נדרי זריזין חלק ב רכז

הקשה מעשה לסתור נימא בריחא אינו מתיר רק באין לו מה יאכל אבל ביש לו מה יאכל לא התירו ובעשה משתה לבנו הי' להאב לאכול ולכך לא התירו ולמ"ל לעשות החסורי מחסרא באם הוכיח סופו על תחלתו או לא הו"ל לחלק בד"א כשאין לו מה לאכול אבל כשיש לו מה לאכול אסור ומעשה נמי כו' ומהו פריך ועוד קשה למ"ל באמת הוכיח סופו על תחלתו בזה ושיאמר ואינן לפניך בלא זה. כיון דהוי להאב לאכול לא מהני ליתן לאחר לשם מתנה ומזה יהי' מוכח דאף ביש לו מה לאכול התירו היפך דעת הרא"ש והש"ך:

ר"ן ד"ה נ"ש כו' אבל הרב רמב"ם ז"ל כתב דאפילו אחר שעה אסור ואינו מתנה והנה לפי דעתו קשה למה אשמעינן במתניתין דאמר כן בשעת המתנה ואינן לפניך כו' ה"ל לאשמעינן רבותא טפי אפי' אמר אחר שעה נמי מהני לאסור והן אמת דעל גוף הש"ס יש נדייק דאמר חסורי מחסרא ל"ש אלא דלא הוכיח סופו על תחלתו אבל הוכיח סופו על תחלתו אסור ומעשה נמי כו' ולכאורה קשה למ"ל טעמא דהוכיח סופו על תחלתו הרי בגוף המתנה הוכחה דהרי פירש תיכף ואינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל ולמ"ל הטעם דהוכיח סופו על תחלתו כלל וצ"ל כיון דהמשנה סיימו כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה משמע דביטול המתנה הוי במה שהקדישה אינה מקודשת ולפ"ז א"ש מ"ש כלום נתתי לך את שלי שתקדשני לשמים הוי אמירתו אחר המתנה לא תיכף ולכך אם הי' שותק בשעה שהקדיש זה ולא הי' מערער על ההקדש הוי חל המתנה למפרע ונ"מ אם הוי שואל אח"כ על ההקדש הוי הלה מותר בה לאכול וגם נ"מ לענין גוף ההקדש אם חל אבל כיון דערער הלה תיכף ואמר כלום נתתי לך את שלי שתקדישנו הוי הוכיח סופו על תחלתו דלא נתן נו ע"ד שיקדשנו ולכך כל מחנה שאם הקדישו אינה מקודשת אינה מתנה והוכיח סופו על תחלתו ובטל לי' למפרע מיהו קשה לי לפי ל"ב דאף באומר והן לפניך נמי אסור מכח דסעודתו מוכחת עליו א"כ קשה למה אשמעינן מתניתין באומר ואינן לפניך ועכ"פ למה הביא הש"ס במשנה זו מעשה זו לראי' כיון דבאמת אף יותר מזה אסור ואפשר דהראי' הוי מלשון חכמים שיש לדייק בלשון חכמים כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת ולמה לי' תיבת כל הוי די לומר מתנה שאם הקדישו אינה מקודשת אינה מתנה לכך מוכיח מזה כך דזה עצמו כוונת חכמים שאמרו דלאו דוקא בזה שאמר ואינן לפניך רק אפי' אמר והן לפניך או אמר אחר שעה לשיטת הרמב"ם נמי כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ולכך בתיבת כל מרבה נמי אף באומר הן לפניך או באומר אחר שעה מיהו אכתי תקשה להרמב"ם למה תפס רבא בל"ב דאף באומר הן לפניך אסורין ולמה לא המ"ל רבא רבות' טפי דאפי' באם אומר אחר שעה נמי אסור ואפשר לחלק ולומר דבאומר ואינן לפניך אלא כדי שיבא אבא או באומר הן לפניך למל"ב אסור אף באם הלך לו המדיר הנותן ולא אמר אח"כ כלום נמי הוי אומדנ' דמוכח שלא נתן לו רק עבור האב ולא להקדישו ואסור האב לא לאכול ממנו אבל בלא אמר כלום בשעת המתנה אז אם אח"כ מערער ואומר בפירוש שאינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ולא נתתי לך את שלך אלא כדי שיבא אבא ולא להקדישו לשמים אז בטלה המתנה אבל אם הלך לו הנותן ואינו מערער ממש הוי מתנה מעלי' ולכך קמ"ל רבא באומר והן לפניך אז אף בשת אח"כ הנותן או הלך לו נמי לא הוי מחנה ואף דבמשנה מיירי בערער אח"כ מ"מ רבנן דאמרי כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת הם כלנו בזה אף באומר והן לפניך ואף באיל מערער אח"כ כלום אבל אם מערער אח"כ אף בלא אמר תחלה כלום לא הוי מתנה ובזה א"ש מה דהוי קשה לפי דברינו דעיקר הראי' מלשון חכמים כל מתנה וא"כ תקשה לל"ק דס"ל בהן לפניך הוי מתנה איך יפרש הלשון כל דקאמרי רבנן אבל לפמ"ש א' דמה דמחנן רבא בין ואינן לפניך להן לפניך היינו רק אם אינו מערער אח"כ רק הלך לו הנותן אבל באם מערער אח"כ בפירוש אף אם לא אמר כלום מהני לבטל המתנה לכך מרבה הך כל הני תרתי אחד באם מערער בפירוש אח"כ אף אם לא אמר כלום תחנה לא הוי מתנה והשנית באמר תחלה ואינן לפניך אף אם לא ערער אח"כ במעשה זו דערער אח"כ רק אף אם לא ערער נמי לא הוי מתנה וא"ש ודוק היטב:

