נדרי זריזין חלק ב רכב

דומה לכל הברירות שבש"ס א"כ בע"כ מ"ש תחלה באין בו דין חלוקה לכ"ע מותר היינו רק לרבנן דהכא דהם ס"ל ברירה ומותר לכ"ע אבל מ"מ מאן דלית לי' ברירה. ודאי ס"ל דאף באין בו דין חלוקה אוסר א"כ מה פריך נימא דהך משנה דבה"כ אתיא כמ"ד דלית לי' ברירה כלל ולדידי' אף באין בו דין חלוקה אוסר ומהו פריך ודוחק לומר שקושייתו הוי מכח דרישא כמ"ד דס"ל ברירה וסיפא כמ"ד דלית לי' ברירה דכל כהאי הו"ל לפרש ולא לסתום ונראה ליישב דלהני פוסקים יהי' הכוונה מ"ש באין בו דין חלוקה לכ"ע מותר לאו מטעם ברירה. רק כעין שכתב הר"ן בסוף סוגיא זו ליישב דברי הרמב"ם דלכך אחר החלוקה מותר מכח דלא נשתתפו ע"ד שיאסרו וע"ז א"כ נהי דקודם חלוקה אסורין היינו דבזה לא שייך לא נשתתפו ע"ד שיאסרו זע"ז כיון דאפשר להם בחלוקה אבל באין בו דין חלוקה מותר לכ"ע מכח דלא נשתתפו ע"ד שיאסרו זע"ז. ולכך אף למ"ד דא"ב מודה בזה לפי הס"ד של הש"ס והיינו דהוי דוחק לומר דמ"ש באין בו דין חלוקה לכ"ע מותר הוי רק לרבנן דידן דהרי אמר לכ"ע משמע לכל העולם מותר לכך בע"כ. אף למ"ד דאין ברירה מותר מכח דע"מ כן לא נשתתפו לכך פריך שפיר מבה"כ ודו"ק ובישוב קושיא ראשונה עיין בק"א מה שכתבתי בזה ובביאור הענין יותר נכון:

רש"י ד"ה אבל בבציר לא חשיב כו' הנה מ"ש ובספרים דכתיב בהו בבוצין ט"ס הוא וצ"ל רק מ"ש אחר כך ואית דגרסי בבוצין כו' גם מ"ש רש"י בד"ה אביי אמר אפי' בבציר וז"ל וה"נ איכא לפרש כל הני לשני כוונתו דלשון בציר. דנקט אביי מיכא לפרש כל הני לישני דפירש רש"י תחלה גבי מ"ש בבציר לא כו':

ר"ן ד"ה אם אין לו תפיסת יד כו' דאם איתא אפילו השכירן שרי לתני השכירן וכ"ש מוכרן הנה אין ראייתו מוכרחת בזה דדלמא משום רבותא דסיפא נקט מכרן לומר דבאם אמר בית זה אף במכרן אסור ומכ"ש השכירן וכה"ג איתא בכמה דוכתא וצ"ע:

ד"ח המודר הנאה מחברו כו' ויש לו מרחץ כו' מה שקשה ע"ו דהלכות סתרי אהדדי ע' בק"א סי' רכ"ד מ"ש בזה ומ"ש בשם הרשב"א דאף אחר חלוקה אסור ובשם הרמב"ם להיפוך ע' מה שפלפלתי בכל דבריו בק"א:

דף מ"ז ע"א גמרא בעי אבימי קונם לבית זה שאתה נכנס כו' הנה מה שהקשו בזה הר"ן והרשב"א למה לא דחו בכאן כמו שדחה לעיל בדף מ"ב שאני הכא דאמר להדיא בחיי ובמותי כו' וגם מה שיש להקשות בזה על הש"ס מה מבעיא לי' וגם מה שיש לתמוה בזה על הרשב"א בחידושיו ע' לעיל בש"ס דף מ"ב שם פרשנו כל זה. והנה לכאורה קשה למה מבעיא לי' בקונם בית זה שאתה נכנס ולמה לא מבעיא לי' בקונם ככר זה ומכרו ונתנו לאחר אם מותר הלה להנות ממנו או לא ולכאורה הי' נראה לומר דדוקא באומר מה שאתה נכנס או בלשון שאתה נכנס בזה י"ל דלא הוי דעתו רק על שעה שהוא שלו דלא רצה שיבא אצלו להיות עמו יחד בחצר אבל כשמכרו ונתנו לאחר שאינו עמו לא קפיד אבל אם לא אמר לשון שאתה נכנס פשיטא לי' דיכול לאסור אף כשיצא מרשותו ז"א דא"כ מה פשיט לי' מלשון בחייו במותו ובע"כ כפי' הר"ן דעל הכוונה הוי פשיט' לי' דמכוין אף אח"כ רק דזה גופא מבעיא לי' אם יכול לאסור או לא א"כ הו"ל למבעיא באומר ככר זה עליך ומכרו לאחר אם מותר ואפשר כיון דהמשנה מיירי בדין בית נקט בית וצ"ע בזה. ועוד הוי קשה לי יותר מה פשיט לי' הש"ס מקונם שאת נהנית לי בחיי ובמותי ומת לא ירשנו הרי מפורש בפוסקים גבי ביתך שאני נכנס דיש חילוק בין אפסקיה אמר או לא, א"כ ה"נ בשלמא התם דהדיר לבנו עצמו א"כ במת ובאו הנכסים מידו ליד בנו א"כ לא הוי ידי אחר באמצע לכך אסור ליורשו אבל באיבעיא זו דמיירי שהוא הדיר לאחר ומת וירשו בניו ממנו או מכרו לאחר בזה י"ל כיון דאפסקי' אחר בנתים א"כ המודר לאו משל המדיר ומידו הוא נהנה רק מיד אחר ובזה י"ל דמותר מה מדמה זה לזה וצ"ע בזה ומה שיש לעיין בזה בלשון הר"ן גבי נפל ובנאו ע' בחיבורי על תשובת בשנת תקצ"ב ביו"ד סי' רכ"ח מ"ש בזה:

שם גמרא בעי רמב"ח כו' לכאורה הוי קשה לי מה מבעיא ני' לפשוט מגופא דמתניתין למה נקט בקונם פירות אלו דאסור בחלופיהן לאשמעינן רבותא טפי אפילו באומר קונם פירות אלו עליך דאסור בחליפין ובגדוליהן ומכ"ש באומר עלי ומדלא אשמעינן רבותא זו מוכח דבאומר עליך מותר בחליפין וא"כ לפשוט כן מגופא דמתניתין ונראה דא"ש לפמ"ש הר"ן דזה הוי פשיט להש"ס דבאומר קונם פירות אלו אסורין אף במחליף אחר ייע"ש א"כ א"ש דאין לדייק ממה דנקט באומר עלי ולא בקונס פירות אלי עליך די"ל דבא לאשמעינן דבאמר פירות אלו עלי אסורין אף המחליף אחר אבל אם אומר עליך מותרין עכ"פ במחליף אחר ולעולם בהחליפן הוא י"ל אף באומר עליך אסור בחלופיהן ובזה הוי מקום ליישב יותר קושיות הר"ן מה דמבעיא בש"ס בקונם פירות אלו עליך ולא מבעי' לי' בקונם עלי ולענין אם מותר בהחליפן אחר או לא והנה הר"ן תירץ וביאור דבריו הוי דזה הוי פשיטא להש"ס דכוונת פירות אלו הוי הכוונה אף על החליפין רק דמבעי' לי' אם מכח כוונתו לבדו נאסר וממילא בקונם עליך לא מתסר או הכוונה גם מכח דחליפין כגדולין דמיא וממילא גם בקונם עליך מתסר ולפ"ז יצא להש"ס כך דלא מבעיא לי' נמי באומר עלי ובהחליפן אחר אם מותרין דזה א"א לומר כלל דאם נימא בהחליפן אחר מותרין בע"כ הטעם דהחליפן הוא אסורין הוי רק דחליפין כגדולין דמיא ולפ"ז ה"ה באומר קונם עליך נמי אסור בחלופיהן א"כ שוב קשה לאשמעינן רבותא טפי אפילו באומר עליך אסור בחליפין ומכ"ש באומר עלי אלא ודאי מדנקט דינו באומר עלי מוכח דאף בהחליפן אחר אסורין לכך לא מבעיא לי' רק אם מכח כוונתו לבדו נאסר וממילא באומר עליך מותר לגמרי או אמרינן גם סברא זו דחליפין כגדולין לכך אסור בהחליפן הוא באומר עליך והמשנה נקט דינו בעלי לאשמעינן אף בהחליפן אחר וא"ש ודו"ק:

שם בא"ד הנה לכאורה אינו מובן מה שייכות בעיא זו לכאן ולא קבעה התם במקומה ודוחק לומר כיון דכאן מפורש החילוק בש"ס דבאומר קונם בית זה עלי אסור אף אם מת או שמכרן לאחר ובקונם בית זה עליך רוצה הש"ס לומר דמותר אחר שיצא מרשותו א"כ רוצה לחלק בין נודר עצמו למדיר לאחרים וא"כ בעיא זו דרמב"ח נמי הוי כן דרוצה לחלק בין נודר עצמו למדיר אחרי' דכל זה דוחק כיון דלמסקנת הש"ס אין לחלק בזה רק מסיק הש"ס דאף אחר שיצא מרשותו אוסר א"כ אין לחלק בזה בין נודר למדיר אחרים א"כ למה קבע בעיא זו בכאן ומה שהי' נראה לומר בזה היינו כיון דעיקר האיבעיא אם הוי חליפין כגדולין היינו כיון דאתא מאיסור הנאה נחשב כגוף האיסור ולפ"ז אם נימא דבקונם בית זה עליך מותר לאחר שיצא מרשותו א"כ ה"נ באומר פירות אלו על פלוני אם מכרן לאחר יהיו מותרין ולכך אין מקום לספק אם החליפן המדיר אם מותרין החליפין דפשיטא דמותרין כיון דהפירות גופא הותרו פשיטא דאף החליפין מותרין כיון דממ"נ אם קנה הקונה הפירות הנאסרין בשעת החליפין א"כ שוב גוף הפירות הותרו ולא הוי עוד חליפין חלופי איסורי הנאה כלל ואם לא קנה הקונה הפירות א"כ לא לקשבי' כלל חליפין חלופי איסורי הנאה כיון דלא מקני לו הפירות ולכך לא הוי מקום לספק בזה אך כעת דמסיק הש"ס דאדם אוסר דבר שהוא ברשותו וכשיצא מרשותו א"כ שפיר גוף הפירות אסורין אף אם מכרן והחליפן לכך שוב מבעיא לי' אם מותרין החליפין או לא וא"ש דשייך בעיא זו לכאן אך לפ"ז יהי' מוכח דאין דין זכי' לאיסורי הנאה כלל ואם זכה בהן לא נחשבו שלו דאם יש זכי' לאיסורי הנאה קשה אכתי הוי מצי למבעיא בעי' זו במקומה ואף אם אין אדם אוסר דבר שהוא ברשותו לכשיצ' מרשותו משכחת לה בעיא זו באומר החליפין עם המדיר בעצמו דמידו של מדיר למודר כל דלא אפיקי' אחר ודאי אסור לכך כיון דהפירות נשארו באיסורן הוי לי' למבעיא אם החליפן אם מותרין החליפין או לא אלא ודאי דאין זכי' לאיסורי הנאה לכך אם החליפן עם המודר לא נקרא חליפי איסורי הנאה כיון דלא זכה בהן המודר כלל ודאי דהחליפין לא נקראו חליפי איסורי הנאה ואין נקרא חליפין רק אם החליפן לאחרים ולאחרים אין מקום לבעיא זו רק אם אדם אוסר דבר שהוא ברשותו לכשיצא מרשותו וא"ש ודו"ק. אך להסוברים דיש זכי' לאיסורי הנאה קשה שפיר מ"ט קבעי בעיא זו כאן וצ"ע וגוף הדין אם יש זכי' לאיסורי הנאה הוי מלתא עמיקתא והארכתי בזה במ"א בעז"ה:

שם תנן כו' אסור בגדוליהן יש לדייק דהוי זו ואצ"ל זו דמה בחלופיהן אסור מכ"ש בגדוליהן כדמוכח בש"ס כאן דגדוליהן עדיפי מחליפין וצ"ע בזה וע' בק"א סי' רט"ז סעיף א' מ"ש ליישב בזה:

שם גמרא מהו בחלופיהן ע' בר"ן מה שהקשה למה לא מבעי' לי' בקונם פירות אלו עלי ובהחליפן אחר ולדעתי נראה דא"ש די"ל החליפן אחר מותרין בכל ענין דהרי עיקר הטעם דאסור בחלופיהן מפורש הטעם כיון דיכול לאסור פירות חבירו על עצמו יכול לאסור דשלב"ל על עצמו ולפ"ז היינו דוקא בפירות חבירו אם הוי חד ריעות' שהוי רק דשלב"ל ולא פירות חבירו בזה יכול לאסור אבל בתרתי לריעות' בפירות חבירו וגם הו"ל דבר שלב"ל אינו יכול לאסור אף דאח"כ יבואו לרשותו מ"מ כעת הוי דבר שאינו ברשותו והוי נמי דשלב"ל ולכך בשלמא בהחליפן הוא הנה כיון דבידו להחליף כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ואף די"ל אולי לא ירצה חבירו כיון דאינו מתנה עם איש פרטי רק סתם ודאי יוכל למצוא עם איזה איש להחליף והוי כבידו להחליף רק מ"מ נקרא דשלב"ל כעין שכתב הרשב"א בחידושיו בפ"ב דקידושין גבי המקדש בערלה דאף ששוין ממון לכשיהי' אפשר מ"מ הוי דשלב"ל אף דבידו לשורפן לא מהני בידו רק היכי דהגוף הוי בעולם אבל היכי דאין הגוף בעולם לא מהני בידו יע"ש וא"כ כיון דכאן קראו הש"ס דבר שלב"ל מטעם שפרשנו לעיל כיון דהחליפין אינם בעולם. לכך לא מהני מה שבידו להחליף ולכך מ"מ תינח לענין דשלב"ל אבל לענין אינו ברשותו שפיר מהני מה שבידו לעשות כן דימצא איזה איש להחליף עמו ולכך נקרא כאלו הי' ברשותו רק דהא דשלב"ל ובחד ריעותא חל הנדר כמו באם הוי בעולם והוי פירות חבירו אבל בתרתי לריעות' דהוי אינו ברשותו ודשלב"ל אינו חל בודאי ולכך אם אמרינן דהחליפן הוא אסורין א"כ