נדרי זריזין חלק ב רלא

מוכרח לומר דרבנן אזל בתר לשון בני אדם ובזה א"ש דתינח קרא דויבשלו מוכח שם דמיירי דוקא בצלי אבל קרא דבשלת ואכלת יש לומר שפיר כר"מ דאין בישול אחר צלי ומותר לבשל הפסח אחר צלייתו ומיירי הקרא בצלי ואח"כ בשלו וקמ"ל היתר דמותר לבשל הפסח אחר צלי ולכך אי אפשר לו להבי' ראי' מקרא דובשלת דדלמא קמ"ל דמותר לבשלו אחר צלי' ולכך מביא מקרא דויבשלו את הפסח כמשפט מלשון כמשפט משמע דמיירי בצלי וא"ש ותינח להס"ד אבל לדידן דקי' כר' יוסי דיש בישול אחר אפי' וצלי א"כ אסור לבשל את הפסח אחר צלייתו. לכך מוכרח רש"י לפרש ובשלת היינו צלי דנקר' בישול וא"ש ודוק ועימ"ש בחבורי לסוגי' דקופיץ מ"ש שם בזה אך הנה זה קשה לי להס"ד דפליגי אם הולכין אחר לשון תורה או לשון ב"א מה קאמר ר' יאשי' אע"פ שאין ראי' לדבר הרי ראי' טובא הוי שהרי הר"ן כתב דלכך אין ראי' לדבר מכח דבלשון ב"א אזלינן בנדרים אבל להס"ד דר' יאשי' ס"ל דאזלינן בתר לשון תורה א"כ הוי ראי' גמורה ולמה קאמר אף על פי שאין ראי' לדבר ראי' גמורה הוי וצ"ע:

שם גמרא מר כי אתרי' כו' וקרא אסמכתא בעלמא קשה לי טובא למ"ל לפרש כן והרי דעת רבינו ירוחם הובא בש"ך סי' רי"ג דהיכי דמדברים בלשון חול ונדר בלשון תורה אזלינן בתר לשון תורה ואי נימא דמר כי אתרי' דבאתרי' דת"ק הי' מדברים בלשון תורה וכיון דבלשונם אין צלי נקרא בישול הולכין אחר לשון בני אדם ובאתרי דר' יאשי' מדברין בלשון חול והוא נדר בלשון קודש לכך אזלינן בתר לשון תורה וכיון דסוף סוף מוכרח לתרץ דהם חלוקין בלשונם דמר כי אתרי' ומר כי אתרי' נפרש כה"ג ונרויח בזה דלא תקשה והא קרא קאמר ומוכרח לתרץ דקרא אסמכתא בעלמא ולפ"ז יהי' ראי' גמורה כיון דמדברים בלשון חול והוא נדר בלשון תורה אזלינן בתר לשון תורה ולא נצטרך לומר דהוי אסמכתא מיהו לפמ"ש הר"ן דלכך קאמר דאע"פ שאין ראי' לדבר מכח דבנדרים אזלינן בתר לשון ב"א א"ש דאם הוי משני כן דמיירי במדברים בלשון חול ונדר בלה"ק א"כ בזה הוי ראי' גמורה ולמה קאמר אע"פ שאין ראי' לדבר לכך מוכרח לומר דמיירי במדברים בלה"ק דבזה אזלינן בתר לשון ב"א לכך אין ראי' לדבר וא"ש ודו"ק ועיין בחיבורי מכבר בק"א להלכות נדרים סימן רי"ז מה דהקשיתי בזה על רבינו ירוחם הנ"ל ייע"ש גם בק"א מחדש הבאתי ראי' לדבריו מפ"ק דפסחים ייע"ש:

ר"ן ד"ה מאן חולין רבנן אין ה"נ דקרי בין רכיכי בין באשיני קשין לחולה כו'. הנה הקשה אחד מן התלמידים למה לא נקט נמי אידך אוקימתא בין בקרא בין בגווא דקרא הכל רעים לחולה כו' ולדעתי נראה דזה אי אפשר לומר דבגווא רעה לחולה דהרי אמר דבר זה אסור לאומרו בפני ע"ה והנה עבור בריאים לאו בשופטני עסקינן ובודאי לא הי' מפסידינן הפשתן עבור בריאים רק בע"כ דלחולים הוא יפה ולחולה יכולין ליטול דמים יקרים דעור בעד עור וכל אשר יש לאדם יתן בעד נפשו בזה שפיר הי' לחוש שיפסידנו הפשתן לכך אמר דאסור לגלותו בפני ע"ה ובע"כ דזה יפה לחולה וא"ש ודו"ק:

דף נ ע"א מן שית מילי איעתר ר"ע מן כלבא שבוע כו' עיין במהרש"א שהקשה דשבעה נינהו וכתב דמן דסקרתא לא גרסינן ייע"ש והנה קושייתו הוי רק לפרש"י דפירוש מן כלבא שבוע דפלג לי' בנכסיו משמע דמן כלבא שבוע הוי מהני שית מילי דאתעשר מהם צריך לומר דמן דסקרתא לא גרסינן אבל לולי פרש"י י"ל דגרסינן שפיר דמן דסקרתא רק מ"ש מן כלבא שבוע אינו מן המנין כי לא ממנו נתעשר כי אף שהותר נדרו לעצמו הוי רק שיהי' מותר לההנותו סתם הנאה אבל לא הרבה לו מוהר ומתן להתעשר אך זה נמשך למעלה שאמר שאף שבן כלבא שבוע הוי עשיר גדול מ"מ מן ששה דברים נתעשר ר"ע יותר ממנו וז"ש מן שית מילי איעתר ר"ע מן כלבא שבוע דמהני ששה דברים נתעשר יותר מן כלבא שבוע ובא להראות איך פרע הקב"ה לר"ע מדה כנגד מדה וברכת ה' היא תעשיר דתחלה הדירו כלבא שבוע מנכסיו דמחמת שהי' הוא עשיר ור"ע עני הי' לבזיון שיהי' חתנו ואח"כ נעשה ר"ע בזכות תורתו יותר עשיר מן כלבא שבוע והראה אחד מן התלמידים סיוע לדברינו דבכל הנו דקחשיב ואזיל נאמר ומן בתוספות ו' וגבי מן אילא דספינתא לא אמר ומן רק מן אילא דספינתא ולמה בזה לא אמר בתוספות ד' כיון דכבר הזכיר תחלה מן כלבא שבוע ובע"כ דמ"ש מן כלבא שבוע נמשך לעיל ומן אילא דספינתא הוי רק התחלת ששה דברים לכך אמר ומן וא"ש ודו"ק:

שם גמרא ומן מטרוניתא הנה מפרש"י והרא"ש והר"ן מכולם משמע דהעשירות הי' מה שהיא נתנה לר"ע המותר מה שהי' שוה האבן טוב של הקיסר ויש לדייק למה לא פרשו דהיא החזירתה לו גוף החוב שהיו ישראל חייבין לה ומחלה להם החוב ונשארו דמי החוב בידו ומזה נתעשר אך נראה כיון שמבואר בחו"מ סי' קפ"ד בשלח חובו ע"י שליח לעכו"ם ושכחם העכו"ם או טעה במנין המעות צריך להחזירם למשלח וה"ה בנתפשר בפחות ייע"ש משמע מכל זה בין בטעות העכו"ם בין דידע ומחל הכל שייך גוף המעות למשלח ולא יצא מרשות הנותן א"כ ה"נ אם המטרונה מחלה את החוב שייך המעות לישראל ולא שלה הוא ולא הוי רשאי ר"ע להחזיקו לעצמו. ואף אם גם ישראל הסכימו להיות לר"ע מ"מ לא שייך לשון הש"ס דמן מטרוניתא. דא"כ לא משלה נתעשר רק משל ישראל לכך פירשו דנתנה היא לו המותר מהמציאה וזה הוי שפיר שלה או דנתנה לו מתנות גדולות זה הוי משלה לכך נקרא מן מטרוניתא וא"ש ודו"ק. ע"ב אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכ"ו הדבר נפלא שיאמר בר קפרא על רבינו הקדוש דברים כאלו ועיין במהרש"א שנדחק בזה אך לדעתי נראה הכוונה דהנה אמר התנא באבות בטל רצונך מפני רצון אחרים כו' משמע דרצונו של אדם וטבע חומרו הוי להיות נמשך אחר תאוות עוה"ז ומעשה העבדות. אך האדם צריך לבטל רצונו מפני רצון ית' ולזבוח את יצרו והנה עבור כן נקרא הצדיק עוברי רצונו היינו דעובר רצון עצמו דרצון עצמו הוי לחטוא והוא עובר על רצונו ואינו חוטא ולהיפוך הרשע נקרא עושי רצונו שנמשך אחר תאוות לבו והנה זה ידוע דלצדיקים שומר הקב"ה עיקר שכרן לעוה"ב ומה שמטיב להם בעוה"ז הוא רק מפירותיהן אבל לרשעים הקב"ה משלם שכר מצותן בעוה"ז כמ"ש ומשלם אל שונאיו כו' וכן אחז"ל דמי שרובו זכיות דומה כאלו שרף את כל התורה כולה ומי שרובו עוונות דומה כמי שקיים כל התורה עיין בפ"ק דקדושין וז"ש בר קפרא כאן אם לעוברי רצונו כך ואין כוונתו רצונו על הקב"ה רק על עצם העובר מה למי שעובר על רצונו של עצמו ואינו חוטא וא"כ לזה עיקר שכרו לעוה"ב הוי פירותיו כ"כ בעוה"ז לעושי רצונו וחוטא הרבה שמשלמין לו עיקר שכרו בעוה"ז דאף פושעי ישראל מלאים מצות כרמון והם מקבלים עיקר שכרם בעוה"ז עאכ"ו דראוי להם עשירות הרבה בעוה"ז ואין לתמוה על רוב שלוותם והצלחתם ואח"כ אמר אם לעושי רצונו בעוה"ז כך זה קאי על הקב"ה למי שעושה רצונו ית' בעוה"ז כך בעוה"ב אעכ"ו. אך כדי להבין הענין יותר נראה. עפמ"ש בילדותי בפרקי אבות על מאמר התנא עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו ואחר כך אמר בטל רצונך מפני רצונו והני תרתי למ"ל ופרשנו עפמ"ש הרמב"ם ליישב משחז"ל דאל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי והקב"ה גזר עלי משמע מזה דטפי עדיף להיות מתאוה לעבירה ויכבוש יצרו ולפי דעת חכמי הפלסופים הוי להיפוך שאין ראוי לאדם כלל להתאות לדבר רע כלל וכן אמר הפסוק ונפש רשע אותה רע דבתאוה לבדו נקרא רשע וכן פרשנו מ"ש הפסוק ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו דאפילו אינו גזלן רק אוהב חמס נמי שנאה נפשו וא"כ הדברים סתרי אהדדי וכתב הרמב"ם לחלק בין אם הוי מצוה שכליות למצוה שמעיות דמה שהשכל נותן לקיימו אסור להתאוות לו כלל ואם מתאוה נקרא רע אבל מה שאין השכל נותן רק הוי חוקה וכמו חזיר ושעטנז בזה הוי טוב יותר להתאוות לו רק להמנע מפני ציוו ית' ופרשנו בזה מאמר התנא הנ"ל עשה רצונו כרצונך במצות שכליות תעשה רצונו כרצונך שלא תתאווה כלל ואח"כ אמר דתינח בשכליות אבל בשמעיות הוי להיפוך בטל רצונך מפני רצונו ותתאוה לעשותו רק שתתבטל רצונך מפני רצונו ית' ייע"ש וא"כ בזה נבין הענין כאן דהנה בר קפרא ראה שרבי לא הזמינו ופרשו המפ' מכח שהי' בדחן ורבי לא רצה שישחק והנה האמת הוי דרבי לא נתיירא מפני עצמו רק עשה כן לטובת העולם כי יומא דמחייך בי' רבי אתי פורעניות לעלמ' א"כ מוכח דמניעות שחוק של רבי הגין על כל העולם לכך לא רצה רבי לשחוק כדי להגין על כל ישראל אך בר קפרא לא הבין הענין וסבר שרבי לא רצה לשחוק עבור מה שאמר התנא שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה וכתיב בכל עצב יהי' מותר לכך שומר עצמו מלשחוק אך בהיות כן דרבי אינו רוצה לשחוק מכח דחושש שלא יבא לדבר ערוה מוכח מזה דרבי בעצמו הי' מתאוה לעביר' רק שכבש את יצרו איש כזה צריך לשמור א"ע מן השחוק וקלות ראש כדי לבטל תא ותו אבל מי שאינו מתאוה כלל לעבר' זה יכול להיות אף בשחוק ואין לו חשש שימשך לעבירה כיון שאינו מתאוה כלל לזה ולכך מכח זה הי"בר קפרא מוכיח מדרבי אינו מזמינו מוכח דמתיירא מן השחוק ואם מתיירא מפני שחוק בע"כ הוי כוונתו מכח דשחוק מרגיל את האדם לערוה ומזה מוכח דטבעו מתאוה לעבירה רק שנמנע מכח דכובש תאוותו לכך שומר א"ע מן השחוק והרי עריות הוי שכליות מה שהשכל נותן כן שלא לעשותו ובזה טפי עדיף שלא להתאוות לו כלל ולכך אמר בר קפרא אם לעוברי רצונו היינו של עצמו מהו למי שמתאוה לעבירה רק שעובר על רצונו וכופה יצרו הוי שכר בזה לעושי רצונו ועובד את השם כרצון ואינו מתאוה לו כלל למה שהשכל נותן אעכ"ו שיהי' לו שכר הרבה וזה הוי תחלה כשלא אזמני' ר' וסבר בר קפר' שהוא מתייר' מן השחו' עבור עצמו שלא יבא לידי חטא אבל כיון דאזמני' לבר קפרא וראה בק"פ שר' אינו מתיירא מן השחוק מצד עצמו כי אף אם ישחוק לא יחטא א"כ מוכח דרבי אינו מתאוה כלל לדבר עבירה כמו שהי' באמת אז אמר להיפוך מזה מוכח דרבי נקרא עושי רצונו דעושה רצון עצמו ועובד ברצון שמו ית' לכך אמר אם לעושי רצונו של עצמו בעוה"ז כך לעוה"ב עאכ"ו וא"ש ודו"ק והוא נכון בעז"ה ומה שמתחלה אמר לשון רבים וסיים בלשון יחיד רצונו אין זה תימא דזה הוי כמו בנות צעדה עלי שור דהוי כן ועיין בס' אמרי שפר דרשת מהראנ"ח שכתבו דאין זה דקדוק: