נדרי זריזין חלק ב רכד

דחליפי קונם עדיפי מגדולין כו' דשאני קונמות דאין לו פדיון כו' שעשאום כגדולי תרומה עכ"ל והנה מ"ש דעשאום כגדולי תרומה אינו מובן לי דהרי מפורש בש"ס פ"ק דשבת דגדולי תרומה רק דרבנן ומכח גזרה דלמא אתי בה לידי תקלה ובמדיר את חברו מפירותיו לא שייך תקלה דלדידי' מותרין וכמ"ש בק"א סי' רט"ז ייע"ש וצ"ע דבריו בזה עכ"פ מוכח מדבריו דאם יש לו היתר הוי קיל ובזה לא הוי גדוליו כמוהו אבל באם אין לו היתר ע"י פדיון הוי גדוליו כמוהו דהוי כמו תרומה א"כ ה"נ למ"ד קדושה פקעה בכדי כיון דיש לו היתר ע"י מעשה הוי כמו יש לו פדיון ולא הוי גדוליו כמוהו אבל באם אין לו היתר ע"י מעשה אף דיש לו היתר ע"י שיתנה לזמן זה לא נחשב היתר לאיסורו רק דהוי כמו מקדיש חצי החפץ וא"כ החפץ שלא נאסר לא נאסר מעולם וזה שנאסר אין לו היתר כן ה"נ זה הזמן של היתר הוי כחצי החפץ והוי כלא נאסר זה החלק מעולם והזמן שנאסר אין לו היתר ולכך אין לו מתירין ואינו דומה להקדש לכך גדוליו אסורין אבל אם קדושת דמים פקעה בכדי ואז כיון דיש לו היתר ע"י מעשה שיעשה אח"כ בזה שפיר כיון דאין המעשה נעשה בודאי חל האיסור ונחשב יש היתר לאיסורו בזה עדיף מהקדש דבעי פדיון ובזה יוצא לחולין בלא פדיון לכך ראוי להיות גדוליו חולין ולכך א"ש דהש"ס אזיל למ"ד דלא פקעה בכדי ולכך פשיטא לי' בגדוליו דאסורין בודאי ועדיף מהקדש אבל לדידן דפוסקי' כהרמב"ם דפקעה בכדי נחשב יש לו היתר אם התנה עד שיקצצו לכך גדוליו מותרין ומבעי' לי' רק כמו בחליפין כנ"ל וא"ש ודו"ק:

והנה מה שכתבנו לעיל ליישב קושיות הרשב"א והר"ן דף כ"ט מכח דזה הוי כמקדיש חצי חפץ כו' אין לדחות דא"כ מהו פריך הש"ס שם לראי' מהיום את אשתי ולמחר אי את אשתי דמשמע אף בזמן אין לו הפסק ואם באישות חמור מה ראי' מכאן וגם מה מדמה התם באומר שור זה עולה כל למ"ד יום יע"ש אך נראה דא"ש דזה עיקר טעמא דידי מכח דבזמן כיון דממילא קאתי הוי כאלו כבר הוי ונחשב כאוסר רק חצי החפץ א"כ א"ש דהרי באשה קיי"ל בהמקדש חצי אשה לא מהני דאשה אמר רחמנא ולא חצי אשה וכן במקדיש אבר שהנשמ' תלוי' בו למזבח פשטה קדושה בכולה ולכך פריך שפיר ממ"נ דאין לומר דקביעות הזמן נחשב כאלו הוי היום והוי מקדש חצי אשה א"כ לא הוי קידושין כלל דהרי אשה ולא חצי אשה וכן גבי שור ראוי שיהי' חל בכולו דפשטה קדושה בכולו ובע"כ דלא מחשבין בזה כאלו הקדישו וקידש חציו רק דכעת נחשב כמקדיש הכל רק דאחר זמן יהי' לו היתר ואחר זמן שוב לא פקעה בכדי אבל לענין נדרים אם התנה הנדר על זמן כיון דהאיסור חל רק על חצי חפץ הוי בזה כאוסר חצי החפץ רק אם קלוי הענין במעשה דבזה הוי כמקדיש הכל רק דאח"כ יהי' לו היתר זה שפיר דומה לקידושין בהיום את אשתי ולמחר אי את אשתי דלא פקעה בכדי וא"ש ודו"ק:

ועוד הוי נראה לומר בישוב קושית הראב"ד על הרמב"ם למה ס"ל בגדולין ספק ויתיישב נמי מה שתמה הלח"מ למה פוסק בנדרים דהחליפין אסורין מספק ובשאר איסורי הנאה ס"ל דהוי היתר גמור ועיין בק"א סי' רי"ו מ"ש בזה. וכעת נראה כך דהנה י"ל דטעמא רבא איכא לחלק בין נדרים לשאר איסורי הנאה דבשלמא בשאר איסורי הנאה דאין להם פדיון כלל ואין תופסין כלל דמיהן לכך החליפין הוי ענין אחר והיתר גמור אבל בקונמות כיון דקי"ל כר"מ דקונם כללי יש נו פדיון א"כ חזינן דאם הוי קונם כללי הי' הקדושה נתפס לגמרי בהחליפין והגוף הנאסר הי' יוצא להיתר גמור וכל האיסור הוי נתפס בההיתר הלכך נהי דקונם פרטי אין לו פדיון היינו רק דלא אלים קדושתו להיות תופס פדיונו כל כך שיחול עליו כל הקדושה שבו להיות יוצא ממש הראשון לחולין אבל מ"מ מהני לחפוס קדושתו קצת שנעשה גם השני קודש שהרי לתפוס אף השני רל מלהציאו לחולין ממש את הראשון שהרי בקדושת מזבח אין לו פדיון כל ש אוי למזבח להיות יוצא הראשון לחולין ולהיות תופס גם השני מהני דבעושה תמורה שניהם הם הקדש א"כ ה"נ י"ל בקונם פרטי דלצאת לחולין לגמרי לא מהני לי' פדיון. אבל לתפוס גם השני מהני כיון דעכ"פ יש כח לקונם לתפוס ההיתר עמו דהרי אם הוי קונם כללי יש לו פדיון ממש וזה נראה באמת טעמו של הרמב"ם ובזה יתיישב כל הסוגיא מהו דפריך מערלה והוא דטעם זה שכתבנו לא שייך רק אליבא דר"מ דס"ל יש לו פדיון אבל רבנן דס"ל אין פדיון לקונמות אף לקונם כללי א"כ נסתר חילוק זה כהרי אין לקונמות פדיון כלל והוי כשאר כל האיסורין דאין תופסין דמיהן לכך ראוי שיהי' דין חליפין בכל האיסורין ובזה א"ש הכל דהרי הרשב"א הקשה למה כאן פשיטא לי' טפי לאסור בגדולין וחליפין ובהקדש הוי להיפוך דגדולי הקדש מותרין ותירץ דקונמות. שאני דאין פדיון לקונמות. והן אמת דהרשב"א כתב דאף לר"מ דס"ל יש פדיון לקונמות מ"מ בקונם פרטי מודה דאין לו פדיון אבל לבבי לא כן ידמה וטעמא רבא איכא במלתא שהרי מה דגם גדוליו אסורין הוי חומרא א"כ בשלמא לרבנן דס"ל כל קונמות אין לו פדיון אף קונם כללי י"ל דמה שאין לו פדיון הוי מכח חומר לא מכח קלות רק מכח חומרא ולכך כיון דיש בו הך חומר י"ל דהוי נמי חמור לענין גדולין אבל לר"מ דס"ל לקונם כללי יש לו פדיון א"כ מה דקונם פרטי אין לו פדיון אי אפשר לומר דהוי מכח החומר שבו דאיך יתכן לו' שקונם הנאסר לכל העולם יהי' קל דינו וקונם הנאסר ליחיד חמור הוי יציבא בארעא כו' ולכך בע"כ מה דקונם פרטי