והנה לשון הרמב"ם בפירוש המשניות כך הוא וז"ל ודע שאם הוא נותן המתנה בסתם בלא שום תנאי ואח"כ אמר לו דרך מקרה רצונך שיבא פלוני ויאכל עמנו ה"ז אסור לפי שהעיקר אצלינו אם הוכיח סוכו על תחלתו אסור ואמרו ג"כ בזה המעשה סעודתו מוכחת עליו ר"ל שרבוי הסעודה וההכנה תעיד שלא נתנה במתנה אלא שיאכל אביו ממנה עכ"ל הנה ארכביה הרמב"ם אתרי רכשי תחלה נחן הטעם מכח הוכיח סופו על תחלתו אסור ואח"כ נתן טעם שנית שסעודתו מוכחת עליו והוא הטעם שנתן רבא לל"ב והנה לפי דבריו דאף דגם בסוף לא ערער ממש שלא נתן לו רק כדי שיאכל אביו רק אמר לו דרך מקרה רצונך שיבא אבא ויאכל נמי אסור נשאר הקושי' שלנו במקומה. עכ"פ על רבא לל"ב למה נקט באומר והן לפניך אפי' בלא אמר כלל והן לפניך רק בסופו אמר נמי מהני ואפשר דהרמב"ם מפרש דמה דמחולקין באמר והן לפניך אין הכוונה דאמר תיכף רק הכוונה דזה ס"ל לרבא דאמרו כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה בתיבת כל כללו אף דשתק תחלה ואמר אח"כ נמי מהני רק בזה המה מחולקין אם בסוף בעינן שיאמר ואינן לפניך אלא כדי שיבא אבא או די שיאמר והן לפניך נמי מבטל המתנה ואפשר לומר יותר בישוב זה כיון דבפ"ב דחולין מביא שם הש"ס דיש בזה פלוגת' דרבנן ורשב"ג אם אמרינן הוכיח סופו על תחלתו או לא וכתבו הפוסקים דהרמב"ם מספק' לי' אם הלכת' כרבנן או כרשב"ג יע"ש ולכך א"ש דס"ל להרמב"ם דרבא הולך אליב' דרבנן דס"ל לא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו לכך בעינן עכ"פ שיאמר בשעת מעשה תיכף ואין לפניך או והן לפניך אבל אח"כ לא מהני אף לדידן דמספק' לן דאם אמרינן הלכת' כרשב"ג וכיון דאמרינן דסופו מוכיח על תחלתו ולכך כתב הרמב"ם שהעיקר אצלינו דהוכיח סופו על תחלתו כלומר דהוא ס"ל דלחומר' הלכת' כרשב"ג דהוכיח סופו ולכך פוסק באומר אחר שעה נמי מהני מכח דאולי הלכה כרשב"ג דסופו מוכיח על תחלתו לכך כתב וכיון לספיק' דאוריית' לחומר' לכך ה"נ אף אם אומר אח"כ נמי מהני מכח דאולי הלכה כרשב"ג דסופו מוכיח על תחלתו ולכך כתב הרמב"ם שהעיקר אצלינו דהוכיח סופו על תחלתו כלומר דהוא ס"ל דלחומר' הלכה כרשב"ג דהוכיח סופו ולכך פוסק באומר אחר שעה נמי מהני, רק דקשי' לי' אף באומר כן בשעת מעשה ראוי שלא יועיל לשון זה כיון דאומר רק רצונך שיבא אבא לכך כתב כיון דסעודתו מוכחת עליו לכך מסני אף אמירת רצונך כו' ונהי דהוכחת הסעודה לבדו בלא אמירה כלל אינו מבטל המתנה מ"מ שוב אם אמר אח"כ הוי הוכיח סופו על תחלתו וכאמר בשעת מעשה דמי לדשב"ל ואם הוי אומר בשעת מעשה הוי מועיל מכח סעודתו מוכחת עליו ואתי שפיר ודוק ועיין מ"ש בק"א סי' רכ"א בישוב שיטת הרמב"ם בזה:

תוספות ד"ה ומרחץ ובה"כ משמע דאתי' כרבנן כו' הנה כפל לשון יש בכאן וכך צ"ל אתי' כרבנן דאמרי אין ברירה ולא אמרינן האי בדידי' קמהלך המו בקצר כו' כלומר דלא אמרינן הך סבר' דאית לי' לר"א בחצר ומ"ש ובפרק בתר' דביצה כו' עד ויש לחלק בממלא מים כו' דה"א שהוא מסלקו מחלק חבירו אבל להשתמש ולכנוס בדבר שחבירו שותף בו ודאי דלית להו ברירה. וה"ה דהוי מצי למתני דשניהם מותרין למלאות ובור שבעיר כו' כוונתו להקשות איך הוי ס"ד בפ"ה דביצה וס"ל בירא דשותפין הוי ומכח דס"ל דיש ברירה א"כ איך אסורין בדבר של אותה העיר וע"ז תירצו די"ל דוקא למלאות התירו כיון דבזה הוי האיסור מה שנוטל מים מן הבור והרי המים שנוטל וממלא הוא מסלק מחבירו דזה שנוטל לעצמו אין לחבירו עוד חלק בו לכך בזה אמרינן יש ברירה אבל בהולך בחצר השותפין הרי גוף החצר נשאר של שניהם א"כ כיון שגוף הדבר שנהנה ממנו נשאר קיים של שניהם לכך ס"ל דאין ברירה א הקשו א"כ הו"ל לחלק במשנה זו בין למלאות בין חצר וה"ל למתני דלמלאות מותר בשל אותה עיר נמי זה תוכן דבריהם והנה לכאורה הוי קשה לי לפי חלוקם מה קאמר הש"ס במס' ב"ק פ' הפרה ואזדו לטעמייהו יע"ש דלמא ע"כ לא ס"ל לראב"י ברירה רק התם למלאות דמיירי להדי' שם כן אבל בחצר להלוך אף לראב"י י"ל ברירה ומה ידמו זה לזה אך שבתי וראיתי שדבריהם מפורש בש"ס שם עצמו בביצה שם דקאמר לרחוץ ה"נ והב"ע למלאות ההיא מדידי' קממלא והאי מדידי' קממלא א"כ מפורש חלוקם בש"ס להדי' ממ"נ מהו הקשו התוס' אם להס"ד שם הרי להס"ד מוכיח באמת דביר' דהפקר' הוא א"כ לכך אסורין בדבר של אותה העיר דזה של שותפין הוא ואין התחלה לקושייתם גם להס"ד לא שייך כלל תרוצם כאן דהרי לס"ד הוי מפרש דמתיר לרחוץ ושוב לא שייך בזה תרוצם ובע"כ דקושייתם הוי לפי המסקנ' שם בתחלה לפי מה דמשני דביר' דשותפין הוי ולפי המסקנ' הרי מפורש תרוצם בש"ס דלרחוץ אסור ולמלאות מותר ומה הקשו דפשיט' צלא עדיף לילך מלרחוץ גם מה שהק' דלפי תירוצם הו"ל לחלק בין בור דמותר למלאות בלא זה הו"ל להקשות על גוף תירוץ הש"ס דמשני התם לרחוץ ה"נ דאסור הבמ"ע למלאות א"כ ה"ל לחלק בבור של עולי בבל גופא דמותרין למלאות ואסורין לרחוץ ולמה לא הקשו כן על הרישא וצ"ע בזה מאד ומ"ש בדף מ"ה כוונתם דשם מוכח דיש בור של אותה העיר נמי ייע"ש גם מ"ש בתירוץ הר"ש דלא אסרו אלא בבריר' משום קנסא ט"ס הוא וצריך להיות לא אסרו אלא בנדרו ומשום קנסא והיינו כדמבעי' בש"ס לעיל דבנדרו הוא דפליגי וז"ש כאן דלא פליגי אלא בנדרו ומשום קנסא אך דבריהם צ"ע דא"כ למה משני הש"ס שם לרחוץ. ה"נ דאסור הבמ"ע למלאות הו"ל לומר דלרחוץ נמי מותר מכח ברירה. רק דבשותפין אסור דמיירי בנדרו ומכח קנסא ובשל עולי בבל לא קנסו ומי הכריחם לחלק בין לרחוץ בין למלאות וצ"ע מאד בזה:

ד"ה אסור ברחבה דיש לדקדק לכאורה דאין ברירה אין הבנה לדבריהם ונראה כוונתם דכאן ימשכו לפי תירוצם הראשון שכתבו דיש לחלק בין למלאות בין לילך ולכך כתבו דאכאן יש לדקדק היינו להוכיח אף למ"ד דיש ברירה היינו למלאות כיון דמסלקן משל חבירו אבל לילך אין ברירה:

והנה בגוף קושיות התוספות הנ"ל שהקשו להך סברא דיש ברירה למה אסור בבה"כ הי' נראה לומר לפמ"ש הר"ן במשנה דלכך אסורין בדבר של אותה העיר כיון דיכולין למכור זט"ה במעמד אנשי העיר י"ל כך דהנה הר"ן תמה על הרמב"ם דפסק כראב"י ופסק דאסורין בבה"כ וכתב הב"ח ליישב דשאני בה"כ כיון דאפשר לכתוב חלקו לאחר