נדרי זריזין חלק ב רכ

דף מו ע"א גמרא איבעיא להו בנדרו פליגי כו' או דלמא אף בהדירו פליגי כו' לכאורה קשה למה לא מבעיא נמי להיפוך אפשר דוקא בהדירו בזה מתיר ראב"י אבל בנדרו אף ראב"י אוסר ומהך סברא גופא דמספקא לי' דלמא רבנן ס"ל נמי יש ברירה רק דקנסו כו' א"כ נימא להיפוך נמי דלמא אף ראב"י אוסר בנדרו מכח קנס ולא פליג רק בהדירו דליכא קנס ומינס אניס ולכאורה צ"ע בזה אך נראה דא"ש דכיון דעיקר טעם האונס הוי כיון דהוא לא נדר רק השני הדירו א"כ אין לו להפסיד ממונו וחלקו בחנם לכך יש סברא לו' דהוי אונס וא"כ ראב"י כיון דמתיר אף באחד מן השוק לכנוס לחצר ומכח ברירה א"כ בזה אף אם חבירו הדירו לא שייך אונס כיון דאין לו הפסד כיון דאין החצר שלו ולמה מתיר ראב"י בזה ובע"כ אף בלא אונס מתיר ולכך בודאי אף בנדרו דליכא אונס פליגי וא"כ רבנן דס"ל באחד מן השוק דאוסר שפיר י"ל דאין אוסרין רק היכי דליכ' אונס אכל באונס אף הם מתירין מיהו זה לפרש"י דבאונס ולא אונס תליא מלתא שפיר יש להוכיח כיון דהוא מתיר באחד מן השוק מוכח דאף בלא אונס מתיר ראב"י אבל לפמ"ש הר"ן והרשב"א דעיקר האיבעיא הוי מכח קנס א"כ נשאר קושייתינו בדוכתא לבעי אף לראב"י דדלמא אינו מתיר רק בהדירו דליכא קנס אבל היכא דנדרו דראוי לקונסו אף ראב"י מודה בזה וצ"ע בזה:

ומ"ש הר"ן בלשונו דהאיבעיא הוי אם גם רבנן ס"ל ברירה ולא כרבינא בב"ק כו' וצ"ע האיך אפשר לומר דרבנן נמי ס"ל ברירה א"כ מה נעשה בברייתא דהתם בב"ק דס"ל לרבנן דהשני חייב אף דלא מסר לי' דליו ובע"כ מטעם דאין ברירה נסיב לה א"כ מוכח דס"ל לרבנן א"ב ואיך רוצה לומר דאף רבנן ס"ל ברירה והתם מוכח להדיא דלית ברירה ותקשה דרבנן אדרבנן ואפשר דהוי אפשר לומר דהתם רבנן אחריני הוי ולא רבנן דהכא וצ"ע בזה:

והנה לעיל הקשינו דמה מבעיא לי' הרי בע"כ לרבנן לא אמרינן ברירה כדמוכח בב"ק דף נ"א שם דס"ל דהשני חייב ונהי שכתב הר"ן דהסוגיא דלא כרבינא דפליגי בברירה היינו בפלוגתא זו אבל התם בבור של שני שותפין ודאי דפליגי בברירה ומוכח דס"ל אין ברירה דאם יש ברירה למה יחשב השני שואל והנה מזה הי' נראה ראי' למש"ל בישוב קושיות הפוס' והר"ן די"ל אף דאנן קיי"ל אין בריר' מ"מ ביש לו חזקת היתר אמרינן ברירה ובבור הוי מכח כיון דליכא לאשתלומי מהאי משתלים מהאי א"כ א"ש כאן דהתם רבינא ס"ל כמ"ד במס' ביצה דאף בדרבנן אין ברירה וא"כ לדידהו לא הוי ברירה ספק רק ודאי ומאן דס"ל יש ברירה מכח ודאי היא ומאן דס"ל א"ב נמי מכח ודאי הוא לכך קאמר שפיר ואזדו לטעמייהו. אבל אנן קיי"ל דבדרבנן י"ב ומוכח דברירה ספק הוי לכך י"ל דאף לרבנן דס"ל א"ב כאן ביש לו חזקת היתר מודים די"ב ולכך מתירין ובזה א"ש דאסרי בנדרו דלא מהני חזקת היתר כיון דיש לו מתירין דאפשר בשאלה והתם בבור כיון דהראשון עכ"פ פטור דיכול לומר דלמא אין ברירה והוי להשני דין שואל וספק ממון המע"ה וא"כ כיון דהראשון פטור שוב השני כיון דבין כך ובין כך חייב מחצה חייב כולו מכח כיון דליכא לאשתלומי מהך משתלם מהך ושפיר מבעיא לי' ודו"ק:

ועוד נראה די"ל בדרך אחר דאין כוונת הש"ס מכח דרבנן מודים די"ב רק הכוונה כך ויתיישב נמי מה שהקשינו לעיל למה לא מבעיא נמי להיפוך דלמא דוקא בהדירו פליגי אבל בנדרו אף ראב"י מודה והוא דהנה המפ' כתבו דהך מתניתין בע"כ אתיא כמ"ד ויתור אסור במודר הנאה כו' ולדעתי נראה די"ל דאתיא אף כמ"ד ויתור מותר במודר הנאה רק כיון שמשמע מדברי הר"ן במשנ' ובדברי ר"ת דאף למ"ד ויתור מותר אם אסרו בפירוש על דריסת הרגל חייל אף על דריסת הרגל ולפי זה יש לומר אף בסתמא נמי מיירי כאן בשותפין שהדירו זה את זה מדברים שהם שותפין בו ובזה אמרינן לא מבעיא אם הדירו זא"ז א"כ אמרינן אם הוי כוונתם על העמדת רחיים כו' הרי בזה יכול הי' למנעו ולמה לו להדירו ימנענו כך ובע"כ דכוונתו הוי רק על דריסת הרגל שבלא"ה לא הי' יכול למנעו ולכך הדירו ומכח דאין אדם מוציא דבריו לבטלה בע"כ כוונתו על דריסת הרגל הוי ואף אם נדרו זה מזה נמי אמרינן לאו שוטה הוא שלא ירצה להנות משל חבירו ומה איכפת לי' בכך וכמ"ש הר"ן ובע"כ אמרינן כוונתו הוי שלא יהנה חבירו משלו ולכך נודר הוא מהשני וממילא יתבייש השני להנות משלו אם הוא אינו נהנה ממנו וכמו דאמרינן לעיל דיוכל לומר לאו כלבא אנא דאהני ממך ואת לא מנאי ולכך ממילא גם השני לא יהנה ממנו וא"כ אם כוונתו הוי על העמדת רחיים ימנעו כך ובע"כ כוונתו הוי על דריסת הרגל ובזה לא הי' יכול למנעו ולכך נדר הנאה מחבירו ממילא ימנע חבירו ממנו וא"כ כל כה"ג מיירי מתניתין דנדרו הנאה זה מזה מדברים שהם שותפים בו ומוכח דכוונתם הוי כמאן דמפרש על דריסת הרגל ולכך אסור לכ"ע ולפ"ז י"ל דמ"ש הר"ן דבפירש דריסת הרגל אסור לכ"ע היינו רק מכח אחשבי' דודאי דבר שאין בו הנאה כלל לא שייך קונם עליו כמו דצריך בנדר מן הסוכה דמצות לאו זויות נתנו ולא הוי הנאה והרי זה אוסר על עצמו הנאה וזה לאו הנאה הוא א"כ ה"נ וויתור למ"ד דויתור לאו הנאה הוא ואף באומר בפירוש קונם הנאה זו ראוי שיהי' מותר ובע"כ מטעם אחשבי' כיון שהוא ניחא לי' בכך נחשב זה הנאה ונהי דבסתמא מותר ויתור היינו דבסתמא אמרינן דלא כיון רק לדבר הנאה ממש ולא למה דלא הוי הנאה אך אם חזינן דנתכוין אף על מה דלא הוי הנאה אמרינן דאחשבי' כיון דעכ"פ קצת הנאה הוי דמה דלא הוי הנאה כלל לא מהני אחשבי' אך מה דהוי הנאה קצת שפיר אמרינן אחשבי' וכמ"ש הב"ש באה"ע סי' ל"א כעין סברא זו ולפ"ז כיון דמטעם אחשבי' הוא תינח אם הלה נדר הנאה שלא יהנה הוא מן השני דריסת הרגל שפיר אמרינן אחשבי' דעשאו הנאה על נפשי' ונחשב לו הנאה אבל אם הלה הדיר את חבירו מדריסת הרגל אם ויתור לא הוי הנאה איך יכול הוא להחשיב את חברו על הנאה שאינו הנאה ממש ויכול המודר לומר לדידי לא הוי הנאה ולכך מבעיא הש"ס שפיר דרבנן ודאי לית להו ברירה רק אם נימא דבנדרו פליגי דבזה אף דס"ל ויתור מותר במודר הנאה מ"מ כאן כיון דבסתם נמי הוי כמפרשים דמתכוונין על דריסת הרגל וא"כ הוי אחשבי' ואסור אבל בהדירו מודים רבנן דנהי דאין בריר' מ"מ הם ס"ל ויתור מותר במודר הנאה ובהדירו לא שייך אחשבי' או דלמא אף בהדירו זא"ז פליגו וס"ל כמ"ד ויתור אסור במודר הנאה לכך אף בהדירו פליגי וא"ש וא"כ תינח לרבנן דס"ל אין ברירה וא"כ אין כאן היתר דבתוך שלו הוא נכנס רק מכח דויתור מותר יש לחנק בין נדרו להדירו אבל לראב"י דאמר ממש בפירוש זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו משמע דלא מטעם ויתור מתיר רק מכח דזה נכנס לתוך שלו ובע"כ דס"ל כמ"ד יש ברירה כיון דאמר זה נכנס לתוך שלו משמע דס"ל יש ברירה ולענין ברירה אין לחלק בין נדרו להדירו כיון דאינו נכנס לשל חבירו כלל רק לחוך שלו ולהך לא מצי למבעיא כלל לראב"י רק לרבנן ודו"ק ובזה אין צריך לומר כמ"ש הר"ן דכאן לא ס"ל כרבינא דהתם רק ודאי ס"ל כרבינא דפליגי בברירה רק מ"מ אף דאין ברירה י"ל בהדירו מותר כנ"ל דויתור מותר במודר הנאה ודו"ק היטב והנה עיין בר"ן לעיל דף ט"ו ע"ב ד"ה מצות לאו להנות נתנו שמסיק דאומר זריקת צרור עלי אסור ם פירוש ואם לא פירוש מותר כיון דלא הוי הנאה נראה דזה נמי מטעם אחשבי' הוא ולא מהני פירוש רק בהוא עצמו נדר ולא בהדירו חברו וכן גבי מצוה ייע"ש ודו"ק:

רש"י במשנה ד"ה כופין את הנודר כו' הנה מפירוש רש"י משמע דמפרש דהמדיר כופין למכור חלקו והוא דלא כדמוכח מסוגיא דידן כמ"ש הרשב"א והר"ן בזה. גם מ"ש דאתיא כרבנן וכוונתו דאם כראב"י הרי מתיר לכנוס לחצר ולמה נכוף למכור אחר שלא הפסיד לו כלום אך אכתי לא הוי צריך לכך די"ל כיון דעכ"פ אסור להעמיד רחיים ותנור ולגדל תרנגולים א"כ זה הפסיד לו ולכך כופין את המדיר למכור חלקו כיון דהפסיד לו דא"י לגדל תרנגולים ולהעמיד רחיים כו' ואפשר דס"ל לרש"י דבשלמא לדריסת הרגל דבלא"ה אין ביד השותף למנעו ולא הפסיד לו רק ע"י הנדר לכך ראוי לכופו למכור חלקו דהפסיד לו אבל בהעמדת רחיים כו' דבלאו הנדר נמי הי' יכול למנעו מלהעמיד לו כו' א"כ לא נמשך לו ההפסד מכח הנדר ובלא"ה יכול לומר שיעכב עליו לכך לא שייך לכופו עבור זה ובהכי הוי א"ש מה דהקשו הרשב"א והר"ן דמהו פריך הש"ס מן כופין הנודר דלמא הכוונה כדעת הירושלמי דכופין המדיר ולפי הנ"ל י"ל כיון דהרשב"א והר"ן פירשו דכופין הנודר אתיא אף כראב"י כו' וכן משמע לשון המשנה כיון דנקט לה אחר פלוגתא דראב"י משמע דבהא מודה ואם רק אליבא דרבנן הו"ל למתני זה לעיל אחר דברי רבנן או עכ"פ לפרש דזה אתאן אליב' דת"ק וכמ"ש כה"ג בפ"ב דפסחים שם גבי ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק וכן כה"ג בכמה דוכתין ולכך בשלמא אם הכוונה דהנאסר כופין א"ש דאתיא אף כראב"י וכסברת הר"ן דחיישינן לתקלה אבל אם נימא דאת המדיר כופין בע"כ אתיא רק כרבנן דלראב"י לא שייך קנס מה הפסיד לו הרי שהעמיד תרנגולים בלא"ה אחד יכול לעכב על חבירו וגם חשש תקלה לא שייך בזה דבשלמא גבי הנאסר כתב הר"ן דמתוך שיראה את חברו עושה יעשה גם הוא כך ויקנא בחברו אבל לכוף המדיר למכור יכול המדיר לומר אני לא אעשה העניני' הללו בחצר וממילא לא יקנא בי ולא יבא לידי מכשול כלל ועוד דכה"ג שאני הדרתו אותו א"כ בזה לא שייך סברת הר"ן דזילא בי' מלתא כמו שמוכח מהר"ן בעצמו במשנה דאם הי' חבירו מדירו לא שייך זילא מלתא א"כ יכול המדיר לומר למה לכוף אותי למכור חלקי מה הפסדתיו גוף התשמיש בלא"ה בידי למנעו ואם חשש תקלה שיקנא בי הרי בידו למנעו גם אותי מלהשחמש בו ולא יהי' לו מה לקנאות ואם זילא בי' מלתא הרי בזה לא זילא לי' כיון שהדרתי אותו לכך אין שייך בזה קנס ובע"כ אתיא רק כרבנן וזה הוי דוחק להש"ס בכך ולכך פריך שפיר דאם כרבנן הו"ל לפרש כנ"ל. מיהו כדי דייקינן שפיר הקשו הר"ן והרשב"א דהרי אם כהנ"ל קשה מה פריך הש"ס הא מיניס אניס הרי אדרבא בזה לא הוי אונס דכך הו"ל להקשות אם איתא בהדירו פליגי א"כ קשה אמאי כופין לראב"י נשאר קושיות הר"ן לעכב הוא שאף חברו לא יעמיד תרנגולים שם ובזה לא שייך סברת הר"ן דזילא בי' מלתא דהרי חברו הדירו וא"כ למה פריך מניס אניס הו"ל להקשות דלא שייך כלל כופין אותו כיון דלא שייך בזה תקלה כלל ומדלא פריך כן בע"כ דזה לא הוי מצי להקשות די"ל רבנן הוא לא ראב"י ולכך מוכרח להקשות רק דמניס