נדרי זריזין חלק ב רכט

נימא דלא הוי בתורת תנאי אין כאן הקנאה כלל ואסור לו לקנות כלל ואיסורא קעביד רק היכי דהוי בתורת תנאי אז ליכא איסורא כלל וא"כ בזה אנן סהדי דנתכוין לתנאי דבלא"ה איסורא קעבד גם הוי מילי דכדי ומילי דכדי לא עביד אינש וא"כ דברי הרשב"א סתרי אהדדי וצ"ע גם מ"ש הרשב"א בסוף דבריו דקשה דהא איכא מ"ד בכליו של קונה צ"ע דהרי הוי פלוגתא דאמוראי ומה קשיא די"ל דר"נ ור"א ורבא ס"ל כמ"ד בכליו של מקנה:

רש"י ד"ה קני ע"מ להקנות דהא ברי' בנכסי אביו לא הוי צריך קנין הלכך מקני לי' לברי' אדעתא לאקנויי לבר ברי' הוא עכ"ל הנה כוונת רש"י בזה נראה דהוי קשה לו מה שהקשה הרשב"א בחידושיו כיון דכאן לא אמר להדיא ע"מ להקנות והי' דינו כמו בהבו ד' מאות זוז לנסוב ברתי' דברתי או בעי נסיב אי בעי לא נסיב ומה שתירץ הרשב"א מכח כיון דאסרו בהנאה מוכח מלתא דלא רצה להקנות לו והוי כמו סעודתו מוכחת עליו הוא תמוה דא"כ מאי משני ר"נ לרבא התם סעודתו מוכחת עליו הר כאן נמי מוכח כן מדאסרו בהנאה תחלה מוכח כן ודוחק לומר דמשני דזה מוכח שפי דלשנא דש"ס אינו סובל כן דא"כ הו"ל לומר כן התם סעודתו מוכחת טפי ולכך בא רש"י ליישב קושיות הרשב"א הנ"ל והוא כיון דבנו נא הוי צריך קנין והקנה לו מוכח מלתא דאדעתא לאקנויי לבן בנו הוא דא"כ למ"ל קנין כלל ובהכי א"ש מה דפריך ר"א אח"כ ועוד סודרא קני ע"מ להקנות וקני מהשתא הכא אימת כי קני ההיא לכל נעשה צורבא מרבנן הדרא סודרא למריה ותמה הר"ן למה לא נימא דחל הקנין מעכשיו ועיין בהרשב"א והר"ן שנדחקו בזה ולפרש"י הו"נ שפיר כיון דמה דבן בנכסי אביו א"צ קנין היינו רק אחר מיתה אבל מחיים קודם שמת האב ה הבן כאינש דעלמא ואף הוא צריך קנין ולכך פריך ר"א לר"נ ממ"נ אם ס"ל דקנין הבן לא הוי רק על אחר מיתה ואז הבן לא צריך קנין ובע"כ כוונתו רק על בן הבן קשה הא הדרא סודרא למרא מה אמרת דכוונתו הוי להקנות מעכשיו א"כ אם הקנין מעכשיו גם בנו צריך קנין במתנה מחיים א"כ שוב למה יקנה בן בנו ולמה יחשב כלל קני ע"מ להקנות והי' נחשב כמו הבו ד' מאות זוז ולנסוב ברתי' ונא יחשב תנאי כלל וממ"נ אם הוי מעכשיו אינו מוכרח להיות קני ע"מ להקנות כלל ואם הוי אחר מיתה קשה שוב הרי הדרא סודרא למרי' ודו"ק ועיין מה שכתבתי בזה ישוב אחר בסי' רכ"ג בק"א שלי ייע"ש אך הנה לפרש"י קשה נמי מה משני סעודתו מוכחת עליו הרי כאן נמי הוי הוכחה מדהקנה נו דלעצמו לא בעי קנין כלל ולמי יש הוכחה על זה אך נראה דלמ"ש לעיל א"ש דמהקנין ליכא הוכחה כיון די"ל דכוונתו הוי שיחול הקנין מעכשיו ובזה אף בנו בעי קנין רק ר"נ ס"ל כיון אזלינן בכמה דוכתא בתר חזקת מרא קמא לכך מוקמינן לי' טפי בחזקת מרא קמא ואמרינן דלא הקנה לו הנכסים רק אחר מיתה ושוב כיון דבזה לא בעי קנין אמרינן דהקנה לבן בנו וא"כ תינח לדינא מכח חזקת מרא קמא אמרינן דנתכוין לאחר זמן כשיהי' צורבא מרבנן גם אמרינן דנתכוין רק על תנאי כדי שאם לא יהי' צורבא מרבנן ישארו נכסים בחזקת האב מכח חזקת מרא קמא אבל מהענין גופא אינו מוכח כלל דדלמא נתכוין מעכשיו ובעי קנין אבל התם סעודתו מוכחת עליו ומוכח מהמעשה גופו ודו"ק:

ד"ה דהא סודרא קני ע"מ להקנות הוא כו' לכאורה אין הבנה ללשונו ואפשר דכוונתו מ"ש דהא מקני' לדידי' דקא מקני לההוא חפץ לקונה כוונתו כך דהא מקני לי' לדידי' מה שהנותן הקונה מקנה הסודר להמקנה הוי הכוונה רק דקא מקני לההוא חפץ להקונה רק עבור שיקנה הקונה לההוא חפץ כלומר רק ע"ד כן מקנה הנותן הסודר לקונה מכח דלקני' המקנה החפץ הנמכר לקונה ולא ע"ד קנין גוף הסודר:

ד"ה ועוד סודרא כו' ואסור לקנות להן כו' הנה לשון זה אין לו הבנה ונראה דט"ס הוא וצריך לומר אסור להנות מהן וכוונתו דהנה דאם הוי קני ע"מ להקנות קונה ממילא קנה הבר ברי' דהרי עיקר דין זה הוי רק לענין אם כבר לולד הבן בנו ונעשה צורבא מרבנן דאם לא נולד או לא נעש' צורב' מרבנן בלא"ה לא קנה כיון דלא הקנה לא רק ע"ת זה אם יהי' צורבא מרבנן ועדיין לא נעשה התנאי ובע"כ דין זה הוי רק אם כבר נעשה צורבא מרבנן וא"כ בזה אם הי' קונה הבר ברא שוב הי' גם הבן מותר להנות ממנה מן הנכסים כיון דאפסקי' אחר שרי כדקיי"ל בקונם נכסי עליך באפסיק' אחר מותר אם לא קנה הבן בנו א"כ הוי הנכסים של אביו עדיין ואסור להבן להנות ממנו וז"ש רש"י הלכך השתא נמי לא קנה ואסור להנות ממנה מכח דמשל אביו הוא נהנה ואח"כ כרב רש"י עוד נ"מ אחרת לענין דהאב יכול לחזור בו ולתנו לאחר וכוונת רש"י לומר דשני נ"מ לנו במה דאמרינן דלא קנה אחד אף אם אין האב רוצה לחזור בו ועדיין מסכים שיהי' של בן בנו מ"מ כיון דעדיין לא זכה בהם בן בנו אסור להבן להנות דמשל אביו הוא נהנה ואח"כ כתב נ"מ אחרת לענין דהאב יכול לחזור בו ונתנו לאחר כן נלפענ"ד מיהו מה שמשמע מפרש"י דלהבן הנאסר הי' מקנה שיקננו הוא לבנו ואף לפירוש הר"ן דהוי לו שני בנים מ"מ משמע דהקנין לבר ברי' הוי על בנו הנאסר וכן מורה לשון הר"ן בד"ה אמרי פומבדיתא וז"ל אבל הכא דלא אקני' לי' לברי' כי היכי דלזכי' בי' כלל אלא כי היכי דלקנינהו לברי' כי הוי צורבא מרבנן משמע דהנאסר הוא הקונה לבנו וכן מורה לשון הר"ן בתחלה במ"ש וחם הוי ברי' צורבא מרבנן לקני ברי' לההוא פלגא כו' משמ' הכל דהקנין ע"מ להקנו' הוי ע"י בנו הנאסר וק"ל איך יכול הבן לקנותם ע"מ להקנות הרי הנכסים אסורין לו ולהני פוסקים דס"ל אין זכי' באיסורי הנאה א"כ כיון דנכסים הללו אסורין לו איך יכול לקנות אותם ואף אם נימא דקני ע"מ להקנות שייך באיסורי הנאה עכ"פ מה ראי' מייתר ר"נ מסודרא ולמה הוצרך ר"א לדחות מכח טעמים אחרים ולמה לא נתן טפי טעם דשאני סודרא דמותר לו בהנאה לכך מהני קני ע"מ להקנות אבל כאן דאסורין לו אף קני ע"מ להקנות לא ומה פריך ובע"כ מוכח מזה דיש זכי' וקנין באיסורי הנאה ולהני דס"ל אין זכי' באיסורי הנאה קשה מכאן וצ"ע בזה ושוב ראיתי בהרשב"א בחידושיו שהרגיש בזה ועיימ"ש בזה:

ד"ה והא מתנת בית חורון כו' ואסור הואיל ומחזי דמתהני מני' ה"נ כיון דבעי שיאכל אבא לא חנה אידך כוונתו נראה דהוי קשה לו נהי דסעודתו מוכחת עליו ומתחזי כמתהני אביו מני' דידי' ואסור לאביו להנות ממנו עכ"פ למה לא קנהו המקבל כיון דקני ע"מ להקנות קני א"כ קנהו המקבל עכ"פ והרי במשנה מפורש דאם הקדישה אינה מקודשת משמע דאף המקבל לא קנהו לזה פרש"י הטעם כך דאביו אסור להנות ממנו כיון דסעודתו מוכחת עליו ומתחזי כמתהני מדידי' ולכך אסור לאב להנות וכמו דאין האב יכול להנות והרי הוא לא נתן לו רק ע"ד שיאכל האב ולכך כיון דהאב אינו אוכל בטל לי' המתנה ואף המקבל לא קנהו וז"ש רש"י דודאי לא יהיב לי' אלא משום סעודה ואסור הואיל ומתחזי דמתהני מני' כלומר דמתחזי דהאב מתהני מדידי' משל המדיר וכיון דאין האב יכול להנות ה"נ המקבל לא קנהו כיון דקא בעי שיאכל אבא דכוונתו בנתים הוי שיאכל אבא ואין זה מתקיים לא קנה אידך אף המקבל משום דלא מתהני אביו מני' שהרי הוא לא נתן לו רק ע"ד שיהנה אביו ואהכי אסור כלומר דהרי לא נתן רק עד שיהנה אביו ואהכי עבור כן אסור דאביו אין יכול להנות וכיון דאין ביד המקבל לקיים מחשבת הנותן עבור מה שנתן לו עבורו לכך אף המקבל לא קנהו ואתי שפיר ודו"ק היטב:

ר"ן ד"ה אי הוי בר ברך צורבא מרבנן כו'. הנה לפרש"י דמפרש לל"ב דהוי שמיט כו' היינו שהי' עוסק באניצי פשתן ולא הי' רוצה ללמוד תורה כו' ולפ"ז י"ל כיון דמפורש בש"ס והכי קי"ל בסי' רי"ח בנדרים אין הולכין אוזר הלשון אלא אחר הכונה א"כ בשלמא במשנה דקונם בנו מיירי דאסר את בנו בלא טעם למה אסרו כיון דלא ידעינן טעמו אמרינן דאין לנו אלא מה שאמר בפירוש ובן בנו מותר אבל כאן דנדר עבור מה שהוי בנו בטל מן התורה א"כ בזה מה לי בנו מה לי בן בנו אם אינו עוסק בחורה ולכך כיון דפירוש דעבור ביטול תורה אסרו אף בנו אסור דאין הולכין אחר הלשון רק אחר הכונה ולכך אם לא הוי בן בנו צורבא רבנן אף הוא בכלל הנדר ולכך שאלו לו רק אם הוי בר ברך צורבא מרבנן מהו אבל הר"ן לשטתו דמפרש דהוי גוזל אניצי פשתן לכך שפיר הקשה דאף אם לא יהי' צורבא מרבנן רק שלא יהי' גזלן נמי מותר כיון דנקט נותן לבניו ולאחיו אבל לפרש"י לל"ב א"ש בפשיטות ומה שיש להקשות על הר"ן בזה עיין בק"א סימן רכ"ג מ"ש בזה:

ד"ה דהא סודרא כו' אלמא קנין כי האי קנה כן צ"ל גם בד"ה וההוא שעתא הדרא סודרא למרי' כו' בסופו והיינו דפליגי רב אשי סתמא כן צ"ל כוונתו דבזה א"ש דפליג ר"א סתמא ואינו מחלק דהיינו דוקא בקנין סודר אבל בשטר קנה מכח דכאן אף בשטר לא קנה ולכך צריך להיות והיינו כו'. ד"ה זמנין א"ל כו' ה"נ נהי דקני ע"מ להקנות לענין דינא קני משום חומרא דנדרים אמרינן דלא קנה ולכאורה צ"ע א"כ תינח לענין נדרים אבל לענין הקדש למה יחול ההקדש אם הקדישו המקבל מתנה ואין לומר דבאמת חל ההקדש הרי בפירוש קתני במשנה כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה משמע דלא חל ההקדש ואם הוי רק מכח חומרא דנדרים למה לא יחול ההקדש עכ"פ וצ"ע בזה:

ד"ה לא לאתויי כו' ולענין הלכה כו' אי הכי נקנית היא בחליפין דאין לך קנין גדול מזה כוונתו בשלמא אם הדרא סודרא למרא ותפיס לא מתפיס שפיר אינה נקנית בחליפין כיון שצריכה להחזיר אבל אם תפיס לי' מתפיס א"כ למה לא תהי' ניקנית בחליפין הרי אין לך קנין גד ל מזה ככל קנייני קדושין כן נרא' תוכן כוונתו אך לפ"ז צ"ע דהרי מפור' בש"ס הטע' שם דלכך אין אשה נקני' בחליפי מכח דחליפין איתנהו בפחות מש"פ ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה א"כ מוכח דמטע אחריני אין אש נקני' בחליפי מכח דאתנייהו בפחו' מש"פ ולא מטעם דתפוס לי' לא מתפוס ואדרבא מדלא נתן שעם מכח דתפוס לי' לא מתפיס מוכח דאם תפוס לי' מתפיס דאין לומר דלכך לא נתן להאי טעמא דתפוס לי' מתפס מכח דלא גרע ממתנ' עמ"ל דמקודשת אך ז"א דהרי כבר ביאר הר"ן דזה גרע ממתנ' עמ"ל א"כ הו"ל ה"ט לתפוס לי' לא מתפיס ומדלא נתן ה"ט מוכח דיכול לתפסו לכך נתן טעם מכח דחליפין איתנהו בפחות מש"פ לכך דברי הר"ן צ"ע ועיין בקדושין דף ג' מפורש שם הטעם דאין אשה נקנית בחליפין מכח דחליפין איתנהו בפחות מש"פ כו' ועיי"ש בתוס' וא"כ מוכח להיפוך מדעת הר"ן מדלא נ"ט דחליפין אי תפוס' לא מתפיס כצ"ל ודו"ק.