נדרי זריזין חלק ב רכג

שוב אינו בידו להחליף וגם לא לצוות להשני להחליף כיון דהוי כשלוחו ואין נקרא החל פן אחר רק אם החליפן שלא מדעתו ובזה אין הדבר בידו שיחליפן אחר א"כ הוי תרתי לריעותא פירות חברו והוי אינו ברשותו גם אינו בא לעולם החליפין והוי תרתי לריעותא ואין לו כח לאסור לכ"ע ואף דאוסר החליפין לכשיחליפו ויהיו ברשותו מ"מ כיון דבכל הקניני' וההקדשות בעינן שיהי' לו כח לחול מעכשיו וכל דאינו חל מעכשיו אינו חל אח"כ רק בנדרים יכול לחול אף על אח"כ אף שאינו חל עתה ולכך היינו דוקא אם יש חד ריעותא כגון באוסר גוף פירות חבירו על עצמו דבזה הגוף בעולם רק דאינו ברשותו בזה לענין נדרים אף דאינו ברשותו עשתה התורה כאלו הוא ברשותו וחל הנדר עתה וכן נמי אם הוי רק דבר שלא בא לעולם אז חשבה התורה לדבר הזה כאלו בא לעולם אך היינו דוקא היכי דיש חד ריעותא כגון באוסר פירות של עצמו לכשיבואו לעולם והוי רק חד לריעותא אבל באוסר פירות חברו לכשיבאו לעולם הוי תרתי דבשלב"ל וגם כשיהיה בעולם אינו שלו ובתרתי לא עשתה התורה להיות כאלו בא לעולם וכאלו הוי שלו א"כ ה"נ בחליפין דהוי דבר שלב"ל כיון דעדיין לא נעשה חליפין וגם הוי חליפין אינו בידו רק ברשות אחר ולכך הוי דשלב"ל ואינו ברשותו לא עשתה התורה כאלו בא לעולם וכאלו הוי ברשותו ולכך אם החליפן אחר מותרין בין כך ובין כך ואינו אסור רק בהחליפן הוא ולכך לא מבעי' רק בקונם פירות אלו על פלוני כן הי' נראה לומר לולי שמלשון הפוסקים לא משמע כן גם הי' יוצא מתוך דברינו חידוש דין דפירות של חברו שלא בא לעולם אינו יכול לאסור אף על עצמו וגם זה לא משמע כן מלשון הפוסקים וצריך עיון:

שם גמרא אדם אוסר דשלב"ל על עצמו הנה הטעם מה שקראו הש"ס כאן דשלב"ל אף דיתכן דיהי' הפירות של החליפין כבר בעולם רק דכעת נעשו החליפין והו"ל לומר פירות חברו על חברו ולמה קראם דשלב"ל אך נראה דודאי אם הי' אוסר גוף הפירות בעצמן היו נקראים רק פירות חברו על חברו אבל כאן דלא אסר על עצמו פירות השניים והם מותרין ממש רק כיון דהחליפן בזו ראוי לומר דפירות החליפין נחשבו ונעשו גוף הפירות בנדר מהם וא"כ אנו רוצין לומר דהפירות השניים נשתנו ונעשו גופן לברי' חדשה כאלו היו הם הפירות עצמן שנדר וכיון דבשעת נדרו לא הוי החליפין א"כ אז נחשבו כגוף אחר ועתה אחר החליפין נחשבו כגוף אחר כאלו נעשו הם כפירות הראשונים א"כ נחשבו כברי' חדשה והוי כדבר שלב"ל דהחליפין עושה אותם כברי' חדשה ודו"ק:

ר"ן ד"ה האומר לחברו קונם לביתך כו' כלומר למה שאני נכנס בו הנה לכאורה לא הוי צריך הר"ן לפרש כן רק י"ל דהכוונה על תנאי דהוחנה שאם יכנס בו יהי' קונם מאז והנאה וכמו שפירש אח"כ בשדך שאני לוקח דהיינו אם אני לוקח כן ה"נ י"ל הכוונה אם אני נכנס יהי' מכאן ולהבא קונם:

ד"ה מת או מכרן לאחר כו' ה"ה דאי נתן לאחר כו' אבל אם אמר ביתך שאני נכנס ומכרו לו אסור עכ"ל לכאורה אין דבריו מובנים דאכתי הוי מצי למתני נתנן לאחר דהוי משמע הא נתנן לו אסור וצ"ל דכוונתו דכיון דנקט לדוקא שלו א"ש דקמשמע לן רבותא לא מבעיא בנתנן לו במתנה דאסור רק אף גם אם מכרן לו נמי אסורין:

