נדרי זריזין חלק ב רטו

להנכרי לא הי' הבהמות הללו אוכלין חמץ מה בכך סוף סוף כעת אין הבהמות שלו ואין אכילתן הנאה לו ואין איסור בדבר שוב ראיתי שהמק"ח עצמו הרגיש קצת בזה ייע"ש:

ומ"ש המק"ח שהוא נהנה מה שבהמותיו מתפטמין שיחזרו לז אחה"פ אין דבריו נכונין דתינח אם התנה עם הנכרי דוקא ע"מ להחזיר כיון שהנכרי מחויב בדינא ודיינא להחזיר לו שפיר נחשב לו הנאה מה שבהמותיו מתפטמין כיון שיחזרו לו אבל אם מכר לו סתמא לחלוטין וא"כ הבריר' ביד הנכרי שלא להחזי' לו כלל וא"כ לא נחשב לו הנא' בפטימת הבהמות כיון שהבריר' ביד הנכרי שלא להחזירם כלל והא למה זה דומה לאם עשה מעמד עם הנכרי בפסח שימכו' לו בהמ' אחת אבל עדיין לא עשה בה קנין עד אחר הפסח ואינו רוצה לעשות בה קנין בפסח כדי שתאכל הבהמ' חמץ אטו יהי' בזה איסו' שנימא שנהנה מה שהבהמ' אכל' חמץ שיודע שהנכרי ימכר לו אחה"פ זה ודאי אינו דכל שלא עשה עדיין מעש' הקנין והבריר' ביד הנכרי עדיין לחזו' בו לא נחשב הנא' לו וא"כ ה"ה נמי בזה ממש כיון שכבר מכרם והבריר' ביד הנכרי שלא להחזירם לא נחשב לו הנא' ואדרבא בזה דבריו סתרו אח דבריו דלפ"ז אף אי נימא דבחמץ מהני מכיר' ומתנ' עמ"ל במכירת בהמות ודאי לא מהני כיון דאם מתנ' להחזירם הוי לו הנא' מה שבהמותיו מתפטמין מחמץ וזה ודאי אסור מדינא ולכך אם מוכר לו סתם ליכא למימר שנתכוין על מנת להחזר דאדרבא בזה לא מהני תקנה זו רק דנימא שמכר לו לחלוטין ובזה ליכא איסורא רק הריכזה יש אומדנא דמוכח שלא גמר והקנה לחלוטין רק להערמ' בעלמא ואסור מטעם שכתב התב"ש:

ובלא"ה אין טעם לאסור ומעתה מ"ש המק"ח באם שכרם תחל' לנכרי ואח"כ מכרם לו מותר אף להתב"ש לפענ"ד ליתא דלפמ"ש התב"ש בטעם האומדנא והערמה מכח דהנכרי זה אין דרכו לקנות והוא עני וכו' אף בנדון זה שייך אומדנא זו ואף במרום דליכא אומדנא זו קיי"ל בכל דוכתא דנא חלקו חז"ל בתקנתן ולא פלוג וכיון דיש לחוש לערמה וביטול מרח שוב אסור בכל גוני אף במקום דליכא חשש זה וכעין דאמרינן בש"ס פ"ב דפסחים דיאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין ייע"ש וה"ה נמי בזה כיון דמכיר' אסור בזה לא פלוג אף במקום דנא שייך חשש ערמה וצדקו דברי התב"ש על נכון לדינא. בפרט דבחדושי הבאתי ראי' לזה מן הש"ס ייע"ש כנלפענ"ד נכון וברור לדינא ונרא' עוד ראי' לדברי התב"ש מן הש"ס דשבת שם שכתבו התוס' שם דמה דמתיר הערמ' אתיא כר' יוסי דס"ל דקי"ז דמערימין בכך והנה הסוגיא בש"ס שם דקי"ז כך הוא במי שנשבר לו חביות בראש הגג וכו' דנזדמנו לו אורחים ובלבד שלא יערים בכך ור' יוסי כר"י ס"ל דמערימין בכך ייע"ש. ולפ"ז כיון דמדמה התוס' הך הערמות להדדי הרי שם בנזדמנו לו אורחים הוי הערמ' זו כהערמה דהכא ממש דכמו שהתם הוא אינו טוש' האיסור שהוא אינו מציל רק האורחים הם המצילין לעצמן כ"א שלש תעודות ואין הערמ' רק שזימן אורחים שא"צ לאכול וא"כ ה"נ הוי כן. וכמו שהכא מוכר החמץ לנכרי שאינו צריך לקנות כלל והנכרי משהה את החמץ בפסח שא"צ נו רק לטובת המוכר הוי ממש כהצלת אורחים דהכא ואי נימא דיש לחלק בין הערמות מנ"ל להתוס' דס"ל כר' יוסי דלמא אף ר' יוסי לא קאמר רק בהך הערמ' דאורחים שהוא אינו עוש' האיסור רק האורחים משא"כ הכא בדף קל"ט עוש' הוא האיסור ממש אלא ודאי דאין לחלק בין הערמו' מיהו זה יש לדחות די"ל דנהי דהבעלים אין עושין האיסור מ"מ האורחים דהוי ג"כ ישראלים והם אין רשאים להציל שלא לעצמן א"כ אם הם מערימין בדבר הוי להם האיסור ממש רק שלעין הרוא' אינו ניכר משא"כ בחמץ שהנכרי אינו עושה איסור דאינו בר מצוה והישראל אינו עוש' האיסור שהרי מכרו לנכרי מיהו בלא"ה כבר החזקתי דברי התב"ש לעיל והנה הן אמת שדברי הש"ע סתרי אהדדי דבהך הערמ' דדף קל"ט קיי"ל כן דמהני הערמ' בזה ובדין דדף קי"ז קיי"ל בש"ע או"ח סי' של"ה דאין להערים כן לכתחל' ולכמ"ש התוס' בד' קל"ט זה תלוי בזה והן אמת שמצאתי במג"א שם שכתב בשם הה"מ דאף הרם ס"ל להרמב"ם דהלכה דמערימין והמג"א שם החזיק את דבריו מסי' חקנ"ג וכתב שבש"ס מדמה הערמות הללו להדדי ועיין בפ"מ שהביא הש"ס דמ"ק איתא כן אבל בדברי התוס' הללו של ד' קי"ט לא הרגישו שמדמה הנך הערמות ג"כ להדדי ובאמת לכאור' יש להקשות להיפוך למה בדף קל"ט דוקא בצורבא מרבנן מותר הערמ' ולא לאיש אחר ולמה גבי נשבר' החביו' ס"ל לרי"ב דמותר לכל אדם להערים והתוס' מדמה לה להדדי ומזה הי' מוכח כחלוק של המק"ח הנ"ל וכפי מ"ש שבאורחים אינו עוש' גוף האיסור ממש לכך מותר לכל אדם שלא כדברי התוס' דמדמה להו אהדדי אך לפ"ז תקש' אי נימא דבאורחים שאני איך מדמה התם הש"ס בד' קי"ז הך הערמ' לדין אותו ואת בנו שנפלו לבורו למה לא מחלק דבאותו ואת בנו הוא עושה נוף האיסור מה שאין כן באורחים אלא ודאי או דאין חילוק בדבר או דאפשר כמ"ש לעיל שגם באורחים המה עושין גוף האיסור וא"כ שוב קשה מ"ש הכא דמותר אף שלא לצורבא מרבנן והתם דוקא לצורבא מרבנן וכעת אין ספרים הרבה ת"י לעיין אם הרגישו בזה אולי יזכני ה' לבאר בזמן אחר גם דברי הש"ע צ"ע שהוא פסק בסי' תקל"ג ג"כ דלא מהני הערמה כמו בסי' של"ה ולמה בהנך דשבת דף קל"ט קי"ל דמהני הערמה וכמ"ש הטור הרי התוס' מדמה להו אהדדי לכך דברי הטור וש"ע צ"ע. והנה לכאורה נראה דהמק"ח ותב"ש שניהם לא ראו הירושלמי שהביא התוי"ט במס' מעשר שני פרק ד' משנה ד' מערימין על מעשר שני וכו' שהביא בשם הירושלמי דקאמר דלכך מערימין דכתיב בו ברכה וכו' א"כ באמת הנכון כדעת המק"ח דאף בדאורייתא מערימין גבי מעשר אך הטעם התם מכח דכתיב בי' ברכה משמע להדיא דוקא התם מותר הערמה אבל בעלמא אין מערימין דאף אם בעלמא מותר הערמה לא הוצרך הירושלמי לטעם ברכה אלא ודאי דבעלמא אסורה הערמה בדאורייתא ומוכח לדינא כדעת התב"ש וכמ"ש לעיל ושוב ראיתי בתשובת הגאון מוה' זלמן ז"ל שהרגיש בראי' זו:

והנה נראה יותר בביאור דברי התב"ש וראשון נאמר דמטבילת כלים הכוונה כמ"ש לעיל דבזה כיון דגוף הכלי אין איסור להחזיק אותו בלי טבילה רק אם בא להשתמש בו טעון טבילה וכיון דהקפידא על השימוש שוב אם הוי רק השימוש אינו שלו שכיר פטור מטבילה ובזה מהני קנין פירות ג"כ דכל שהשימוש אינו שלו רק שאול פטור מטבילה ולכך כיון דמהני קנין פירות מהני בי' מתנה לזמן ומה דלא מהני אם ישאלנו לנכרי היינו דבשאלה אם יחזור וישאלנו מהנכרי הדר לרשותו ונעשה שלו ולא נחשב כשאול בידו ואף דאם ישאילנו על יום כולו והוא יחזור וישאלנו רק לשעה לא נחשב חוזר לרשותו מ"מ כיון דהוא רוצה להשתמש בו כל היום א"כ יצטרך להחזיר ולשאול ממנו כל היום ושוב יפקע שאלה ראשונה ועוד דאפשר דע"י שאלה נא מהני וע"י קניית הפירות שהרי רבינו ישעי' ס"ל דבאתחזק ג"כ מהני מתנה לזמן ושאלה לא מהני יע"ש מ"ש בשמו מה דשאלה גרע א"כ ה"נ אף דלדידן באתרוג לא מהני מתנה לזמן מכח דבעינן בי' קנין הגוף ג"כ אבל בטבילת כלים שפיר י"ל דדי בקנין פירותו דרך מתנה לזמן מהני ולא דרך שאלה וכיון דקנין פירות מהני בי' י"ל דלא נחשב הערמה רק גמר והקנה דאף שהוא צריך לו להשתמש בו מ"מ לא הוי הערמה בקנין הזמן די"ל דאנן סהדי דאם הי' הנכרי צריך לו להשתמש בו שלא בזמן שצריך לישראל הי' נותן לו להשתמש בו ואף שיודע שהנכרי יחזיר וישאיל לו אין קפידא דמ"מ לא נחשב הערמה דמ"מ הוא גמר ומקנה להנכרי על אותו יום אף שבטוח שיעשה לו הנכרי טובה וישאיל לו יהי' בידו רק בתורת שאלה ואם הי' צריך לו הנכרי בזמן שאינו צריך לישראל הי' נותן לו וליכא בזה הערמה כלל וכן נמי במכירת הבכור כיון דעיקר הקנין בעינן בולד רק דהולד א"א להקנותו דהוי דבר שלא בא לעולם ולכך צריך להקנות לו האם א"כ די אם מקנה לו הפרה לזמן אף דהוי קה"פ סוף סוף כיון דהוי קה"פ יש לו חלק בולד ולא הוי הולד שלו כמ"ש לעיל ואף דיש לומר דהרי קה"פ דהיינו הולד ג"כ הוי הערמה בעלמא ויחזור ויקחנו ממנו א"כ הוי קנין של הולד ג"כ הערמה י"ל דגם בולד מהני בי' קנין לזמן די"ל מה דלא מהני בי' קנין לזמן גבי אתרוג היינו מכח דהוי כשותף וכמ"ש ג"כ בספר ישועת יעקב בסי' כ"ט וכן בחמץ הוי כן וכיון שכן א"כ גבי בכור דמהני בשותף נכרי דפטור מן הבכורה אפי' בשותפות כל דהו אפי' באזנו ה"נ כיון דיש לו זכות ומתנה לזמן נהי דהישראל נחשב כשותף מ"מ גם הנכרי נחשב כשותף לו ולכך פטור מבכורה ולכך לא שייך בזה ערמה דלזמן גמר ומקנה אבל בחמץ וכן באכילה הבהמות דלא מהני בשותפות נכרי ולא מהני קנין לזמן רק עולמית ולעולם הוי שפיר הערמה לבד או י"ל מטעם אחר כיון דבשלב"ל מהני סילוק וכמ"ש בח"מ סי' ר"ט וכמה דוכתא א"כ ה"נ אם הי' מסתלק מן הולד שלא יזכה בו הישראל לו יהא שלא יהי' נחשב של הנכרי ג"כ הי' פטור מן הבכורה רק באמת לא מהני סילוק בזה כיון דהעובר שאם תלוי וכבר הוי גוף האם העומד לפירות שלו וכמו דמהני מכירת הגוף לפירות כן בזכה הוא בכך נחשב כאלו כבר זכה בו בולד ולא מהני סילוק אבל כשמוכר קנין הגוף לפירות ומוציא קנין גוף הבהמה מרשותו א"כ קנין הגוף של האם בזה מהני מתנה לזמן נהי דנחשב קנין פירות מ"מ עכ"פ מכר הפירות ואין הדבר ברשותו לענין פירות ושוב מגוף הפירות אף דהוי לזמן מ"מ בזה כיון שנסתלק מהם קודם שבאו לעולם ולא זכה בהם עדיין מהני בהו אף קנין לזמן ולא נכנס לרשותו מעולם כיון דתיכף שבא לעולם נכנס ברשות הנכרי ולא גרע מסילוק בעלמא ומדבר שלא בא לעולם מהני אף זה ובפרט די"ל דבדבר שלא בא לעולם דמהני סילוק ולא בעינן קנין גמור א"כ ה"ה רמי דהערמה מהני בי' דדוקא היכי דבעינן קנין גמור לא מהני היכי דהוי דרך.