אין לו פדיון לא הוי רק מכח קלות הענין לא מכח חומרא רק מכח קלות מכח דלא אלים קדושתו לתפוס פדיונו ולכך יש ק"ו מה בהקדש דאלים קדושתו מותרין גדוליו מכ"ש בקונמות דלא אלים קדושתו דגדוליו מותרין ולכך בע"כ לר"מ באמת ראוי להיות מותרין גדוליו וזה הוי קושיות רבא כיון דרמב"ח מבעיא לי' בחליפין ולא בגדולין בע"כ ס"ל כרבנן דקונמות כללי נמי אין לו פדיון ולכך לדידהו י"ל דמכח חומר אין לו פדיון כמו קדושת הגוף לכך אף גדוליו אסורין וכיון דקונמות אין לו פדיון כלל הדר הו"ל לחליפין כשאר איסורי הנאה כיון דאינו תופס דמיו לכך פריך לי' מערלה ממכרן וקידש בדמיהן אבל להרמב"ם דפוסק כר"מ דקונמות כללי יש לו פדיון שפיר יש נחלק לענין חליפין בין קונמות לשאר איסורי הנאה כנ"ל ובהכי א"ש מה דפסק דגדולין נמי הוי ספק דהיינו הש"ס ס"ל כאן כרבנן דאין לו פדיון כלל ולכך חמור מהקדש אף דגדולי הקדש מותרין כאן אסורין ומבעיא לי' רק בחליפין אבל להרמב"ם דפוסק כר"מ דקונם כללי יש לו פדיון א"כ אינו חמור מהקדש לכך אין חומר לגדולין מחליפין כקושיות הרשב"א הנ"ל ומה דפוסק הרמב"ם דהגדולין הוי ספק אף דגדולי הקדש מותרין לגמרי נראה דא"ש והוא דזה מספקא לי' אם קונם כללי וקונם פרטי אם נחשבו ענין אחד או נידונין כ"א בפ"ע דאם נימא דקונם פרטי נמשך אחר קונם כללי כיון דקונם כללי יש לו פדיון אף קונם פרטי נחשב יש לו פדיון לכך ראוי לאסור בזה גם החליפין כיון דתופס פדיונו נהי דלא אלים לתפוס לצאת לחולין אלים עכ"פ נתפוס גם הפדיון אבל הגדולין ראוין להיות מותרין כמו גדולי הקדש כמו דבהקדש גדוליו מותרין כן בזה גדוליו מותרין כיון דבקונם כללי יש לו פדיון נחשב קונא זו גם לקונם פרטי או להיפוך דנימא דקונם פרטי הוי ענין בפ"ע וקונם כללי הוי הקדש וקונם פרטי הוי ענין בפ"ע ממש ודינו בפ"ע ולכך כיון דאין לו פדיון ראוי להיות חליפיו מותרין כמו חליפי איסורי הנאה אבל גדוליו יהיו אסורין דחמור מגדולי הקדש כיון דנדון קונם פרטי בפ"ע שוב שייך סברת הרשב"א דאף לר"מ כיון דאין נו פדיון חמור מגדולי הקדש ולכך דין חליפין ודין גדולין מתחלפין דאם חליפיו מותרין גדוליו אסורין ואם חליפיו אסורין גדוליו מותרין דהיינו זה הוי הספק אם קונם פרטי נמשך אחר קונם כללי ונחשב לאחדים או נדון בפ"ע ואז חליפיו מותרין וגדולין אסורין או נחשב כאחד עם קונם כללי ולכך חליפיו אסורין וגדוליו מותרין ולכך כתב הרמב"ם דשניהם ספק וא"ש ודו"ק היטב:

שם גמרא האומר לאשתו קונם כו' ע' בר"ן מה שהקשה למה לא פשיט לי' ממשנה דהאומר לבנו כו' ועיין מ"ש לעיל בזה וכעת נראה כך דהר"ן לפי שטתו דפירש הברייתא דהדירה כשהיא ארוסה שפיר קא קשיא לי' אך לדעתי נראה לומר דודאי כשהדירה כשהיא ארוסה ונשאת לא נשתעבדו נכסיו לה כלל דסברה וקבלה וכמ"ש בר"פ המדיר ואף דחלקתי לעיל ניישב דברי הר"ן מ"מ י"ל להיפוך כיון דסברה וקבלה פטור לגמרי ולא התחיל השעבוד כלל ובפרט לפי מה דמשני הש"ס דלמא לכתחלה הוא דלא הא דעבד עבד ולכאורה הך הלואה הוי לכתחלה והמפ' נדחקו בזה אך לפמ"ש א"ש דבודאי לפי שטתם דהדירה כשהיא ארוסה כיון דידעה מזה לא הו"ל להנשא לו א"כ הוי שפיר לכתחלה ומי הכריחה להנשא לו עד שתלוה ותחליף אסורי הנאה לכך אסורה ללוות רק כאן מיירי דהדירה כשהיא נשואה ובמספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים כדמשני הש"ס כן ר"פ המדיר ייע"ש ולכך א"ש דבזה כיון דכבר נשאת לו הוי דיעבד לכך מותרת להלוות אף לכתחלה כיון דכבר נשאת לו הוי לה בדיעבד שהרי צריכה למזונות וכל שעת הדחק כדיעבד דמי וכמ"ש כן בכמה דוכתא ולכך בזה מיושב נמי קושיות הר"ן דבשלמא באשה כיון דכבר נשאת א"כ כבר נשתעבדו נכסיו לה כשהדירה אח"כ מ"מ גוף השעבוד לא נפקע ולכך אם היא לותה אח"כ הוי כמחלפת נכסי הבעל עם המלוה שמשעבדת שיעבוד שלה מהבעל לבע"ח ולוקחת ממנו ממון וכיון דכבר זכתה בשעבוד הבעל אי אפשר לה להסתנק ממנו עוד לכך הוי כחליפין ועוד אם תסלק ממנו שוב לא ילוה לה שום אדם ולכך הוי כחליפין אבל גבי קונם לבנו דבזה כיון שהדירו קודם שמת א"כ בשעת הירושה אנן סהדי דלא ניחא לי' לזכות בו בירושה דאם יזכה בהם לא יהי' יכול ללוות עליהם דיהי' כמחליף ולכך אנן סהדי דנסתלק מהם קודם מיתת אביו ולא הוי ניחא לי' לזכות בהם ונחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מחנה שלא יירשנה ומכ"ש אם נימא כיון דנאסרו הנכסי' עליו בהנאה אין בהם דין זכי' כלל באמת ואינו זוכה בהם מיהו הפקר לא הוי דהוי כאנן סהדי דרצון האב הוי כאלו התנה כן בהדיא שיהי' ביד בנו ליתן הנכסים למי שירצה דהיינו שמי שיאמר בנו ליטול נכסים הללו מקנה לו האב מכחו וטובת הנאה אינה ממון לכך נותן לבניו ולאחיו ומיושב בזה קושיות הר"ן לעיל ייע"ש וכן הוי דעת האב שמי שילוה לבנו ממון יזכה בנכסים הללו כיון דדעתו קרובה אצל בנו אנן סהדי כאלו צוה שמי שילוה לבנו ממון יזכה בנכסיו ולכך לוה ובע"ח באין ונפרעין וא"כ בזה כיון דהבן גופו לא זכה בהם כלל אין כאן חליפין כלל ומיד האב הבע"ח זוכה ולק"מ כלל מהך משנה אבל מברייתא דקונם אשתי דנקט לוה בע"כ מיירי שהדירה אחר הנשואין דמקודם פטור הבעל לגמרי דהרי סברה וקבלה, רק דהדירה אח"כ וכיון דכבר זכתה בהשעבוד של הבעל שפיר הוי כחליפין ממש וא"ש ודו"ק: