נדרי זריזין חלק ב רל

תוספות ד"ה דהוי שמיט כו' אמרו לי' לאביו למה אסרת בנך אחר מותך. הנה מלשונם מבואר דהו"ל גרסא אחרת בגמרא ולא גרסו כגרסתינו אם הוי בר ברך צורבא מרבנן מהו רק על בנו עצמו שאלו למה אסרו בהנאה או אפשר דגם הם גרסו כגרסתינו רק דמפרשים כמ"ש הלח"מ בפ"ה דנדרים בשימת הרמב"ם דהם שאלו אם יהי' בן בנו צורבא מרבנן אף בנו יהי' מותר בכך:

ד"ה קני ע"מ להקנות הוא ואין דומין לשאר זוכין בשביל חביריהם כו'. כוונתם כך דבשלמא אם אחד זוכה בשביל חבירו אין כוונתו רק לזכות לחברו ואין כוונתו לעצמו כלל וכן להיפוך אם בא לזכות לעצמו כוונתו רק לעצמו ובזה קונה שפיר. אבל בקני ע"מ להקנות אין כוונתו לגמרי לעצמו דהרי התנה ע"מ להקנות וכן אין כוונתו לגמרי לשני להרי התנה קני תחלה לכך כל בה"ג שאין כוונתו לגמרי לא לו ולא לשני לכך לא קנה ומ"ש ול"ד למתנה עמ"ל כו' כוונתם דבקדושין מוכח דאם נותן לאחד כסף במתנה עמ"ל ואומר שבזה יקנה לו השדה שלו קונה בהכסף השדה אף דהוי ע"מ להחזיר ומ"ש ובכסף זה תקנה לי שדי ט"ס שדי וצ"ל שלך או על שם סופו קראו שדי מה שעתיד להיות שדי בקני' זו וכוונתם להקשות לפי פרכא ראשונה דפריך ר"א דסודר שאני דאתפיס לי' מתפיס לכך הקשו במתנה עמ"ל אם תפיס לי' לא מתפיס וקונה בו ומ"ש דהתם נגמר מכירו כשיאמר אני נותן כו' הנה תיבת מכירו ט"ס הוא וגם גוף כוונתם אין לו הבנה כלל ואולי כוונתם למ"ש הר"ן דמתנה עמ"ל שאני דזוכה בה ומשתמש בה אבל אין לשונם סובל כן ואפשר דכוונתם דהכלי בלשון ע"מ תליא מלתא דאם התם הוי אומר הריני נותן לכם כסף זה ע"מ להחזיר וע"מ שתקנה לי השד' הוי באמת הך דינא דהכא קני ע"מ להקנות אבל התם אינו אומר לשון ע"מ שתקנה לי רק הנני נותן לך דבר זה ע"מ להחזיר ותקנה לי השדה א"כ ממ"נ תנאי דע"מ להחזיר עצמו זה אינו דומה לקני ע"מ להקנות דבזה מתכוין עיקרו לזכות לעצמו ממש ולא מבעי' להסוברי' דגבי מתנה עמ"ל דא"צ הקנאה חדשה דפשיטא. דלא הוי קני ע"מ להקנות אף לשיטת הרא"ש דס"ל דבעינן הקנאה חדשה מ"מ בזה אין עיקר כוונתו לזכות לאתר רק עיקרו בא לטובת עצמו וכמ"ש התוס' לעיל דבכוונתו תלי' מלת' דבקני ע"מ להקנות כוונתו לחברו אבל מתנה עמ"ל עיקר כוונתו בקנינו הוי לעצמו רק עיקר קושייתם הוי ממה שנותן לו עמ"ל ובזה מקנה לו השדה ובזה שפיר אינו נותן לו הכסף רק ע"מ להקנות לו אכסף השדה ובזה אין כוונתו בקנין הכסף לעצמו רק להקנות לו השדה וגם הכסף גופו אם תפוס לגמרי לא מתפיס שהרי צריך להחזיר לו ואהא תרצו דהתם נגמר דשורו כך צריך להיות כשאומר לו הריני נותן לך כסף זה עמ"ל נגמר דבורו שהרי לא אמר לו ע"מ להקנות לי השדה רק ותקנה לי השדה א"כ מזה משמע דגוף קנין הכסף מכוין להנאת עצמו רק שאח"כ אומר לו בההוא הנאה מקנה לו השדה לכך קנה שפיר וז"ש דהתם נגמר לבורו כשאמר לו הריני נותן לך כסף זה ע"מ להחזיר. נגמר דבורו לענין נתינת הכסף והוי כקונה לעצמו ומ"ש ותקנה לי השדה הוי דבור בפ"ע ולא נחשב כתנאי לגבי הכסף ולכך נחשב קנין הכסף כמתכוין לטובת עצמו והוי קנין ושוב כיון דמ"מ הוי תכ"ד לנתינה שלו יכול לומר דבההוא הנאה יקנה לו השדה אבל כאן אומר בלשון ע"מ א"כ גוף הקנין מפרש שאינו מקנה לו רק ע"מ להקנות א"כ אינו מתכוין לעצמו רק להקנות א"כ דהתם נגמר דבורו כו' אבל הכא הוא מפרש להדיא קני ע"מ להחנות א"כ מ"ש קני לא נגמר לו רק ע"מ להקנות א"כ אינו מתכוין לעצמו רק להקנות וז"ש דהתם נגמר דבורו כו' אבלי הכא הוא מפרש להדיא קני ע"מ להקנות א"כ מ"ש קני לא נגמר דבורו שהרי אמר ע"מ להקנות וגילה דעתו שגוף הענין אינו מקנה לו רק ע"מ להקנות. והנה לפ"ז צריך לומר שהם גורסין בש"ס דאמר בך להדיא קני ע"מ להקנות ומה דמביא ראי' מחליפין אף דהתם אינו אומר להדיא כן בלשון ע"מ מ"מ התם כיון דאין יכול להנות מהסודר כלל רק מחזירו תיכף ואין יכול להשתמש בו הוי מוכח דאינו קונה רק ע"מ להקנות והוי כמפרש ממש בהדיא ע"מ להקנות ודו"ק:

ומ"ש ור"נ אמר קני והכא קני ט"ס יש כאן וצריך להיות ור"נ אמר קני כו' והכי נמי קנה. כלומר כמו דבחליפין הוי קני ע"מ להקנות קנה ה"נ קנה והוי קשה להו מה ראי' מחליפין התם הוי הזוכה בעולם גם כוונתו ע"מ שיחזור ויקנה לעצמו אבל כאן אין הזוכה בעולם ואינו מכוין המקנה לקנות לעצמו כלל לזה כתב דר"נ אינו מחלק בין אם הזוכה בעולם או אינו בעולם וכן אינו מחלק בין אם הוא מכוין לזכות לעצמו דהיינו שאומר קני ע"מ להקנות לעצמו כגון התם בסודר ובין אם אומר להקנות לבנו ולכך מביא ראי' מסודר ומ"ש שהרי יודע מקנה לו ט"ס הוא תיבת יודע וצריך להיות שהרי מקנה לו ע"י הקנין כלומר ע"י הסודר הוא מקנה לו החפץ שלו של המקנה כמו כן הכא ע"מ להקצות הוא ומ"ש דכמו כן ט"ס הוא רק צריך להיות כמו כן הכא:

ד"ה ומאן לימא לן דבסודרא כו' אבל קני ע"מ להקנות ליכא לדמוי' לכסודרא דבסודר' קני ע"מ להקנות מהשתא הוא הוי נמי ט"ס וצריך להיות ועוד דבסודרא קני ע"ט להקנות מהשתא הוא ומ"ש שם ונראה דר"א כו' וגם מ"ש ובלא שמעתין הי' אומר ר"י כו' כוונתם כך דהם באו לאפוקי מפירוש של המפ' דפרשו דקושיות ר"א הוי דהדרא סודרא למרי' היינו דהקנין כלה תחלה ובזמן שבא לקנות אין לו אז במה לקנות ומזה הוציא הרשב"א דבשטר אם הוא קיים קונה אף דהוי ע"מ להקנות והם פרשו בדרך אחר דכוונת ר"א הוי כך שהרי הפומבדיתא ס"ל דקני ע"מ להקנות הוי לישנא גרוע ואף אם קונה בו מיד אין ראוי להקנות בזה דהוי לישנא גרוע אך ר"ן מביא ראי' דאף לשנא גריעא מהני מסודר ולזה דוחה ר"א דנהי דלשנא גרוע כהך מהני היינו רק אם הוי חדא לריעותא כגון שמקנה. לו מהשתא ואז אף דהוי בו חד לריעותא דהוי לשנא גרוע קונה אבל אם אם אינו מקנה לו רק אחר זמן דהוי ב' לריעותא דהוי לשון גרוע וגם אינו חל מיד שוב אין ראי' מסודרא והדרינן לסבר' דלשון גרוע כהך אינו קונה כדס"ל לפומבדיתא וממילא אף אם הוא בשטר אף אם השטר קיים אח"כ סוף סוף כיון דאין הקנין מיד חל אין לו ראי' מסודרא ואמרינן דלשנא גריע' לא קנה אך לפ"ז מה דנקט בש"ס אבל הכא הדרא סודרא למרא הוא לאו דוק' שבשלמא לפי' המפ' דהקשיא הוי דאחר זמן כבר אין לו במה לקנות פריך שפיר דאז הדרא סודר' למרא וכלתה קנייתו אבל לפי דרכם דכוונתו רק כיון דהוי לשנא גריע' לא מהני אם אינו מיד א"כ בע"כ מ"ש הדרא סודר' למרא הוא לאו דוק' ולפ"ז לא הוי מוכח מכאן כלל הדין אם מקנה לו חפץ לאחר למ"ד יום בקנין חליפין דאינו קונה דבשלמא לפירוש המפרשים דס"ל דפרכת ר"א הוי אף אם קני ע"מ להקנות הוי קנין טוב מ"מ כיון דאחר זמן כלתה קנייתו אין לו במה לקנות הוי מוכח דגם בקנין סודר הוי כך דאם מקנה לו אחר למ"ד יום לא קנה אבל לפמ"ש התוס' דכוונת הש"ס הוי מכח דהוי לישנא גריעות' ואף אם הקנין קיים אחר זמן לא מהני א"כ אפשר בקנין חליפין לא הוי קנין גרוע מכח פירכ' ראשונה של ר"א דבסודר' אם תפיס לי' מתפיס וס"ל להתוס' להלכה כן וא"כ י"ל בסודר' אף אם הקנה לו לקנות לאחר זמן נמי קנה. לכך כתבו אף דאין ראי' מכאן מ"מ בלא משמעתין שאומר ר"י דמוכח כן דכה"ג אינו קונה דלא עדיף ממשיך פרה זו ולא תקנה עד אחר למ"ד יום דלא קנה זה נראה כוונתם דוק ותשכח ומ"ש התוס' ה"נ שמעינן מיני' אם אמר להקנות מיד בשעת הקנין קנה הלין נכסי כו' כלומר דבסודר' הוי קני ע"מ להקנות מהשת' ולכך ה"נ אפשר ללמוד ממנו דין כזה אם הוי אומר קני ע"מ להקנות מהשתא הוי מוכח באמת דין זה דקנה מדין סודר' אבל כאן הלין נכסי לא קנה מהשת' רק כשיהי' צורב' מרבנן וזה אין לו דמיון מסודר' וביתר הדברים דוק הדברי' ותשכח שכוונתם כמ"ש בעז"ה נשלם פרק חמישי שיר ושבה לאל אתן מרום וקדוש ד מגביה שפלים אשר זכני להתחיל ח"ב מנדרים אהלל בפה ולשון לשומע קול לחשון אשר זכני לסיים פרק השותפין:

פרק ששי גמרא ואע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנאמר יבשלו אף הפסח כו' לכאורה הוי תמי' לי טובא למה הביא קרא דד"ה ולא מקרא מפורש בפ' ראה ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ד' אלהיך בו ופרש"י שם דצלי הוי בכלל בישול ולמה לא הביא מקרא שבתורה והביא קרא דד"ה והן אמת בילקוט פרשת ראה יש בפסוק ובשלת ואכלת לרבות החזרת האיברים והחתיכות כו' משמע דמפרש הקרא דבשלת בדרך אחר אך לפרש"י על התורה דפירוש דצלי הוי בישול קשה שכיר למה לא הביא מכאן גם אם מפרש על החזרת איברים גם מויבשלו את הפסח ליכא ראי' דלמא קאי על חזרת אברים ודוק. אך נראה ליישב והוא דהמעיין בפסחים דף. בפ"ב קאמר שם צלאו ואח"כ בשלו חייב ומפרש שם חד אמורא דזה תליא במה דפליגי ר"מ ור"י אם יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל דלר"מ אין בישול אחר אפי' או צלי ולר"י יש בישול אחר אפי' וצלי יע"ש ולפ"ז הוי קשה מה דוחקא דש"ס כאן לומר דת"ק ור' יאשי' פליגי אם הולכין בנדרים אחר לשון תורה או לשון בני אדם נימא דשניהם ס"ל דאזלינן בתר לשון תורה רק רבנן ס"ל כר"מ ובפרט דסתם מתניתין ר"מ הוא וס"ל דאין בישול אחר צלי א"כ מותר לבשל הפסח אחר צלייתו ולכך י"ל דבלשון תורה נמי אין צלי בכלל בישול. ומה דקאמר ויבשלו את הפסח היינו אחר צלייתו בשלוהו באש דאחר צלייתו מותר לבשלו ולעולם צלי עצמו אינו בכלל בישול ור' יאשי' ס"ל כר' זכי' דיש בישול אחר צלי א"כ אף לאחר צלייתו נמי אסור לבשלו ובע"כ מ"ש ויבשלו את הפסח היינו צלי ומוכח דיש צלי בכלל בישול בלשון תורה לכך ס"ל דאסור בבישול ונימא דשניהם ס"ל דאזלינן בתר תורה ולמה לי' לומר דפליגי אם אזלינן בתר לשון תורה או בלשון ב"א אך נראה דא"ש כיון דבקרא כתיב ויבשלו את הפסח באש כמשפט משמע דעשו כחוב המוטל עליהם ואם אית' דהוי בישול ממש עכ"פ נהי שמותר אין חיוב עליהם לבשל אח"כ ולא שייך בזה לשון כמשפט עכ"פ ומדאמר כמשפט משמע דהיינו צלי ממש דהוי החיוב עליהם גם מלשון באש משמע דהוי צלי אש ממש לכך מוכח דבלשון תורה הוי צלי בכלל בישול לכך