נדרי זריזין חלק ב ריט

נדרי זריזין פרק חמישי יושב המרומים ומשגיח התחתונים הי' נא בעזרי לגמור חלק שני על מסכת נדרים:

ולא אתה מקדם אלהי קדושי בעזרך אתחיל לבאר פרק חמישי:

מאמר קדישין ובגזרת עירין פתגמין שלח נא לפני מלאך פנדלפון להיות בעזרי לבאר פרק השותפין:

דף מה ע"ב. ר"ן ד"ה ראב"י אומר זה נכנס כו' הנה על קושיות המפ' הנ"ל וקשיא הלכתא אהלכתא י"ל כך כיון דאנן קיי"ל בדרבנן י"ב רק בשל תורה אין ברירה וכבר ביארו המפרשים דלהך דעה בע"פ ברירה ספק הוי ולכך בדאורייתא לחומרא ומדרבנן להקל וא"כ לפ"ז י"ל דאף בשל תורה. היינו רק בליכא חזקת היתר כגון בשני לוגין שאני עתיד להפריש דהיינו בחזקת טבל קאי וכן באומר לסופר כתוב להאשה בחזקת א"א קאי לעלמא וכן באחין שחלקו לקוחות הן דא"א לומר ברירה דהוברר הדבר דחלק שלקח זה הוי מעולם של זה דהרי תחלה קידם שחלקו הוי זכות אף לשני בו ועתה נימא דאין לשני זכות בו מעיקרא א"כ זה סותר לחזקה דמעיקר' דהוי בחזקת שניהן וכעת נוציא מחזקת השני כל כה"ג אין ברירה בשל תורה וכל בנדון כזה דקודם שנדר זה הוי לו החצר בחזקת היתר רק עתה נבוא לאסרו מכח הנדר ומכח ספק אתה בא לאסרו נהי דאין ברירה מכל מקום ספק הוי ואזלינן בתר חזקת היתר וכמו שהוי מותר עד הנה כן מותר עכשיו ולכך כל כה"ג אמרינן יש ברירה ורבנן ס"ל כמ"ד דאף בדרבנן אין ברירה ולדידהו ודאי הוא דאין ברירה ולא ספק לכך אינו מועיל בזה חזקת היתר אבל ראב"י ס"נ די"ב בדרבנן רק בשל תורה אזלינן לחומרא לכך הכא כיון דיש לו חזקת היתר מוקמינן לי' אחזקה ועוד י"ל כיון שכתב הר"ן לעיל דטעמא דרבנן הוי מכח דכ"א יש נו קנין הגוף במחצה ושעבוד על חיק השני וקונמות מפקיע מדי שעבוד וראב"י ס"ל דנחשב בכולו של כ"א ייע"ש ולפ"ז הוי אפשר לומר דראב"י נמי ס"ל אין ברירה. רק דס"ל דקונמות אינו מפקיע מדי שעבוד ומה דלא משמעינן בשעבוד דעלמא די"ל דקמ"ל דנקט לרבותא דאף בשעבוד כהך קונמות מפקיע אך הוי קשיא הלכתא אהלכתא דקיי"ל לקונם מפקיע מדי שעבוד וקיי"ל כראב"י ועוד כיון דכחא דהיתרא עדיף לי' הו"ל לאשמועינן רבותא דראב"י ובשעבוד דעלמא לכך מוכרח לומר דטעמא דראב"י מכח ברירה ולכן י"ל דהא דקונמות מפקיע מדי שעבוד היינו רק קונם בודאי דאז כיון דנעשה כהקדש ממש אלים כח הקדש דמפקיע מדי שעבוד אבל הוי רק ספק קונמות א"ב אין הקונם חל בודאי ואינו נעשה הקדש ממש ספק קונמות אינו מפקיע מדי שעבוד ולכך מחדש הש"ס דראב"י ס"ל יש ברירה והיינו בדרבנן ש"ל יש ברירה וא"כ בע"כ לדידי' ברירה ספק הוי ונהי דבשל תורה הוי לחומרא כיון דעכ"פ ספק הוי דאלו יש ברירה והוי קנין הגוף לו ולא שעבוד ולכך שוב אף אם הוי רק שעבוד אינו נפקע כיון דלדידן א"א לחול הקונם רק בספק וספק קונם אינו מפקיע מדי שעבוד. לכך מתיר ראב"י ורבנן ס"ל כמ"ד אף מדרבנן אין ברירה והיינו דמכח ודאי אין ברירה ולכך הוי ודאי קונם ובודאי קונם מפקיע מדי שעבוד אבל ראב"י ס"ל דבדרבנן י"ב והוי רק ספק בשל תורה לכך הוי ספק קונם וספק קונם אינו מפקיע מדי שעבוד:

ויש להסביר עוד ע"ד מ"ש הכ"מ בטעם דברי הרמב"ם דפוסק נאחר שיחלוץ לך יבמתך חלין הקדושין דלא הוי דשלב"ל כיון דמהשתא חלין בה הקדושין מכח ספק לא נחשב דשלב"ל, א"כ מוכח מזה אף דבר דחל רק מכח ספק נחשב תפיסה ולא הוי דשלב"ל א"כ ה"נ י"נ עד כאן לא אמרינן קונמות מפקיע מדי שעבוד רק אם יחול הקונם אין כאן עוד זכות להבעלים כלל ונפקע כל זכיותו אז קונם מפקיע מדי שעבוד אבל כאן אף אם יחול הקונם לא חל לגמרי ועדיין יש לבעלים זכות בו מספק דדלמא הוי הכל שלו וכיון דלא פקע שם בעלים לגמרי על קונם שוב לא אלים הקונם להפקיע השעבוד ואינו נפקע השעבוד כלל ובהכי א"ש דעת ר"ח שהביא הרשב"א דפוסק בפ' שור שנגח את הפרה כרבנן דלא בעינן מסר לו דליו וכאן אפסיק הלכת' כראב"י ותש' עליו הרשב"א דדבריו סותרי' זא"ז ולפמ"ש א"ש דודאי ראב"י ס"ל. אף בשל תורה יש ברירה בודאי לכך גם התם פוטר עד שמסר לו דליו אבל אנן קיי"ל בשל תורה אין ברירה רק לענין שעבוד שאני כיון דעכ"פ ספק הוי אין ספק קונמות מפקיע אבל התם בשמירה שפיר אמרינן כיון דאין ברירה חייב הוא בשמירה מיהו שני התירוצים הנ"ל לא שייכו התם כיון דספק הוי א"כ התם הוי ספק ממון א"כ למה מתחייב רק השני לדעת הר"ח דדלמא יש ברירה והוי רק להשני כשלו ממש ולא דין שואל למה יתחייב השני לשלם לבדו הוי ספק ממון המע"ה אך נראה דא"ש כיון דקיי"ל כר"נ כל היכי דליכא לאשתלומי וראוי לפטור מספק והנה זה קשה בלא דברינו על הר"ח להסוברי' דמה דאין ברירה הוי רק מכח ספק ולכך בדרבנן יש ברירה למה חייב התם לשלם להר"ח וכן לרבנן עצמן. הרי הוא ספק וראוי לומר המע"ה אך נראה דא"ש כיון דקיי"ל כר"נ כל היכא דליכא לאשתלומי מהך משתלים מהך א"כ ה"נ בשלמא ראב"י יסבור דבודאי יש ברירה. ולכך בודאי אין לו דין שואל לכך חייבין שניהם אבל רבנן ס"ל דספק הוי אם יש ברירה וס"ל דאף אם נימא דאין ברירה מ"מ היו חייבין שניהם כדעת העור והרמ"א בח"מ סי' ת"י לא כדעת הרמב"ם שם וא"כ כיון דאף אם יש ברירה חייבין שניהם ונחשב השני נמי מזיק וכיון דלפי האמת ברירה ספק הוי דאולי אין ברירה וא"כ הראשון יכול לפטור ממחצית שלו דיטעון חולי אין ברירה ונחשב השני כשואל והמע"ה וא"כ כיון דא"א לגבות מהראשון מחצית שלו והשני עכ"פ חייב מחצה הוי כשנים שהזיקו וא"א לאשתלומי מהך משנתם מאידך ולכך מחייבו רבנן לשני לגמרי והכי פסק הר"ח וא"ש ודו"ק ולהני פוסקים דפסקו כראב"י התם עד שמסר לו דלי' צ"ל מה דהראשון חייב נמי מחצה ולדעת הרמב"ם חייב הכל הראשון ולא אמרינן כיון דלפמ"ש ברירה ספק הוי א"כ נימא בראשון המע"ה צ"ל כיון דהראשון ודאי מתחייב בשמירת הבור כשנשתמש בו ולא כסהו וספק הוי אם נפטר כשבא השני ונשתמש בו אם נכנס תחתיו להיות שואל או לא. א"כ הוי כאומר איני יודע אם פרעתיך דאזלינן בתר חזקת חיוב וכדומה הרבה כן ה"נ ודאי נתחייב הראשון בשמירתו וספק אם נפטר לכך אזלינן בתר חזקה דמעיקרא וכה"ג אמרינן יש ברירה ובזה תליא פלוגתת הר"ח עם הפוסקים להרמב"ם וסייעתו יסבור כתירוץ הראשון שכתבנו דהיכי דהוי חזקה דמעיקרא ס"ל לראב"י ברירה דאלים לי' חזקה דמעיקר ולכך התם נמי כיון דודאי נתחייב בשמירתו תחלה הוי חזקה דמעיקרא וספק אם נפטר אם בכה"ג יש ברירה ולכך פסקו התם נמי כראב"י והר"ח ס"ל כפי' השני מכח דאין ספק קונמות מפקיע מדי שעבוד א"כ תינח לנדרים אבל התם שפיר כיון דברירה ספק הוי הראשון פטור דדלמא אין ברירה כיון דהראשון פטור הדר כיון דליכא לאשתלומי מהך משתלים מהך לכך חייב השני ויסבור הר"ח כדעת הטור דשניהם חייבין וכיון דעכ"פ הוי גם השני שוטר ומהראשון א"א לגבות ולכך כל היכי דליכא לאשתלומי מהך משתלים מהך וא"ש ודו"ק ועיין מ"ש בחידושי לאו"ח סימן ת"ס שנת תקצ"ב מ"ש בישוב קושיות הראשונים הנ"ל:

ד"ה ומהא שמעינן דהמשכיר יכול לאסור על השוכר כו' הנה לכאורה אין ראייתו מוכרח די"ל שכירות עדיף משעבוד כיון דקיי"ל שכירות ליומי ממכר הוא ונהי דלענין שאר דברים לא הוי ממכר מ"מ לענין גוף השכירות הוי ממכר לכך א"י המשכיר לאסור אבל בשעבוד דעלמא דאין השכירות רק שעבוד לכך יכול לאסרו וצ"ל דגם זה נחשב כשכירות ששנים שקנו בשותפות כ"א משעבד חלקו לחבירו עבור מה שהשני משעבד חלקו לו א"כ זה נמי הוי כמו שכירו' דכ"א משעבד חלקו עבור מה שהשני משעבד לו חלקו ואם בשכירות יכול לאסור למה כאן יכול לאסור ובע"כ דאף בשכירות נמי יכול לאסור אך זה צ"ע מה ראי' מביא הר"ן הרי במשנה מחלק בין יש לו תפיסת יד או לא. ונהי שכתבו הפוסקים דזה מיירי באסרו לעלמא אבל אם אסרו על השוכר יכול לאסור מ"מ מנ"ל כן דלמא אף כנגד השוכר יש לחלק בין יש למשכיר תפיסת יד או לא ולכך במשכיר דאין בידו להשתמש בבית המושכר כל ימי השכירות ויכול השוכר לעכב עליו לכך אין לו בו תפיסת יד כלל ולכך אין בידו לאסרו אבל בשותפין נהי דחלקו משועבד להשני מ"מ אין ביד השני למנעו מלהשתמש בו רק גם הוא בידו להשתמש בו בכל שעה שירצה ולכך לא גרע זה מתפיסת יד לכך יכול לאסרו ומה ענין זה לזה ולכך ראיות הר"ן צ"ע:

ומ"ש בלשון הרמב"ן וכוותי' איתא התם בגמ' לכאורה אין לו הבנה דהרי לא נזכר בב"ק שם שום רמז מחילוק זה ואם כוונתו למ"ש התם דהאי לדנפשי' קעייל מזה אין ראי' לשיטתו דדלמא הכוונה כפשוטו מכח דיש ברירה למפרע ונראה דאין כוונת הר"ן בשם הרמב"ן על ראי' להביא ראי' מהתם רק כוונתו אדרבא ליישב דלא תקשה דנהי דכאן משני מכח דזה הוי ברירה דהשתא ואין בידו לאסרו בע"כ להוציאו מחלקו וקשה הרי התם קאמר הש"ס דאזדו לטעמייהו מוכח דגם התם בעבר הראשון ונא כסהו למי הוי מחד טעמא עם נדון דידן לכך כתב הרמב"ן לתרץ דכוותי' איתא התם בגמ' כלומר דגם שם מיירי כה"ג דאין צריך לומר ברירה על למפרע רק על השתא וא"כ זה הוי תירוץ דכוותי' איתא התם בגמ' דמיירי נמי רק מלהבא כיון דהשתא בשעה שנשתמש הוי שלו לא נעשה שואל ולכך מדמה הש"ס זה לזה וז"ב ונכון: