נדרי זריזין חלק ב רכח

ולכך לא כיון אברירה והוי כיש בו דין חלוקה ובשלמא בשותפין שנדרו זה מזה אי אפשר לכתוב חלקו לאחר כיון דאינו שייך לכל העולם פחזי כערמה ייע"ש אבל בבה"כ דשייך לכל העולם לא מחזי כערמה לכך יכול לכתוב חלקו לנשיא לכך הוי כיש בו דין חלוקה ייע"ש ולכ א"ש די"ל בדבר של עולי בבל כיון דזה אין יכולין למכור א"כ לא שייך שיכתבו חלקם לנשיא דאיך יכולין להקנות דבר שאין יכולין למכור לכך כיון דאין תקנה שוב אמרינן יש ברירה כיון דאין בו דין חלוקה אבל בשל אותה העיר כיון דהם יכולין למכור ע"כ שוב כיון שיש להם תקנה לכתוב חלקו לכך לא סמכינן אברירה ומיושב קושיות התוס' מיהו באמת בלא"ה אין מקום לקושייתם וכמ"ש לעיל דהרי הש"ס מחלק מפורש בכך בין לרחוץ בין למלאות אך ארווחנא בזה ליישב מה שהקשו התוספות ישינים שם דלמה פריך שם הש"ס מברייתא דאסורין לכנוס לחצר ולרחוץ בבור ולמה לא פריך מגופא דמתניתין דנקט אסורין בבה"כ כו'. ולפמ"ש א"ש דמבה"כ לא הוי קשה די"ל כיון דאפשר לכתוב חלקם לנשיא לא סמכינן אברירה אבל בשל עולי בבל דאין בידם למכור לכך לא מהני לכתוב חלקם לכך מוכחין על ברירה ולכך פריך רק מהשותפין דאסורין לרחוץ במור ובשותפין לא שייך לכתוב חלקם לנשיא ואעפ"כ אסור וכמ"ש בשם הב"ח דבשותפין לא שייך לכתוב חלקם לנשיא ואעפ"כ אסור פריך שפיר מעולי בבל ודו"ק. והנה בהיותי בזה ראית בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל במשנה זו וז"ל שם המודר אסור פי' שאם עבר המודר על הנדר מקרי עבריין כו' עד סוף הלשון עיי"ש ועיימ"ש בזה בק"א סי' רט"ו סעיף ב' ועיין בט"ז יו"ד סי' רל"ז סעיף ג' ייע"ש:

אך דברי הב"ח עצמן שהבאתי לעיל מ"ש בישוב דברי הרמב"ם המה תמוהין שהרי ר' יוסף גופו מחלק בתחלה דפלוגתתם הוי ביש בו דין חלוקה אבל באין בו דין חלוקה לכ"ע שרי א"כ הש"ס בעצמו מחלק בכך בין אפשר בתקון או לא ואיך כתב הב"ח דהש"ס דפריך לעיל דבה"כ כחצר שאין בו דין חלוקה דמיא לא הוי ס"ל הך חלוקא בין יש כאן תקון אחר או לא,. הרי ע"ז הוי קושייתו שם מה דמחלק בין יש בו כדי חלוקה או לא ודברי הב"ח בזה צ"ע אך עפ"י דרכו הי' נראה ליישב כך די"ל דזה יהי' תליא בפלוגתא אם צריך לזכות לנשיא דוקא או לכל אדם דהנה שאדם חשוב יקבל מתנה אצל פחות אין זה כבודו וראי' שהרי באשה שנתנה מתנה לאדם חשוב מקודשת בההיא הנאה שקיבל ממנה א"כ מוכח דאין זה כבודו לקבל מתנה ולכך אם לא מהני ליתן חלקו לאחר רק לנשיא וכיון שאין זה כבודו של הנשיא בכך הוי כלא אפשר בתקנה דדלמא לא ירצה הנשיא לקבל ממנו ולכך נחשב כחצר שאין בו דין חלוקה אבל אם די ליתן לכ"א דבזה בסתם אדם שכיח הוא להזדמן לו אדם שיקבל ממנו חלקו לכך לחשב כחצר שיש בו דין חלוקה ועוד י"ל לפמ"ש הרא"ש בפירושו במשנה וז"ל בד"ה אלא שהכותב לנשיא אין צריך לזכות מפני כבודו של נשיא תקנו שיקנה בלא קנין כו' משמע דאין זה כבוד להנשיא שיצטרף לעשות קנין ולכך א"ש דאם נימא דגם לנשיא צריך לזכות אין זה כבודו של הנשיא שיעשה קנין ולכך יתכן שלא ירצה הנשיא בכך והוי באין בו דין חלוקה דמיא אבל למ"ד דיכיל לקנות לכ"א באדם פשוט ימצא וימצא שירצה לעשות קנין ולכך א"ש דהש"ס פריך שם לל"ק דקאמר בחצר שאין בו דין חלוקה לכ"ע שרי לזה פריך שפיר דהרי לת"ק כאן ס"ל דאסורין לכנוס לבה"כ וס"ל דכותב חלקו לנשיא משמע דס"ל דלנשיא לבדו מהני ולא לאדם אחר ולכך פריך שפיר דהוי כחצר שאין בו דין חלוקה ופליגי ואין לומר דגם הת"ק ס"ל דמהני לכ"א רק שדיבר התנא בהווה דא"כ קשיא מהו מוסיפין חכמים לומר אחד נשיא הרי חכמים היינו ת"ק כיון דמהח"ק מוכח נמי דנשיא לאו דוקא דאם דוקא למה אסורין לגמרי בבה"כ הרי הוי כחצר שאין בו דין חלוקה וא"כ מהת"ק גופא מוכח דנשיא לאו דוקא וקשיא חכמים היינו ת"ק ובע"כ דאפשר לפרש דת"ק קאמר נשיא דוקא וא"כ אעפ"כ אסרו בבה"כ ולכך פריך והא כחצר שאין בו דין חלוקה דמיא ופליגי אבל לדידן דפוסק הרמב"ם כחכמים דבין לנשיא בין לכ"א וכיון דיכול לזכות לכ"א שפיר דמיא ליש בו דין חלוקה כיון דאפשר בתקנה כמ"ש הב"ח ודו"ק וע' בתויו"ט שמתרץ נמי כהב"ח אך דבריו תמוהין שהרי הש"ס מדמה נה לחצר שאין בו דין חלוקה ואיך חולק על הש"ס ייע"ש ודו"ק. ע"ב גמרא זמנין א"ל כו' זמנין א"ל ר"א הוא דאמר ויתור אסור במודר הנאה.. נראה הכוונה כיון דלא הקנה לו רק ע"מ שיקנה לאביו א"כ מהנה הוא לאביו ונהי דלא הוי הנאה ממש דעד כאן לא הוי מהנה לאביו רק אם נותן מידו לאביו אבל כאן שהוא נותן לאחר ומקנה לו רק שמתנה שהאחר יקנה לאביו אינו הנאה ממש רק עכ"פ קצת הנאה איכא והוי כמו ויתור דעכ"פ גרס הנאה הוי דנהי דהנאה ממש לא הוי כיון דאינו בא מידו ליד אביו גרם הנאה איכא דעכ"פ גורם הוא מה שהלה נותן לאביו הוי כמו ויתור דהנאה ממש ליכא רק גורם לכך משני לה דר"א הוא ודו"ק. הנה בזה נראה דפלוגתת רבא לעיל בתרי לישני באומר מדעתך תליא בהך שני תירוצים דאמר לו ר"א דלל"ק דר"נ דאמר לו סעודתו מוכחת עליו לפ"ז קאמר רבא דאפילו באומר מדעתך אסור דסעודתו מוכחת עליו אבל להך תירוצא דאמר לו ר"נ דר"א הוא דאמר ויתור אסור במודר הנאה א"כ תינח אם הותנה עמו שיתן לאביו נחשב הוא מהנה לאביו אבל באמר לו מדעתך אף ויתור לא הוי כיון דאלו רצה לא הי' הלה נותן לאביו להך לישנא קאמר רבא דמדעתך מותר ובע"כ אנו מוכרחין לומר כן דלישנא דרבא הוי למסקנא דאל"כ תקשה לל"ב דרבא דאמר דאפילו והן לפניך נמי אסורין מכח דסעודתו מוכחת עליו קשה מהו פריך כאן רבא לרבא ממתנת בית חורין דהוי קני ע"מ להקנות הרי הוא עצמו מפרש לעיל הטעם מכח דסעודתו מוכחת עליו ומה פריך כאן לר"ל ובע"כ דרבא להס"ד באמת הוי ס"ל לרבא דעיקר הטעם דקני ע"מ להקנות הוא ומיירי באמת באמר לו רק אינם לפניך אבל בהן לפניך באמת מותר כיון דאמר לו מדעתך לא הוי קני ע"מ להקנות רק למה דמתרץ ר"נ סעודתו מוכחת עליו אדמסיק רבא דאסור אף באומר והן לפניך ולפ"ז צריך לומר מה דפריך הש"ס אכל מתנה שאינה כו' ומשני לאתויי לישנא בתרא דרבא הנה בע"כ דחוזר ר"נ ממה דמתרץ דר"א הוא לכך תרוצא באומר הן לפניך מותר וא"כ מהו מרבי הך בע"כ קני ע"מ להקנות וא"כ קשה לר"נ בע"כ דחזר בו מהך תרוצא וס"ל רק כלישנא קמא דסעודתו מוכחת עליו מיהו אפשר לומר אף לישנא דר"א הוא יהי' אסור אף באומר מדעתך ויתיישב נמי מה דהקשינו לעיל כיון דלל"ב ס"ל לרבא עצמו הך סברא דסעודתו מוכחת עליו מהו פריך כאן לר"נ ודוחק לומר דלל"ב לא פריך רבא כן לר"נ אך נראה דא"ש דודאי רבא הוי ידע הך סברא דסעודתו מוכחת עליו רק דהוי ס"ל בשלמא אם א ומר בפירוש קני ע"מ להקנות אסור מדינא בלא אומדנא דסעודתו מוכחת עליו שוב אף באומר לו מדעתך כיון דסעודתו מוכחת עליו הוי כאלו הותנה כן בפירוש דהסעודה מוכיח להיות בלא התנה כאלו התנה בתנאי והוי קני ע"מ להקנות אבל אם קני ע"מ להקנו' בפירוש קנה לא הוי ס"ל לומר דסעודתו מוכחת עליו ועשאו רק בערמה בלבד ולא להוי כמתנה כלל זה לא הוי ס"ל לרבא ולכן פריך לר"נ ור"נ משני או משום דסעודתו מוכחת עליו מהני לתרתי לאסור בקני ע"מ להקנות ואף במדעתך וזמנין א"ל ר"א הוא והיינו כפירוש הר"ן והרשב"א בזה והנה מדפריך רבא לר"ן ממתנת בית חורין בע"כ לא ס"ל לרבא בטעמא דר"א בסודרא מכח דבסודרא הוי קני מהשתא אבל בזה הדרא סודרא נמרא דא"כ אכתי תקשה במתנת בית חורין למה לא יקנה דהתם נמי קני מהשתא הוא וקשה מ"ש מסודר ובע"כ דרבא ס"ל כטעמ' קמא של ר"א דבסודרא אם תפיס לי' מתפיסי ומזה הוי קשה על הר"ן והרשב"א שכתבו דבסודרא אותפיס לי' לא מתפיס מכח דר"א הדר בי' בקדושין וקשה נהי דר"א הדר בי' הרי רבא בע"כ סובר כן ולמה לא קיי"ל כרבא ואפשר כיון דרב אשי הוי בתרא מרבא וקיי"ל כוותי' דהוא הדר בי' ודו"ק:

שם גמרא ור"נ אמר קני ע"מ להקנות קני דהא סודרא כו' הנה מה שיש להקשות בזה עיין בחיבורי לח"מ סי' קכ"ב מ"ש בזה ובביאור לשון הט"ז שם:

שם גמרא ואי הוי בר ברך צורבא מרבנן מהו עיין בהר"ן מה שהקשה הרי בלא"ה מבואר דנותן לבניו ולאחיו כו' ולדעתי א"ש דהנה קיי"ל בקונם נכסי עליך מת או שמכרן לאחר מותר מטעם כיון דאפסקי' אחר שרי ונראה דהיינו דוקא אם הגיע ליד האחר. שלא בגרמת הנאסר בזה מותר הנאסר להנות ממנו כיון דאפסקי' אחר אבל אם ע"י גרמת הנאסר נמשך שניתק לזה אסור הנאסר להנות ממנו דזה מחזי שפיר כהערמה וכאלו מדידי' נהנה ולכך הא דתנן נותן לבניו ולאחיו היינו רק שהוא מותר ליתן להם ולא נחשב נהנה מזה שנותן לחם דזה מצד עצמו אינה הנאה אבל אם יחזור הוא להנות מנכסים הללו שפיר הוי לו הנאה מה שנתן להם דהרי עי"כ הותר הוא בנכסים הללו א"כ הוי נתינה זו להם טובה ממש שבכך הוא מתיר א"ע בנכסים הללו שהי' אסור בהם עד הנה ודאי הי' אסור ליתן אותם להם. רק כיון דאף אחר שנתן להם אסור בנכסים הללו לכך מותר ליתן להם. דהנתינה עצמה לא נחשב הנאה וא"כ א"ש דכאן הוי הכוונה כך דאמר אם הוי בר ברי' צורבא מרבנן רוצה הוא להנות גם בנו שיהי' נהנה מנכסיו כיון דהוא הוליד הבן בנו מוזר הוא להיות אוהב גם לבנו ורוצה להנהותו אך הרי כבר אסרן עליו לכך אמר שיקנה הוא ע"מ שיקנה לבנו ובזה אין הוא הבן הנותן לבנו דהרי לא קנאן רק ליתן לבנו ולא נחשב הוא נהנה מהם כיון שאינו עושה כן מרצונו לכך יחזור הבנו עצמו להיות יכול להנות מהם כדין אפסקי' אחר דזה נחשב כאלו האב גופו הקנה לבן בנו רק שלא הי' אפשר מכח דלא הוי בעולם לכך הקנהו ע"מ בנו ולכך בזה יהי' מותר גם גוף הבן להיות נהנה מהם אבל אם לא הקנה לבנו רק הבן הי' נותן ממילא לבנו א"כ בזה נחשב הבן היורש והוא מדעתו הנותן לבנו שוב יהי' אסור הבן להנות מהם כיון דהוא הנותן נחשב לו הנאה בנתינה זו כנ"ל כיון דמתיר אותם בכך וא"ש ודו"ק:

והנה ראיתי בחידושי הרשב"א שהקשה למה הוי זה קני ע"מ להקנות הרי לא התנה עמו בפירוש ע"מ להקצות ולמה לא הוי כמו הבו לי' ד' מאות זוז ולנסוב ברתי' כו' ודבריו סתרי זא"ז דהרי הוא הקשה אח"כ דאיך יחול בזה הקנין הרי אסורין לו ואין קנין באיסורי הנאה ועיין בלשונו שם שכפל ושילש בלשונו דמשמע דס"ל דאין קני' וזכי' באסורי הנאה ומתרץ מה דקנהו הוי רק כיון דהוי רק ע"מ להקנות אינו נחשב הנאה כלל ייע"ש ולפ"ז מה הקשה נהי דבעלמא כל דלא התנה בהדיא. לא נחשב תנאי היינו היכי דאפשר שיקננו הוא ממש אז לא אמרינן דכוונתו בתורת תנאי אך כאן אם