נדרי זריזין חלק ב רטז

ערמה אבל היכי דמהני סילוק מהני בי' אף דרך ערמה ורק הכא הוי קפידא מצד גוף האם והפרה ושכבר זכה בה אך מגוף האם מהני קנין לשעה דהוי כקנין פירות ושוב לא שייך בי' הערמה דלזמן גמר ומקנה ושוב לענין הפירות אף דהוי ג"כ קנין לזמן מהני בי' דלא נכנס לרשותו מעולם ולא נעשה של ישראל כלל ולא גרע מסילוק בעלמא וא"ש ודו"ק היטב בזה:

דין י' בו יבואר אם מוכר החמץ עד למדידה מה דינו:

הנה ראיתי בספר מק"ח שכתב שאם מוכר לו החמץ עד למדידה צריך למכור לו החדר שבו החמץ דאל"ה הוי באחריותו ייע"ש ואני אומר שדבריו תמוהין דממ"נ אם נצרך לו החמץ עד אחר הפסח למדידה אף אם הוא בביתו של נכרי אינו מועיל דהוי כרוצה בקיומו שאסור הוא אף בביתו של נכרי כן ה"נ רוצה בקיומו שיתקיים החמץ עד אחה"פ כדי שידע כמה דמים יקבל והוי רוצה בקיומו ממש ובע"כ שכאן לא שייך רוצה בקיומו שאף אם יאבד החמץ עצמו יכול הוא למדוד הכלי של החמץ כמה הוא מחזיק ואם כן אינו רוצה בקיומו של חמץ ואינו צריך לו רק בקיומו של כלי החמץ דע"י הכלי ידע כמה יתחייב לשלם לו ובכלי חמץ אין איסור רוצה בקיומו לכתחלה וא"כ אף אחריות ליכא כאן דמה הוי באחריותו יאבד ויאבד והנכרי ישלם לו ע"י מדידת הכלי אך זה כשהכלי מלא ממש אבל אם אינו מלא א"כ בזה שפיר נצרך הוא לגוף החמץ דע"י הכלי לא נדע כמה הי' בו כיון שאינו מלא לכך צריך הוא לעשות רושם בהכלי רושם ממש ברשיון הנכרי ובידיעתו באיזה מקום הגיע החמץ ואז מהני מדידת הכלי אח"כ וא"צ לגוף החמץ ושוב אין צריך למכירת הבית רק דומה לשאר חמץ דעלמא ואם לא עשה רושם לא מהני בזה מכירת הבית דהוי רוצה בקיומו של חמץ ואסור אף בבית הנכרי מיהו בדעבד אם עבר ולא עשה כן בזה שפיר יש לחלק דמשום רוצה בקיומו אפשר אין לקנסו בדעבד לאסרו בהנאה. אך בשביל אחריות אם לא מכר ביתו י"ל כיון דעבר עליו בב"י נאסר החמץ להסוברים דחמץ של נכרי שהפקיד אצל ישראל באחריות נאבד לאחר הפסח מהני לפמ"ש בחבורי האחר בסימנים הקודמין דרוצה בקיומו הוי גם כן העיקר מכח לאו דב"י אם כן שוין הם דגם מכח רוצה בקיומו יש לאסרו בדיעבד להני דעות וכעת צריך עיון בדעבד למעשה:

הנה לעיל כתבנו דאם אין הכלי שמונח בו בחמץ מלא ומוכר לנכרי החמץ עד למדידה צריך לרשום בבלי עד היכן מגיע החמץ כדי שבלא"ה הוי רוצה בקיומו של חמץ שידע כמה הי' בו. והנה אין להקשות דא"כ במוכר לנכרי ערטילאי שיודע שאין לו מעות ואם יהי' נאבד בפסח לא יהי' לו ממה לגבות מעותיו והוי גם כן רוצה בקיומו של נכרי ויחסר וכן נמי הרי כתבו הפוסקים דמותר ליתן החמץ לנכרי במחנה שיודע בו שהוא אוהבו ולא יגע בו עד אחר הפסח ואין לך רוצה בקיומו גדולה מזה. שאם יהי' החמץ קיים יחזירנו לו הנכרי אבל לשלם מביתו לא ישלם לו הנכרי וכן מכל ביטול שמהני מן התורה לבטל החמץ והוי רוצה בקיומו שאחר הפסח יהי' נשאר לו אך הכלל כך הוא רוצה בקיומו אינו אסור רק אם עושה מעשה שממנו ניכר שרוצה בקיומו של חמץ והוי כמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו בזה אסור כגון אם משכיר לו כלי לבשל בו חמץ אם כן מגוף המעשה ניכר שרוצה בקיומו של חמץ שממה שמשכיר לו הכלי לבשל בו והרי לולי התבשיל יתבקע הכלי מוכח מזה שרוצה בקיומו והוי כגלוי דעת שרוצ' כקיומו אבל אם אין מחשבתו ניכרת מתוך גוף המעשה אך שבאמת בלבו ניחא לי' שיתקיים הוי כדברים שבלב דקיי"ל דאינן דברים כן ה"נ מה שבלבו לבד רוצה בקיומו אין קפידא בפרט דאדרבא דעושה מעשה להיפוך שנותן במחצה או מוכר לנכרי ומגלה דעתו להיפוך שאינו חפץ בו אף אם בלבו רוצה בקיומו אין קפידא כיון דמגוף המעשה ליכא הוכחה דרוצה בקיומו אך במוכר עד למדידה ואין הכלי מלא דאו מגוף המעשה ניכר דרוצה בקיומו דבלא"ה לא נדע כמה הי' בו דומה ממש למשכיר כלי לבשל בו חמץ וכל דמגוף המעשה יש היכר והוכחה דרוצה בקיומו אסור גבי חמץ לכך דין זה ברור דצריך לרשום בכלי ודו"ק היטב והוא ברור בעיני:

דין יא אם מותר למכור החמין לנכרי שהוא בבית המוכר:

והנה בדין אם מכרו או נתנו לעכו"ם שמחוץ לבית כן הוציא הבית יוסף מלשון תשובת ת"ה. והנה האחרונים הבינו דכל דכוונתו שהחמץ יקח חוץ לבית ואין קפידא אם הנכרי חוץ לבית או לא אבל באמת גוף ספר תרומת הדשן אינו בידי אבל מלשון הב"י שכתב וז"ל ונראה מדברי בעל ת"ה בתשובה זו בתשובה שקודם לה דלא מהני נתינת חמץ לגוי אלא א"כ הוא גוי שמחוץ לבית וכו' משמע להדיא דהנכרי יהי' חוץ לבית וטעם הדבר נלפע"ד דהנה הב"י הביא לעיל מנה דברי רבינו ירוחם שכתב ובלבד שלא יערים וכתב עליו ואיני מבין דבריו דהא מותר ליתנו לגוי במתנה ולחמ' לקחנו אחה"פ ואין לך הערמה גדולה מזו ואפ"ה שריא מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי ואפשר דלא מערים דקאמר היינו שלא ימכר ולא יתן לו על תנאי עכ"ל הב"י והנה כל מעיין יראה שדבריו דחוקים מאוד דאיך יסבול לשון שלא יערים על תנאי הלא על תנאי לאו מכח הערמה אסור רק מדינא ואין זה בכלל הערמה כיון שאומר בפירוש ע"ת כך וכך אך נראה דכוונת רבינו ירוחם שפיר דאף דקיי"ל דמותר למכרו לנכרי המכירו ויודע שלא יגע בו עד אחה"פ ואין לך הערמה גדולה מזו היינו רק כיון שהוי הערמ' רק בלב שהרי בפועל בשעת מכירה אין היכר במעשה אם נתכוין לערמה או לא שהרי איך נכרין הדברים אם זה הישראל מכיר הנכרי או לא וכיון שאין הדבר ניכר לערמה בפועל ממש רק במחשבה הערמה כזו מותר בכה"ג אבל כל שהערמה ניכר בפועל ממש אז מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו בודאי הערמה הניכרת בפועל אינו מותר ודומה למתנת בית חורין דלא הוי מתנה וכתבו הכל הטעם דהוי רק הערמה לבד והיינו ג"כ כיון דהערמה ניכר מתוך המתנה מהמעשה עצמו דאין דרך ב"א ליתן מתנה מרובה כזו לחברו גם הרי אמר בהדיא שאינן לפניך אלא כדי שיבא אבא וכו' וכל שניכר הערמה מתוך דבורו לא הוי מתנה אבל בחמץ אם אין הנכרי דר בביתו כיון דבפועל לא ניכר כלל ערמה דיכול להיות כיון דבלא"ה סופו לתסר ויעבור עליו בב"י לכך הוא נותנו לו וא"כ מן המתנה עצמה ליכא ראי' דהוי ערמה אף דהאמת הוא שמתכוין לערמה והוא מכיר הנכרי שלא יגע בו כל שאין ניכר הערמ' בפועל אין כאן בית מיחוש אבל אם הנכרי בביתו של ישראל אז יש היכר במעשה ממש שהוא רק לערמה שכיון שהנכרי ידור שם מסתמא אוהבו ולא יגע בו וכל שהערמה ניכר מתוך מעשיו הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ולא הוי מכירה ויש להסביר הדבר כיון דקיי"ל דברים שבלב אינן דברים א"כ היכי דאין הערמה ניכר מתוך מעשיו רק בלב אין לחוש לערמה דדברים שבלב אינן דברים ובמעשה מכרו ממש אבל היכי דהערמה ניכרת מתוך מעשיו אז לא הוי דברים שבלב כיון דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לכך בטלה המכירה וזה כוונת רבינו ירוחם שלא יערים בפועל לנכרי שדר בביתו וכדומה וזה נמי דעת הב"י ות"ה ויש ראי' לדבריהם מדברי רבינו ירוחם וסעד גדול להם וזה ברור לפענ"ד וכן מפורש בש"ס שבת דף הל"ט גבי הערמה התם לא מוכחא מלתא הכא מוכחא מלתא ומוכח שם להדיא דהיכי דמגוף המעשה ניכר הערמה אסורה והיכי דלא מוכח מגוף הדבר מותר הערמה והיינו ממש נדון דידן וכן התב"ש בסי' תמ"ח הביא סוגיא זו לראי' על חמץ לכך ברור כמ"ש ודוק:

והנה בדין אם נכרי מחויב להיות חוץ לבית כתבנו לעיל דאסור מכח דבזה הוי ערמה הניכר מתוכו דלא מתכוין הגוי לקנין גמור רק לשמרו לו ונראה להוסיף ראי' לזה דהרי אמרינן בפ"ק דפסחים אין לי אלא בנכרי שלא כבשתו ואין שרוי עמך בחצר נכרי שכבשתו ושרוי עמך בחצר מניין ת"ל לך א"כ מוכח לולי דגלי קרא הוי סברא לחלק דאף דאין עוברין בשל אחרים היינו בנכרי שאין כבוש ת"י או שרוי עמו בחצר אבל בנכרי הכבוש ת"י ושרוי עמו בחצר יחשב כשלו אף דהחמץ של הגוי מעול' וכן הוי ס"ד דש"ס א"כ נהי דגלי קרא מיתורא דאף ככה"ג אינו עובר עליו היינו בחמץ של הנכרי ממש אבל אם ישראל מוכר משלו להנכרי ודאי יש לחלק בינייהו דהיכי דמכר לאחר שאינו כבוש ת"י ודר עמו יצא החמץ מרשותו טפי ואין ניכר הערמה כולי האי אבל בנכרי הכבוש ת"י ושרוי עמו בחצר לא נחשב המכירה מכירה דבזה ליכא ריבוי ונשאר סברת הש"ס מבחוץ דבכה"ג נחשב עדיין כשלו ולא יצא החמץ מרשותו דנהי דגלי קרא דל הוי כשלו היינו במה שהי' של הנכרי ממש מעולם אבל כאן הי' של ישראל ממש עד הנה רק מכח איסור חמץ מסרו להנכרי ובאיסור חמץ אף עתה נחשב כשלו כיון שהנכרי כבוש ת"י ושרוי עמו בחצר ולא יצא החמץ מרשותו כלל דלא רבי קרא להתיר רק מה שבלא"ה עד הנה לא הי' שלו כלל רק של הנכרי רק דמכח חומר איסור בל יראה יהי' נחשב כשלו. מזה גלי קרא נחשב כשלו אף דדר עמו. ונדון כמעיקרא כמו שלא הי' נחשב שלו עד הנה ומוקמינן לי' אדינא כדמעיקרא כמו שהי' עד הנה אבל להיפוך מה שעד הנה הי' של ישראל ממש רק מכח בל יראה ואיסור חמץ בא למכרו לנכרי לא מהני לנכרי הדר עמו וכבוש ת"י כיון דעד הנה הי' שלו ממש נשאר מעיקרא ולא יצא מרשותו ע"י הקנאה לנכרי כזה שכבוש ת"י כיון דממ"נ אם נלך בחר מעיקרא שלו ממש הי' ואם כעת מכרו לו הלא המכירה הי' רק מכח איסור חמץ ובאיסור חמץ יש סברא לומר דאף בזה נחשב כשלו כיון דכבוש ת"י ושאני מה שהי' של הנכרי מעולם