נדרי זריזין חלק ב רכא

אניס וא"כ אם אפשר לאוקמא כרבנן מהו פריך מיניס אניס הרי ז"ל דהוי הכוונה דכופין המדיר כדעת הירושלמי ומכח כיון דאסרו לכנוס לרבנן כופין ובע"כ דהש"ס חולק על הירושלמי והקשה הר"ן שפיר ודו"ק וגוף שיטת הרמב"ם בזה יבואר אי"ה בקו"א סי' רכ"ו ייע"ש:

ר"ן ד"ה מש"ה כופין בנודר כו' מיהו בתוספתא כו' וצ"ע איך יפרש הירוש' להך תוספת' דהרי מן התוספתא משמע דרק ברגיל לנדור כופין אבל בנדר פ"א אין כופין ובירוש' משמע דאף בפ"א כופין וחיך יפרש להך התוספתא וצ"ע טובא בזה:

ד"ה וכופין הנודר כו' לדעתי הי' נראה בלא"ה דאתיא אף כראב"י והוא דנהי דס"ל לראב"י ברירה מ"מ הרי דעת כמה פוסקים דלא אזלינן בתר רובא בדשיל"מ והרי רוב ודאי עדיף מברירה דברוב לכ"ע מהני ובברירה הוי דעות וקיי"ל דא"ב א"כ כיון דברוב לא אזלינן בתר דשיל"מ ה"ה בברירה נמי ומכ"ש אף למ"ד דאמרינן ברירה מ"מ בדשיל"מ לא אמרינן ברירה ולכך בנדרים להו"ל דשיל"מ לא אזלינן בתר ברירה ומ"ש ראב"י זה נכנס לתוך שנו היינו באם הדירו זא"ז כיון דאין בידו לשאול לכך זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו אבל אם נדרו זה מזה כיון דבידם לשאול הו"ל לשיל"מ ומודה ראב"י דנא סמכינן אברירה לכך כופין הנודר למכור חלקו וכמ"ש הר"ן דבנדרו שניהם כיון דשניהם אסורין לכנוס ליכא חשש תקלה אבל בנדר אחד מהם דיראה חברו משמש בדריסת הרגל ויקנא בו חברו וישמש אף הוא והוא אסור בדריסת הרגל ואין צורך לדחוק כסברת הר"ן דאינו רוצה למנוע את חבירו רק כמ"ש א"ש דמדריסת הרגל אין בידו למנעו לכך יש בזה חשש תקנה ולכך מ"ש ראב"י זה נכנס לתוך שלו היינו בהדירו זא"ז אבל בנדרו זה מזה ודאי אף ראב"י מוד' דאסו' והזה אמר כופין הנודר למתוא חלקו מיהו זה אינו דהרי בש"ס מבעי' לי' אם דוקא בנדרו זה מזה פליגי אבל בהדירו אף רבנן מודים א"כ משמע דעכ"פ זה ודאי דבנדרו פליגי מוכח דבנדרו נמי ראב"י מתיר אף דבידו לתשולי ענה אך ארווחנא בזה דאין צריך לדחוק כמ"ש הר"ן והרא"ש דלכך מבעי' בש"ס אם פליגו נמי בהדירו מכח דבנדרו קנסו רבנן די"ל דלאו מטעם קנס הוא רק כך מבעי' לי' אם גם רבנן ס"ל ברירה רק בנדרו זה מזה כיון דבידו לשאול הו"ל דשיל"מ ולא סמכינן אברירה דנא עדיף מרוב אבל בהדירו דאין בידם לשאול אמרינן ברירה או דלמא אף בהדירו זא"ז אסור מכח דאין ברירה ודו"ק:

ד"ה תני נדר הנאה כו' וא"ת לפשוט מדתנן לקמן הריני עליך חרם כו' והוא קושיות התוס' נמי יע"ש ולכאורה נראה ליישב לא מבעיא אם נימא כמ"ש לעיל דבעיות הש"ס אם בהדירו מודים רבנן הוי רק מטעם דס"ל כמ"ד ויתור מותר במודר הנאה רק באוסר על עצמו ויתור אסור מטעם אחשבי' אבל במדיר חברו לא שייך אחשבי' לכך מותר ויתור יע"ש. וא"כ ה"נ א"ש דע"כ לא נחשב דריסת הרגל ויתור רק אם שניהם מותרין להשתמש בו כזה כן זה בזה נחשב הליכה רק לויתור ומותר לרבנן אבל באם אחד אינו הולך כלל להי"א משייר כל החצר להשני כיון דכל החצר יהי' שייך של השני להליכה כיון דכל החצר יהיה שלו להליכה לא נחשב ויתור רק הנאה ממש ואסור לכ"ע אף למ"ד ויתור מותר במודר הנאה ולכך א"ש כיון דאומר הריני עליך חרם ואת עלי א"כ כיון דלו אסור לילך בחצר כיון דאמר את עלי אם נימא דהשני מותר נו לילך יהיה כל החצר כל הימים לשני ולא יהי' נמנע מפני הראשון כלל זה ודאי הוי הנאה גדולה ואסור לכ"ע ולכך אף בהדירו זא"ז אסורין וא"ש. ואף גם לפי הבנת המפ' דהכוונה דבהדירו זא"ז מותרין מכח ברירה א"ש כיון דהקשו הכל דהרי אנן קי"ל אין ברירה ותירץ הר"ן דברירה כהך עיקרו מתברר מתחלתו ומיעוטו בסופו וכל כה"ג יש ברירה א"כ תינח אם שניהם משתמשין בחצר בהליכה א"כ ענין זה מתברר בתחלתו דודאי הוי ידוע דעתידין להשתמש שניהם יחד וכל כה"ג יש ברירה אבל באם אחד נאסר לילך לגמרי ויהי' רק השני לבד משתמש תמיד זה עיקרו אינו מתברר בתחלתו כלל דהרי אין דרך השותפין להיות אחד משתמש ולא השני לבדו וכל כה"ג לא שייך ברירה והדר אסורין אף בהדירו זא"ז ולכך ה"נ כיון דאמר את עלי אסור אף בהריני עליך ודוק:

ועוד יש ליישב קושיא הנ"ל דלכך אין ראי' מהריני עליך ואת עלי די"ל דבשלמא בהדירו זא"ז אם נימא דמותרין מותרין שניהם ולא יצטרך אחד מהם למכור חלקו בזה אמרינן דהעמידו חז"ל על דין תורה ומותר מכח ברירה אבל בהריני עליך ואת עלי אם נימא דהשני יהי' מותר יהי' הלה למכור את חלקו כדין המפורש במשנה דכופין הנודר למכור חלקו כדי שלא יבא לידי מכשול ובאמת אין כאן סברא לכופו למכור חלקו דהרי עיקר טעם הר"ן הוי דלכך כופין דלמה נדרו כ"א שלא יהנה משל השני דמה הפסיד לו אם יהנה א"כ תינח אם נדר רק שלא יהנה הוא מהשני הוי נדרו על חנם לכך קנסוהו למכור אבל בנדר שלא יהנה הוא מהשני והשני ממנו א"כ בזה הוי כוונתו שלא רצה שיהנה השני ממנו וזה י"ל דהו"ל שפיר קפידא רק דזה לבדו הו"ל בושה להדיר שלא יהנה השני ממנו והוא יהנה ממנו כמ"ש בש"ס דלאו כלבא אנא כו' לכך נדר גם הוא שלא יהנה מן השני א"כ בזה כיון דנצרך לו הנדר לא שייך לקנסו למכור חלקו וכיון דאי אפשר לקנסו למכור חלקו שוב יש חשש פן יבא לידי מכשול לכך גזרו חז"ל דחל הנדר אף על השני ולא יצטרך הלה עוד למכור חלקו כיון דאין כאן חשש מכשול ובפרט די"ל עוד דבודאי במדיר את חבירו נמי יש צד וסברא לקנוס הנאסר דהיינו כעין דאמרינן בעלמא אם לאו דהו"ל הנאה מיני' לא הוי יהיב לי' מתנה הדר הו"ל כמכר א"כ ה"ה נמי להיפוך אם מדירו שלא יהנה ממנו אם לאו להקניטו ועשה לו רעה לא הוי מדירו א"כ הוי ראוי לקנוס את זה הנאסר שיהי' אסור רק דמ"מ לא נראה לחכמים לקנסו עבור זה להיות נאסר בחצרו וכיון דעכ"פ אין הפסד להמדיר מעיקרא דהרי יהיו שניהם שוין בו כמקדם לא קנסוהו להיות נאסר בע"כ ולא קנסו רק היכי דקיבל האיסור על עצמו ולא כשחברו הטיל עליו איסור אבל באומר הריני עליך ואת עלי אם נימא דהשני מותר יצטרך לכוף הנודר למכור חלקו א"כ יהי' השני נשכר עוד והוא באמת בע"כ עשה לו רעה דעבור כך הדירו ויהי' חוטא נשכר ויהי' רואה ושמח דנכריח להשני למכור חלקו כל כה"ג לא חסו עליו חז"ל רק תקנו טפי שיחול גם עליו האיסור והוי שניהם שקולין ולא יצטרך הלה למכור כלל וא"ש ודו"ק:

תוספות ד"ה השותפין אסורין לכנוס כו' דאמר בכל דוכת' דקמהלך היינו חלקו כלומר בכל דוכתא באיזה מקום שהוא הולך אמרינן דהיינו חלקו וז"ש דאמר כלומר בכל דוכתא בכל מקום שהוא מהלך היינו חלקו:

ד"ה היה אחד מהם מודר ותנא שמא יכנוס קתני לה ולר"א כו' הנה יש כאן ט"ס והך שמא יכנוס הוי לגמרי למותר והך קוף מלשון קתני שייך ללשון ותניא וצריך להיות ות"ק תני לה כלומר דהך סיפא ת"ק תני לה דלר"א מותרין לכנוס ולמה נכוף כו':

ד"ה יש לו תפיסת יד כו' ועל ההוא נמי קשה מההו' דפ' אע"פ שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה כו' הנה לכאורה הי' אפשר לתרץ קושייתם די"נ דהתם הכוונה דהשכין לו מעכשיו דאם לא יפדנה לזמן פלוני יהי' שלו מעכשיו אז אין בידו לקדשה רק לכשאפדנה אבל בלא מעכשיו י"ל דיכול לקדשה תיכף אך לק"מ כיון דהש"ס מדמה התם דין זה לידים של האשה והתם ליכא מעכשיו מוכח דגם מ"ש לכשאפדנה מיירי נמי בלא מעכשיו והקשו שפיר:

ע"ב גמרא אמר רבה כו' מחלוקת כשיש בו דין חלקים כו' ע' בק"א שני מ"ש בזה בסי' רכ"ו ועוד קשה לי מהו פריך הרי לעיל מבעי' בש"ס אם פליגי רק בנדרו או אף בהדירו פליגי ונשאר בבעי' א"כ נימא דמ"ד זה דס"ל מחלוקת כשיש בו דין חלוקה מפרש המשנה דפליגו בהדירו זא"ז כיון דבזה לא שייך קנס לכך מפרש דמיירי כשיש בו דין חלוקה בזה אסרי רבנן אבל באין בו דין חלוקה לכ"ע מותר כיון דקנס לא שייך בהדירו זא"ז לכך מפרש ביש בו דין חלוקה פליגי אבל המשנה דאסורין בדבר של אותה עיר מיירי בנדרו זה מזה דבזה קנסו אותם לכך אף באין בו לין חלוקה אסורין ולא מבעיא לפי מה שהקשיתי לעיל די"ל דאף ראב"י ס"ל דמודה דקנסוהו אותם י"ל דאתיא ככ"ע. אף גם לפי משמעות הש"ס לעיל דלראב"י ודאי דמתיר אף בנדרו אכתי י"ל דאתיא כרבנן דלדידהו בנדרו אסורין אף באין בו דין חלוקה ויש להסביר הדבר עוד דזה תניא בזה דלרבנן לשיטתם דס"ל ביש בו דין חלוקה אף בהדירו זא"ז נמי אסורין א"כ אף באין בו דין חלוקה הוי ראוי לגזור אטו יש בהם דין חלוקה רק כיון להדירו זא"ז והוי אנוסים לא גזרו אין בו דין חלוקה אטו יש בו אבל בנדרו קנסוהו וגזרו אין בו אטו יש בו אבל לראב"י דס"ל תמיד ביש בו דין חלוקה נמי מותר א"כ מה"ת נגזור אין בו אטו יש בו ולמה נחלק בין נדרו להדירו לכך תמיד מותר ולכך אתיא הך משנה דבה"כ כרבנן ומיירי בנדרו וכאן מוקי לה בהדירו ומה שדחקו לפרש כן היינו כדי שלא יצטרך לדחוק כמו שדחק הש"ס לעיל תני נדור הלאה ואצטרך להגיה המשנה או לפרשו בדוחק לכן מפרש טפי כפשוטו בלשון מודר כדקתני ומיירי בהדירו זא"ז ומוקי לה ביש בו דין חלוקה ובאין בו לכ"ע מותר והתם מיירי בנדרו ואתיא כרבנן ומהו פריך וצ"ע בזה:

שם גמרא אלא אמר ר' יוסף כו' לכאורה קשה לי כיון דתחלה רצה הש"ס לומר דביש בו דין חלוקה נמי מתיר ראב"י רק דפריך האיך אפשר דבאין בו דין חלוקה לכ"ע מותר איך יפרש הך משנה דבה"כ א"כ מי דחקו לומר דחוזר לגמרי ודוקא באין בו דין חלוקה פליגי וביש בו דין חלוקה לכ"ע אסור בזה הי' יכול להשתייר כסברא קמייתא דפליגי בין ביש בו בין באין בו כדי חלוקה ובשלמא להס"ד הוי א"ש דמשמע לי' מסברא כמ"ש הר"ן דבאין בו דין חלוקה ראוי להיות מותר לכ"ע דבזה ראוי לומר לכ"ע ברירה אך למסקנא כיון דעיקר פרכא שלו הוי על אין בו דין חלוקה אבל מה שמתיר ראב"י ביש בו דין חלוקה. לא הוי קשה לו כלל א"כ כשחזר בו מי דחקו לומר להיפוך ממש הו"ל לומר רק דאף באין בו דין חלוקה פליגי ומי דחקו לחזור בו לגמרי ודוחק לומר דרוצה למעט בפלוגתא במה דאפשר דזה דוחק ובק"א כתבנו דלא שייך בזה כלל למעט בפלוגתא עדיף כיון דבלא זה פליגי הרבה תנאים בברירה ייע"ש. ועול הוי קשה לי מהו פריך הש"ס מבה"כ בשלמא לפירוש הר"ן דברירה כהך י"ל לכ"ע א"כ י"ל מה דאמר תחלה באין בו דין חלוקה לכ"ע מותר היינו לכ"ע ממש להני דל"ל ברירה לכך פריך שפיר דמשנה דבה"כ אמאן תרמיהו אבל לאינך מפרשים דס"ל דברירה זו