נדרי זריזין חלק ב רכו

משנה הריני עליך כו' ואסורין בדבר של אותה עיר כו' עיין בהר"ן מ"ש הטעם כיון דיכולי' למכור זט"ה במעמד אנשי העיר ולכך הוי כשותפין ייע"ש ולכאורה תקשה כיון דקיי"ל דבה"כ של כרכים אינו נמכר כמ"ש בש"ס ואו"ח סי' קנ"ג א"כ לפ"ז יהיו מותרין בדבר של אותה העיר בכרכים כיון דאין יכולין למכור א"כ הו"ל לחלק בכרכים עצמן והו"ל לחלק בדבר של אותה עיר גופו דבעיר קטנה אסורין כיון דיכולין למכור ובכרכים דאין יכולין למכור מותרין והו"ל לחלק בעיר גופה ובשלמא לפי' התוס' שפרשו דשל עולי בבל לא ניתן להם להיות שלהם. כלל דאינו שלהם וא"ש דבשל אותה העיר אף בשל כרכים נהי נמי דיש לרבים חלק בהן מ"מ עכ"פ גם לבני העיר יש חלק בזה ונחשבו כשותפין ולמכור אין יכולין מכח דהוי נמי לרבים חלק בו מ"מ גם להם יש חלק בו והוי שותפין אבל של עולי בבל אין להם חלק בו כלל אבל להר"ן דפירש הטעם מכח יכולין למכור הו"ל לחלק של אותה העיר גופא בין של כרכים לשל כפרים מיהו י"ל כיון דנקט כאן במשנה גם רחבה ומרחץ כו' והנה המעיין בש"ע או"ק סי' קנ"ג משמע שם דוקא בה"כ וכן כל תשמישי קדושה נגררים בתר בה"כ והם אין נמכרים בכרכים אבל שאר דברים שאין נגררים בתר בה"כ נמכרים אף בכרכים ולכך לא הוי מצי לחלק בשל כרכים לשל עיירות כיון דברחבה ומרחץ אף בשל כרכים. נמכרין ואסורין בהם לכך קמ"ל לחלק בין של עולי בבל דאז אף בדברים שאין בהם קדושה נמי מותר כיון דהוי של עולי בכל ודו"ק מיהו לא ידעתי מי דחקו להר"ן בכך והרי להדיא. מסיק הש"ס בפ"ה דביצה דבורא דהפחרא הוא א"כ א"ש בפשיטות דזה אינו שלהם כלל לכך אין יכולין לאסור וצ"ע בזה:

ד' מ"ח ע"א ר"ן ד"ה ואסורין בדבר של אותה העיר שהם דרי' בה שאין לאנשי עיר אחרת חלק בה שהסיכולין למכרן ז' טובי העי' כו' מ"ש לעיל בזה ויות' אני תמה בזה מאי איריא שהם יכולין למכרה ואין לאנשי עיר אחרת חלק בה אפי' הוי גם לעיר אחרת חלק בה כיון דגם להם יש חלק בה הוי כשותפין ואף דזה הי' נראה ליישב כיון דבעינן איש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו כו' ולכך אם אינן יכולין למכר לא הוי ברשותן וכיון דאינו ברשותן להקדיש אינן ברשותן לאסור בקונם ולכך כתב הר"ן דיכול למכרן והוי מה ביתו ברשותו ולכך יכולין להקדישו ולאסרה בקונם אך לפ"ז תמיהה רבה על הר"ן מפ"ה דביצה מהו פריך שם הש"ס דאם בירא דשותפין הוא נמי תנן דמותרין בשל עולי בבל כגון הבור והתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין לרחוץ בבור ומאי קושיא וצמה מחלק שם בין לרחוץ בין למלאות הו"ל לומר דבשל עולי בבל נהי דהוי בירא דשותפי מ"מ גם לאחרים יש חלק בו ושוב אינן יכולין למכרו לכך אין יכולין לאסור בקונם אבל בשל שותפין כיון דיכולין למכור לכך אסורין לרחוץ וא"ל דגם בשל עולי בבל כיון דיש להם שותפות יכולין עכ"פ למכור חלקם בכל מקום שהוא א"כ למה כתב הר"ן דאין לאחרים חלק בה ויכולין למכרה אף אם הוי לאחרים חלק בה מ"מ יכולין למכור חלקן בכל מקום שהוא ולמה כתב הר"ן שאין לאחרים חלק בה לכך דבריו צ"ע מאוד מן הש"ס דביצה הנ"ל וצ"ע בזה:

ד"ה הכותב חלקו כו' לכאורה אין מקום לקושיתו דטובא קמ"ל כיון דנקט שם במשנה המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל וכתב הרא"ש שם דוקא באין לו מה יאכל התירו אבל ביש לו מה לאכול לא התירו וכן פסק הש"ך בסי' רכ"א א"כ הא דוק' עבור צרכי מזונותיו או ביתו שהמה מוכרחים לו אבל לילך לבה"כ ורחבה ומרחץ אין הכרח לו כל כך הא דאסור ליתן למתנה לאחר ולכך קמ"ל דאף בזה מותר וכעין זה כתב הר"ן בעצמו לעיל ספ"ד במשנה ביתו לגדור שדהו לקצור כו' כן ה"נ י"ל בזה וטובא קמ"ל דאף בכה"ג יכול לכתוב חלקו לאחר ואדרב' קשה לי מהו פריך הש"ס אמאי מתסר ופירשו המפ' דהיינו בכותב חלקו לנשיא אמאי מתסר ומהו פריך נימא דאפשר דזה אינו מוכרח לו כ"כ כמו לאכול ולכך לא התירו ליתן לאחר לשם מתנה ולכך קמ"ל דאף כותב חלקו לנשיא נמי אסור ואסהיי קשה לו מה שסיים ר' יהוד' אומר א' כותב לנשיא כו' דא"כ לא הו"ל לומר בלשון אמאי מחסר רק הו"ל להקשות רישא אסיפא ולא בלשון אמאי מתסר ובלא זה הוי קשה לי עוד מהו פריך אמאי מתסר הרי י"ל דדוקא לשאר אדם התירו ליתן מתנה דבזה אין הערמה ניכר כ"כ דדרך שאר אדם לקבל מתנה דהרי מהאי טעם קיי"ל דבאשה שנתנה מתנה לאדם חשוב מקודשת בההיא הנאה שהיתה צריכה ליתן מתנה לאחר לפייסו לקבל המתנה מוכח מזה דאדם חשוב אין דרכו לקבל מתנה א"כ מכ"ש דנשיא אין דרכו לקבל מתנה ולכך ניכרין הדברים דנותן לו רק כדי להתיר לשותפו והוי כערמה הניכרת ואומדנא דמוכח לכך אסור ומהו פריך אמאי מתסר וצ"ע בזה ועוד הי' אפשר לומר בישוב קושית הר"ן דלכך נקט והכותב חלקו לנשיא די"ל דקמ"ל דכופין אותו למכור חלקו לנשיא כמו דנקט במשנה הקודמת וכופין את הנודר למכור, חלקו והן אמת דשם רק באחד שנדר כופין אבל בשנים שנדרו זה מזה אין כופין אך י"ל התם דשניהם נדרו לכך אין לקנוס זה יותר מזה וא"כ למה נקנוס אחד מהם למכור דהאי מנייהו מפקת ואיזה מהם נכוף יותר ולכוף שניהם אין סבר' דא"כ לא ימשך טובה לשום אחד מהם וכל כה"ג אין כופין כלל אבל כה"ג שרק אחד נדר והדיר את חברו קמ"ל דכופין אותו לכתוב חלקו לנשיא דוקא ומהו פריך ומכ"ש להך לישנא דבנדרו פליגי ולא בהדירו וכתב הר"ן שם דמה. דנקט כאן הריני עליך ואת עלי שניהם אסורים הוי רק מכח דאם נתיר לחברו גם הוא לא יציית וכיון דמדינא לא נאסר כלל השני רק מכח מחמתי' שגם הוא וציית לכך הוא גורם להשני לאסור במקום שאינו נאסר מדינא לכך כופין אותו למכור חלתו לנשיא ולכך חמ"ל דכופין לכתוב חלקו לנשיא והוי רבותא שפיר ודו"ק:

משנה המודר הנאה מחברו כו' עיין בפרש"י והר"ן שהקשו דתרתי למ"ל כיון דכבר תני לי' בפ' הקודם ייע"ש ולכאורה הי' נראה לומר לפי מה שמבעי' לעיל בר"פ אם בנדרו פליגי אבל בהדירו זא"ז מודים רבנן ומפרשים שם הטעם דבנדרו דוק' קנסו א"כ מוכח דשייך קנס בנדרו אבל בהדירו לא קנסו א"כ י"ל ה"נ בפ' הקודם מיירי בהדירו זא"ז לכך התירו רבנן באין לו מה יאכל אבל בנדרו י"ל דקנסוהו רבנן ואסרו אף בנתן לאחר לשם מתנ' לכך קמ"ל כאן דאף בנדרו זה מזה נמי מותר ליתנו לאחר לשם מתנה כן הי' נראה לומר מיהו לפמשכ"ל במשנה שם דבע"כ שם מיירי בנדרו דבהדירו לא שייך לומר איני יודע מה אעשה לו א"ש קושייתן כיון דשם מיירי בנדרו א"כ אך סיפא למ"ל לכך הוצרכו לתרץ כתירוצם מיהו לפי תירוצם קשה מהו פריך הש"ס מעשה לסתור הרי לפי הס"ד דלא ידע הך איסורא מחסרא והוי סבירא ליה דבכל מנין התירו ליתן לאחר לשם מתנה מהו פריך מעשה לסתור ולא פריך טפי דל"ל כלל הרישא בנותן לאחר לשם מתנה כיון דכבר תנא לי' בפ' הקודם והו"ל להקשות תרתי למ"ל וצ"ע בזה ולכאורה הי' אפשר ליישב כיון דמסיק הש"ס דסעודתו מוכחת עליו א"כ מוכח מזה דין הסעודה גופה מוכח דלא גמר להקנות ולפ"ז אעפ"כ מוכח דבעינן דוקא שאמר ואינן לפניך או והם לפניך אבל אם לא אמר כלום אף דסעודתו מוכחת הלה מותר בה א"כ י"ל דלכך הדר תני לה דמרישא לא הוי מוכח רק דמתנה קלה דאין מוכח מגוף המתנה בזה מותר ליתן אבל בסעודה גדול' דסעודתו מוכחת עליו אסור אף בלא אמירה לכך קמ"ל שנית אפי' מתנה גדולה כמו במשיא בנו וכדומה כל דלא אמר בפי' מותר בה אף דסעודתו מוכחת עליו אך לפ"ז קשה על הש"ס מי דחקו לומר האיסורא מחסרא לאיסור לומר דהראי' הוי לאיסור אם מוכיח סופו על תחלתו הו"ל לפרש דבלא ראי' להתיר דאף אם הוי סעודתו מוכחת עליו א"כ מוכח מזה דמותר אף דמוכח מתוך הענין והו"ל לפרש הראי' להיתר אך נראה דא"ש דודאי דראי' להיתר אין ראי' דבשלמא אם הוי אמרו חכמים הדין כן באומר אינן לפניך שפיר הוי מוכח דבלא אמירה מותר אבל כיון דזה הוי מעשה דלמא המעשה שהוה כך הוה ורבנן באמת השיבו כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אף בלא אמירה נמי לא הוי מתנה לכן מוכרח הש"ס לפרש דהראי' הוי לאיסור דזה מוכח שפיר מן המעשה אבל כפל המשנה שפיר יש לומר דקמ"ל לגופא אף אם הוי מחנה מרובה נמי מותר אף דגוף הסעודה מוכיח אעפ"כ מותר וא"ש ודו"ק. ואף לל"ק דרבא דלא ס"ל הך סברא דסעודתו מוכחת עליו היינו לדינא ס"ל דלא מהני זה לשווי' אומדנא כיון דנקט במשנה ואינו לפניך משמע אבל בענין אחר הוי מתנה אבל מודה דיש סברא לומר דסעודתו מוכחת עליו לכך קמ"ל זה גופא דלא אמרינן סברא זו ואף במתנה מרובה מותר ודו"ק:

ר"ן במשנה ד"ה כל מתנה שאם הקדישה אינ' מקודשת כו' הנה כדבריו מבואר נמי בלשון התוס' במסכת ב"ב פ' ז"ב אך מדבריהם יהי' מוכח דס"ל כל מתנה עמ"ל אין צריך להקנאה חדשה ולכך שפיר הקשו כיון דשם אין בידו להקדישו וחוזר ממילא וכאן נמי אין בידו להקדישו שוין הם אבל להסוברים דמחוה עמ"ל צריך הקנאה חדשה מטעם דס"ל דמתנה על מנת להחזיר הוי המתנה עולמית רק דחוזר ומקנה לו א"כ אינו דומה כלל לכאן דהתם נותן לו המחנה להיות שלו לגמרי ואף להקדיש הוא יכול רק דאינו יכול להקדישו מכח תנאי מבחוץ שהקנה עמו שיחזירנו לו שיהי' ראוי לו וכיון דהוי רק תנאי מחוץ מה לי אם התנאי בגוף הדבר שלא יקדישנו ומה לי אם התנה תנאי אחר ולכך אין יכול להקדישו מכח התנאי אבל כאן דלא התנה עמו תנאי רק שיש אומדנא דמוכח דלא נתן לו ע"מ שיקדישנו הוי שייר בגוף המתנה ששייר לנפשי' כח שלא יוכל המקבל להקדישו הכל דיש שיור בגוף המתנה לא הוי מתנה וכן מצינו חילוק כיוצא בזה בפ"ד דב"ב וביו"ד סי' מ"א גבי ע"מ שהמעשר שלי או המתנות שלי דע"מ הוי תנאי וחוץ הוי שיורא והתם לענין מתנה עמש"כ עדיף שיור מתנאי וכאן לענין כח המתנה הוי להיפוך דע"מ עדיף דע"מ לא הוי שיור רק תנאי לכך הוי מתנה אף דאי יכול להקדיש והוי רק מכח התנאי ולא שיורי שייר אבל כאן דלא התנה ע"מ רק סתם הוי הוכחה דלא נתן לשם כך הוי שיור ששייר לנפשי' כח שלא יוכל להקדיש וכל דשייר לנפשי' כח לא הוי מתנה ומזה מוכח דס"ל להחוס' והר"ן דע"מ לא צריך הקנאה חדשה ולכך מ"ש ע"מ להחזיר הוי נמי שיורי שייר דאינה מקנה לו רק לזמן מה וכיון דשיורי שייר, ואעפ"כ מהני שפיר הקשו מכאן והוצרכו לתרץ מטעם ערמה:

שם גמרא מעשה לסתור כו' קשה לי לפמ"ש הרא"ש בפרק הקודם דדוקא אין לו מה יאכל התירו א"כ מה