ד"ה בעי אבימי כו' אלא גווני דהפקר כו' הנה לא צריך הר"ן לטעמא דהפקר רק י"ל כך הרי עיקר האיסור במה שנותן להם מתנה היינו מכח שהם יחזרו ויחזיקו לו טובה על כך כמ"ש הר"ן בקושייתו וא"כ הוי נהנה מן הנכסים מה שהם יחזירו לו טובה עבורן א"כ תינח לא ידעו בניו ואחיו שנכסים אלו אסורין לו ויסברו שהם מותרים לו ואעפ"כ הוא נותן להם בכה"ג ודאי יחזיקו לו טובה מרובה כדרך העולם שהם מחזיקים טובה למי שנותן להם מתנה אחר שלא היו חייבין בדבר לכך יש חשש שיוחזק לו טובה ע"כ אבל כיון שאומר להם שהם נכסי אביו א"כ ידעו שאינו נותן להם ברצונו מחמת חביבות שנתן רק מכח שבלא"ה אין ראוין לו כלל א"כ כיון שנותן לה מחמת אין ברירה ונותן להם דבר שאינו ראוי לו לא יחזיקו לו כלל טובה על כך ושוב לא יהי' נהנה הוא ממתנה זו ואין איסור במה שהוא נותן להם ודו"ק:

תוספות ד"ה תנן התם כו' ותופס דמיו כהקדש וגדולי הקדש כהקדש. דבריהם אינן מובנים דהרי אדרבא גדולי הקדש לא הוי הקדש כמ"ש הרשב"א בסוגיא זו וצ"ע להבין דבריהם:

ד"ה קונם פירות אלו על פלוני כו' כי ההוא דלעיל דאסור בחלופיהן כוונתם כי ההוא דתנן לעיל היינו באומר פירות אלו עלי דאסור בחלופיהן או ט"ס הוא לשון לעיל ובמקום לעיל צריך להיות עלי כי ההוא דעלי דאסור בחלופיהן כו' ומ"ש והו"ל כשרשיפא מעצי איסור כוונתם למ"ש בש"ס פסחים דף כ"ז ע"ב משכחת לה בשרשיפא כו':

ד"ה אין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו וה"ה בכל איסורי הנאה ט"ס הוא לשון ה"ה וצ"ל והוי לי' ככל איסורי הנאה כלומר דזה בעיות הש"ס אם נימא דבכל איסורי הנאה דעלמא מותרין החליפין רק כאן אסורין באומר עלי דכוונתו הוי לכך וממילא באומר על פלוני דאין יכול לאסור דשלב"ל על חבירו הדר הו"ל ככל איסורי הנאה דעלמא ושרי או דלמא בכל איסורי הנאה אסורין החליפין ולכך אף באומר על פלוני נמי אסורין:

ומ"ש כדאמר חמצן של עוברי עבירה מותר מפני שהם מחליפין. הנה לכאורה לפי הוכחה זו יהי' מוכח דאף למחליף עצמו מותר וצריך לומר דכוונתם כאן לפרש"י בפ"ק דחולין שם דאין מרויחין רק מה דלדידן מיהו שרי וכל מה דמצי למעבד טפי בהיתרא עבדו יע"ש:

ד"ה האומר לאשתו כו' דתלאו בתשמיש כו. תשמישך עלי כן צריך להיות וצ"ע מי דחקם לכך ולא משני כמו דמשני בר"פ המדיר במספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים ייע"ש וצ"ע:

ד"ה לוה ובע"ח כו' מ"ש אבל באשתו אינה חייב לפרוע כו' ט"ס הוא חייב וצריך להיות חייבת דאינה חייבת לפרוע לו בשביל מה שפרע בשבילה ובד"ה מ"ט בע"ח באין ונפרעין דסתם חנוני כו' ט"ס דסתם וצריך להיות דהתם חנוני כו':

ד"ה הא לכתחלה הא דיעבד כו' וכיון שהיא אשתו הוא חייב להנות ממנה ט"ס חייב וצריך לומר מותר להנות ממנה וכוונתם דלבטל הקדושין שלא תהי' אשתו לא רצו רבנן להפקיע הקדושין דזה ענין גדול וכיון דנשארת אשתו מותר להנות ממנה או צריך להיות כיון דהיא אשתו הוא חייב לה בכל דברים שבעל לאשתו לכך מותר להנות ממנה וזה א"ש יותר כיון דלהפקיע הקדושין לא רצו חז"ל ונשארת אשתו וכיון דנשארת אשתו חייב לה בכל חיובין של בעל לאשתו וכיון דחייב לה שוב להפסידו מכיסו משלו לא תקנו חז"ל ומותר שוב להנות ממנה עבור חיובין שלו וא"ש ודו"ק:

ע"ב גמרא או דלמא חליפין כגדולין כו' לאו משום דחליפין לאו כגדולין דמיא הנה מכאן מוכח דבגדולין ליכא ספק כלל רק בחליפין ומזה תמה הראב"ד על הרמב"ם דפסק דהגדולין נמי הוי ספק ובש"ס מוכח להיפוך וע' בסימן רט"ז בק"א מ"ש בזה ולדעתי כעת נראה כך דזה יהי' תליא בדין דפליגי לעיל דף כ"ט באומר נטיעות הללו קרבן ועד שיקצצו אם פקעה בכדי או לא והן אמת דהרשב"א והר"ן מחלקים שם לעיל בין קונם פרטי לכללי דקונם פרטי לכ"ע פקע בכדי אבל אני אומר עפר אני תחת כפות רגליהם אך הרשות נתונה לכל תלמיד לומר דעתו נראה דאין זה מוכרח והוא מחוסר תבלין וטעם ולכך נראה דלמ"ד לא פקעה בכדי אף קונם פרטי לא פקע בכדי ומה דהוקשה להם מקונם שאת נהנית לי עד הפסח נראה דאינו דומה דבר התלוי במעשה לדבר הב ממילא דהנה אם יאסור אדם חצי החפץ על חברו אטו אם יהי' נאסר חציו השני ממילא זה ודאי אינו, ומוכח הוא בכמה דוכתין ודוקא בראשה של זו עולה הוי כולה עולה אבל בעלמא לא א"כ ה"נ אם תולה הדבר בזמן כיון דשמשא ממיל' ערבא והזמן בודאי בוא יבוא הוי כאלו הוי כבר זמן השני לפנינו כאלו שני הזמנים הן של עתה הן של אח"כ כאלו כולם היו מסודרים לפנינו עתה וא"כ כיון דאוסר רק על חצי הזמן ולא על המותר הוי כאוסר רק חצי החפץ ולא שייך לומר בזה לא קעה בכדי דלא התחיל כלל על הזמן השני והוי כאלו לא נאסר מעולם ולא שייך לומר לא פקע רק דלא נאסר כלל מעיקר' אבל בתולה במעשה עד שיקצצו כיון דבזה אין ידוע אם יהי' כך או לא א"כ לא שייך לומר דאוסר רק חצי החפץ דדלמא לא יקצצו ולא ישתרי כלל לכך כיון דאינו בודאי חיבא ההיתר חל ההקדש לגמרי ושוב לא מהני התנאי כיון דחל לא פקע דקדושה לא פקעה בכדי וז"ב לפענ"ד (ומה דפריך הש"ס שם מהיום את אשתי ולמחר אי את אשתי היינו רק מכח ק"ו דהתם אף בזמן לא פקע בכדי ה"ה הכא בהתנה במעשה כמ"ש לקמן בסוף דברינו בזה) ולכך נראה דס"ל להרמב"ם דבאומר פירות אלו על פלוני כיון דאין יכול לאסור החליפין דהו"ל דשלב"ל אין יכול לאסור הגדולין נמי דהו"ל דשלב"ל רק מה דפשיטא לי' טפי דהגדולין נאסרין היינו כמ"ש הרא"ש דהגדולין באים מגוף האיסור טפי ולכך א"ש דתינח למ"ד קדושת הגוף לא פקעה בכדי א"כ אף אם הי' מתנה שיחול הקונם רק עד שיזרעו אותם נמי לא הוי פקע בכדי והוי איסורו איסור עולם לכך הוא בא מגוף האיסור ולכך אסור לעולם והוי כקדושה הבא' מאלי' וקדוש לעולם אבל אם קדושת דמים פקע בכדי א"כ הוי מקדיש רק עם שיזרע הוי פקע האיסור ממילא וכיון שכן דממילא הוי פקע האיסור רק שנימא דדעתו הוי לאסור הגדולין מכח דעתו הו"ל דשלב"ל ואין יכול לאסור הגדולין לכך אמרינן כשנזרע פקע קונם הראשון שלו שהי' חל עליו מעיקרא וקונם השני לא חל דהו"ל דשלב"ל מיהו עכ"פ לא גרע גדולין מחליפין דעכ"פ באין ע"י האיסור ונהנה ע"י האיסור ולכך הוי ספק ובזה א"ש פסקי הרמב"ם דס"ל דהך מ"ד דמבעיא לי' בחליפין ולא בגדולין ס"ל כמ"ד לעיל קדושת דמים לא פקע בכדי לכך מבעי' לי' רק בחליפין דהגדולין כיון דבאים מגוף האיסור נחשבו כמותו ואין להם היתר עוד אבל דפוסק בה' מעילה דאם נקצצו א"צ פדיון כלל ופוסק דקדושת דמים פקע בכדי שפיר כתב דאף בגדולין הוי ספק דממ"נ ממילא לא נאסרו כיון דיש לו היתר לפקוע בכדי וע"י דעתו הו"ל דשלב"ל ואין יכול לאסור על חברו וא"ש ודו"ק:

ויש להסביר הדבר יותר לפמ"ש הרשב"א בחדושיו בד"ה הא דמבעיא לי' לרמב"ח כו' קשה לי דאדרבא הו"ל לומר