ע ואם יש בזה פלוגתא דתנאי