נדרי זריזין חלק ב ריד

והקטן אף שיזכה לעצמו שוב לא יהי' הגדול הבעה"ב יהי' יכול לזכות ממנו דקטן אקנוי לא מקני מ"מ הוא מתכוין בשעת פדיית המעשר שיהי' הגבוה מקנה את המעשר להבעלים וכיון דהגבוה בכל מקום שהוא מתכוין להקנות המעשר למי שהפוד' רוצ' וכיון שהקטן רוצ' להקנותו להבעלים הוי כאלו התנ' כך בשעת פדי' וכאלו הקנ' לו ההקדש כן והוי כדעת אחרת מקנ' אבל למ"ד דאינו זוכ' לאחרים כלל א"כ אם הקטן מתנה כן לא מהני לזכות עי"ז הגדול ושוב א"י הבעלים ליטול המעשר מן הקטן רק אם מתחל' אינו מקנ' לו מעותיו כלל ואז הוי הפדיון משלו ונעש' המעשר שלו וא"כ זה הוי הערמ' בעלמא ואיך שרי בדאורייתא וזה עצמו קושיות הש"ס דלמ"ד דאינו זוכה לאחרים הוי כאן רק הערמ' בעלמא ואיך מותר בזה הערמ' ומשני דהוי במעשר דרבנן ובדרבנן שרי הערמ' ועוד יש להמתיק תירוץ הנ"ל על החב"ש יותר כיון דקיי"ל דמתנה עמ"ל שמה מתנ' ופי' הרא"ש דהיינו שמתכוין בתנאי שיחזו' ויקנה לו מחדש והביא ראי' ממה דאמרינן קטן מקני קני אקנוי לא מקני ייע"ש:

ולפ"ז א"ש דודאי בפדיון מעשר אומדנ' דמוכח הוא שאין נותן להם לחלוטין רק הרי בזה לא בעינן שיתן לחלוטין רק אם נותן להם במתנה עמ"ל ג"כ מהני וא"כ מסתמא מתכוין במתנה עמ"ל והיינו שהוא מקנה להם המעות בתנאי שיחזור הוא ויקנה לו המעשר שפדה ולכך במתנ' עמ"נ ליכא הערמה כיון דאין לו הפסד בזה באמת גמר ומקנה אבל בחמץ דלא מהני מתנה ומכיר מ"מ להחזיר רק לחלוטין בזה שפיר הוי הערמ' דאינו גומר ומקנה לחלוטין וכן מכירה ע"ת לא מהני לכך שפיר הוי הערמ' רק דעיקר קושיות התב"ש ממעשר הוי רק משפחתו הקטנה דבזה לא שייך שנותן ע"מ להקנות דכיון דקטן מקני קני אקנוי לא מקני ומה"ט אמרו בלולב להקנות להקטן דלא שייך בי' במתנה עמ"ל וא"כ ה"נ לא מהני בקטן תנאי זה דע"מ להחזיר ובע"כ דלא גמר ומקני כלל אפי' לקנין שעה דאם מקנה שוב לא יזכה הוא במעשר כלל לכך הוי בזה כמתנה לעולם דאיכא אומדנא דמתכוין רק להערמה ולא גמר ונתן למחנה ואיך מותר הערמה. מיהו למ"ד דזוכה לאחרים בדעת אחרת מקרה א"כ ה"נ כיון דפדיון מעשר הוי כדעת אחרת מקנה שוב הוי כמקנה ההקדש להבעלים למי שהקטן רוצה שיחול הפדיון שוב שפיר מהני בי' תנאי דקני ע"מ להקנות שהרי ע"י ההקדש ודעת גבוה יכול הקטן לחזור ולהקנות לו המעשר וליכא הערמה אבל למ"ד דאין זוכה לאחרים אף בדעת אחרת מקנה א"כ אין כאן צד תקנה כלל שיוכל הקטן לזכות את המעשר להבעלים וליכא כאן קני ע"מ להקנות ושוב שפיר הוי הערמ' בעלמא ולמה מהני ולכך שפיר מתרץ דהוי בדרבנן ובדרבנן שרי הערמ' ובזה א"ש דברי התב"ש על נכון וקלורין הוא לעיני' תירוץ זה:

ומה שתמה עוד על התב"ש ממכירת בהמה להפקיע איסור בכורת גם מהל' שבת דמהני מכיר' ליום השבת ייע"ש. הנה בחדושי בילדותי הבאתי קושי' זו בשם חכם אחר ששאלני כן וישבתי שם ועתה נראה להוסיף תבלין בדבר ( ומה שקשה מטבילת כלים כתכנו ליישב בחדושי מכבר ובארתי שם טעם הדבר) והוא דבשבת מהני מתנה עמ"ל ואף מכירה לזמן מהני כמ"ש בחבורי אחר לסי' רמ"ו לתרץ דברי הטור מהפקר לזמן וכתבנו שם דבשבת די במכיר' לזמן אף דאינו כקהג"ד וכן בבכורת נראה דמהני מכיר' לזמן דעיקר טעמא דמכירה לזמן דלא הוי מכירה או מתנה משום דמכיר' לזמן הוי רק בקנין פירות ולאו כקהג"ד אך בבכור די אף בקנין פירות בפרט כיון דעיקר הבכור בולד תלוי וא"כ אם יש לו חלק בבכור פטור מבכור' א"כ ה"נ אם יש לו קנין לזמן בגוף הפר' נהי דהוי רק כקנין פירות מ"מ א"כ הולד בכלל פירות יש לו קנין בולד וג"כ נפטר מהבכור' ועוד דכמו שדי התם אפי' אחד ממא' אפי' יש לו חלק באזנה כן ה"נ לא גרע קנין לזמן מזה ועכ"פ נחשב לנכרי זכות ושייכות בה ולא הוי של ישראל לבד וכמ"ש גם בהל' שבת טעמו כן דעכ"פ לא הוי מיוחד לו והוי כשותפין ובשותפות נכרי פטור מהבכור' ואף אי נימא דלא מהני בבכור מכיר' לזמן עכ"פ מתנה עמ"ל מהני וא"כ ליכא אומדנא לבטל כל המקח דיתכן דנתכוין ע"מ להחזיר ובזה אין קפידא לו וליכא אומדנא לומר שלא נתכוין לכך אבל בחמץ דודאי קנין לזמן לא מהני בי' דכאן לא שייך הטעם דשותפות עכו"ם דהרי בחמץ של שותפות עובר בבל יראה גם בלא"ה לא שייך קנין לזמן בחמץ די"ל כיון דכל חמץ אינו ברשותו של אדם רק שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו וא"כ מה יוסיף חת כח שהוא מכרו לזמן פסח הרי אף לולי מכירתו לא הי' שלו ועשאו הכתוב כאלו הוא שלו לכך אף מכירה לזמן הזה לא מהני דבע"כ כוונת התור' כך הוא דחמץ של אחרים או של הפקר דחמץ כזה אף לאחר זמן איסורו לא יהי' שלו כל זמן שלא יזכה בו מחדש אז חמץ כזה שאף לאחה"פ לא יהי' שלו בזה פטרה אותו מלבערו אבל כל שאח"כ חוזר לרשותו רק שבזמן האיסור לא הוי שלו בזה עשאו כאלו הוא ברשותו וא"כ אף מכירה לזמן הזה לא מהני ואדרבא אף למ"ד קה"פ כקהג"ל. נרא' דבחמץ ודאי לא מהני מכירה לזמן מה"ט לכ"ע והן אמת שאני בחדושי בילדותי לא"ח סי' תרנ"ח כתבתי לישב שם דברי המג"א דבזה שאומר ותחזיר מהני ייע"ש עפ"י סבר' די"ל דבחמץ מהני מתנה לזמן ייע"ש וכן מצאתי אח"כ בספר ישועת יעקב בהל' גיטין שכתב כן אך לא ביאר כל הצורך כמ"ש:

אך כעת נראה להיפוך דבמתנה לזמן ודאי לא מהני בחמץ לכ"ע וישוב דברי המג"א הארכנו כבר בפנים שונים ולכך כיון דמתנה לזמן לא מהני וכן מתנה ע"מ להחזיר וכמ"ש לעיל בסי' זה ולכך שפיר הוי מכירת חמץ ערמה בעלמא ואין מותר רק בדרבנן ומ"ש המק"ח לחלק בין הך דשבת להכא דשם עושה האיסור רק שלא יוכר לעין האדם וכו' אין דבריו נכונין בחלוקו דגם כאן הוי ממש כן כיון דחז"ל אסרו להשהות החמץ אף שבטלו והוא משהה אותו באמת א"כ עושה האיסור ואף שמכרו מ"מ באמת מכיר' זו לאו כלום הוא מדינא כיון שהוי אומדנא דמוכח דלא נתכוונו רק להערמ' בעלמ' ולא למכירה גמור' א"כ אלו אתי בדינא קמן המוכר את הלוקח או להיפוך לקיים את המכיר' אז הוי הדין דהמכיר' בטלה. כיון דהוי רק הערמ' בעלמ' ואומדנ' דמוכח הוא שלא גמר זה לקנו' וזה למכור וא"כ ג"כ לא הוי המכיר' מכירה באמת והחמץ של ישראל כבתחל' עפ"י הדין וג"כ עוש' כל האיסו' שמשהה חמץ שלו ורק לעין מראית עין דומ' שאינו שלו כיון שמכרו והוי המכיר' ג"כ רק למראית עין ודומה ממש להא דשבת דאינו מותר רק בדרבנן:

ומ"ש המק"ח דאפי' מכר לו בפי' ע"מ להחזיר אינו רק חומר' בעלמא דבריו תמוהין דבמתנה עמ"ל מבואר בש"ע ומג"א דמדינא לא מהני ולא מכח חומרא לעלמא ומ"ש מתנה ומ"ש מכיר' לכך ה"ה אף מכירה ע"מ להחזיר דאסור בחמץ:

ומ"ש המק"ח דהיכי דהבריר' ביד הנכרי להחזיר או לא עדיף וגם אומדנא דמוכח ליכא על תנאי דע"מ להחזי' ובפרט דהכא מה אכפת להנכרי כשהבריר' בידו וגם לישראל אם ישלם לו הנכרי דמיו ייע"ש אין דבריו נכונין דכבר. ביאר התב"ש בעצמו דודאי מכירת חמץ הוי אף באדם שאין דרכו למכו' חמץ כזה וכזה ובכל השנה אם יתנו לו כמה וכמה לא ימכור החמץ יחד כיון דדרכו למכור על יד על יד ואם ימכור יחד מה יעש' המוכר בפרט כיון דמוכר את המקום עמו ואנן סהדי שבאמצע השנה לא הי' מוכר ביתו בשום אופן בעולם אפי' בסך רב וכן להיפוך הלוקח אין דרכו כלל להסתחר בזה ולקנות זה וזה וכל כה"ג שהוי אומדנא דמוכח שלא נתכוונו למכיר' ממש רק להערמה להפקיע האיסו' א"כ אלו בעו בדינא קמן זא"ז לקיים המכר לא הי' הדין נותן לכופם כיון דניכר שלא נתכוונו רק להערמ' לא לשם מכיר' א"כ מכיר' זו בטלה מעיקרא וממ"נ אי נימא שנתכוונו רק בתנאי ע"מ להחזי' זה לא מהני בחמץ רק מכירה גמור' לחלוטין ומכיר' גמור' ברוב הפעמים יש אומדנא דמוכח שאין המוכר מסכים למכרו לגמרי אף בדמים שקוצב לו הנכרי ואף אם הי' המוכר מסכים למכרו תמיד בדמים הללו מ"מ כיון שמוכר. לערל דאין דרכו לקנות זה ואין לו דמיהן לשלם כלל והוא עני וכמ"ש התב"ש ודאי אם הוי תבע המוכר את הנכרי לדינא לשלם לו דמיו לא הי' בידו לכופו. כי הי' הלוקח טוען שאתה בעצמך ידעת שאין דרכי לקנות זה ושאין לי דמים כלל וא"כ אתה בעצמך לא נתכוונת למכיר' גמור' ורק להערמ' בעלמ' דאם למכיר' גמור' הוי לך למכור למי שדרכו בכך ויש לו דמים ומה שמכרת לי אתה בתחל' ידעת שלא יוגמר המכירה זו ולא נתכוונת בזה למכירה גמור' רק להערמ' בלבד וא"כ אין ביד הדיין לכוף את הלוקח לשלם וא"כ האומדנא דמוכח שלא נתכוין מתחל' לגמור ולהקנות ממש זה עיקר המכיר' מעיקרא והוי החמץ כשל ישראל ממש רק המכיר' כמראי' עין ודומ' ממש להא דשבת ודברי התב"ש ברורין:

ומ"ש המק"ח בטעם חדש בדין איסו' המכיר' של הבהמות מכח מ"ש ביו"ד סי' רך א' דבמודר הנא' מחברו ואין לו מה יאכל וכו' לפענ"ד לא דמי כלל דשם אין האיסו' בשביל עכשיו. דלפי מה שהוי כעת ליכא איסו' כיון דכבר נתן לחברו א"כ לא משל המודר הוא נהנה רק משל המקבל המתנה ועיקר האיסו' שם מכח ההתחלה דעכ"פ הוא נהנה מהמודר במה שנתן לחברו המתנה. ובשביל זה נתן חברו לו ולולי שהוא נתן את המתנה לחברו לא הי' חברו נותן לו משלו וא"כ סוף סוף מעשה המודר במה שנתן להמקבל המתנה גרם לו הנאה זו שנהנה מהמקבל לכך אסור זה במודר הנאה ולא הותר רק כשאין לו מה יאכל אבל בחמץ דעיקר האיסו' הוא שלא יהי' בהמה שלו נהנה מחמץ דהנאת בהמ' הוי הנאת בעלים ובזה כיון שמכר את הבהמות שוב אינן שלו ואין בהמותיו אוכלין חמץ ואף שסוף סוף מעשיו גרמו זה שלולי הוא שמכר בהמות הללו