נדרי זריזין חלק ב ריג

דכל היכי דהערמה ניכר מתוך המכירה לא מהני דאף דכל מכירת חמץ הערמה הוא מ"מ בעינן שלא יהא ניכר הערמה מתוך המעשה עצמה עיין לעיל גבי נכרי שמחוץ לבית אם כן ה"נ לקצוץ יותר מעט דדרך הוא לפעמים להרבות במכר רשאי אבל להרבות הרבה דניכר הוא שהנכרי לא יקנהו כלל ולהערמה הוא מכוין וכל כשהערמה ניכר מתוך המכירה עצמה לא מהני כנלפענ"ד נכון לדינא מיהו בשטר בעדים א"צ לכך די"ל דמה דקיי"ל בחו"מ סי' קצ"א דבאינו מוכר מפני רעתה לא מהני שטר י"ל דבחמץ הוי כמוכר שדהו מפני רעתה מיהו כיון דשטרי דידן שטרי קנין הם י"ל דא"צ כסף וקונה בשטר מיהו י"ל דוקא שטר בעדים דידן הוי שטרי קנין כיון דא"י לכפור ולא בכת"י לכך עדיף טפי שיקנה לו בכסף ממש ודוק:

והנה מ"ש לעיל בישוב פירש"י מכח דבב"נ הוי אף בפחות מש"פ ממון נראה דא"א לומר כן דא"כ איך יליף מני' ר' יונתן דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ממ"נ אם ס"ל דמצוה זו נאסרה רק במצרים מנ"ל דיוצאין בו לדורות ואם ס"ל דבא ללמד על העתיד לדורות א"כ או הרי לא יהי' להם דין ב"נ ושוב לא משכחת לי' שותפות בגוי' ואפשר ליישב זה דזה תלוי בזה דודאי מצד הסברא כל זמן שאין לנו טעם לחלק בין שעה לדורות אין סבר' לו' דהוראת שעה היתה כיון דאין טעם לחלק בזה ומסתמא נאמר לדורות רק לפי הס"ד דלא ידע דשלוחו כמותו א"כ מצד הסברא לא ראוי שנימא שמעשה השליח יחשב כמשלח ותדע דנצרך קרא לכך ומוכח דמסברא אינו לכר אף שחזינן שכתיב ושחטו אותו י"ל דדוקא לשעה נאמר דהרי יש טעם בדבר כיון שהי' ב"נ נחשבין כשותפין אבל בעלמא לא מהני היכי דלית לי' שותפות וזה עצמו קושיות הש"ס ודלמא שאני התם דאית לי' שותפות בגוי' ולכך מהני אבל בעלמא היכי דלית לי' שותפות אף אי נמי כולן יש להם פסח אחד כיון דאין ש"פ לכל חד ולא נחשבין כשותפין מנ"ל דמהני והוא גופא פריך מנ"נ דלכל ישראל שיוצאין בפסח אחד כיון שיש טעם לחלק ולומר דוקא במצרים נאמר זה ולא לדורות וכמו שכמה דברים יש חילוק בפסח מצרים מקחו בעשור וכדומה ואף דהתם כתיב מיעוטא ובזה לא כתיב מיעוטא מ"מ כיון דיש טעם לחלק בינייהו מסברא א"צ למיעוט ולכך משני דיליף שליחות אף בלית לי' שותפות מפסוק אחר וכיון דכבר ידעינן שליחות אף בלי שותפות שוב אין טעם לחלק בין מצרים לדורות ושוב כיון דנכתב ושחטו אותו לכל ישראל יוצאין בפסח א' ה"ה לדורות כן כיון דמוכח דאכילה לא מעכב ה"ה לדורות כיון דבזה אין טעם וסברא לחלק בין שעה לדורות מסתמא נאמר זה לדורת כיון דלא כתיב מיעוטא לומר דהוי לשעה שבדברים דהוי במצרים לשעה כתיב מיעוטא מוכח דהיכי דלא כתיב מיעוטא הוי אף לדורות רק להס"ד כיון דיש סברא בזה לא נצרך למיעוטא כיון דמסברא יש חילוק כנ"ל אבל לפי האמת אין סברא לחלק כיון דשליחות יש בלי שותפות ולענין הקפדת אכילה אין לחלק בין שעה לדורות ולכך כיון דלא כתיב מיעוטא כבאינך מוכח דשייך אף לדורות ומזה מוכיח דכל ישראל יוצאין בפסח אחד וא"ש סוגיא דשמעתא ע"פ פירושי ודוק היטב:

והנה מ"ש לעיל לראי' דמהני שליחות שנכרי לנכרי עתה נראה להמתיק הדבר יותר דהרי מוכח בש"ס יבמות דף מ"ו דמל ולא טבל כאלו לא מל ופריך דנלמוד מאבות ומשני התם טבילה נמי הוי ומסיק דנלמוד מדכתיב ויקח את חצי הדם וכו' ואין הזאה בלי טבילה וכן הוא בכריתות דף ט' משמע דדוקא בשעת מתן תורה טבלו ולא מקודם וקשה דאם במצרים לא טבלו איך עשו הפסח ע"י שליחות ואיך כתיב ושחטו הלא הי' להם דין נכרים למ"ד דהאבות לא יצאו מכלל ב"נ אלא ודאי דמהני שליחות בנכרי וא"ש ודוק היטב:

דין ט בו יבואר אם מהני למכור הבהמות להאכילם חמץ:

הנה התב"ש האריך בו לאסור ייע"ש בטעמו ועיין במק"ח מה שהאריך לתמוה עליו ולכאורה יש לי להוסיף עוד תמיהתו דא"כ דמדמה הערמה זו להערמה דאיתא במס' שבת הרי שם מבואר בש"ס ופוסקים דדוקא לצורבא מרבנן מותר הערמה זו ולא לאדם אחר א"כ ה"נ למה יועיל מכירת חמץ לכל והי' מוכח כדעת המק"ח דשאני הערמה זו מהערמה דשבת אך באמת נראה דמהא אין ראי' די"ל דבאמת הערמה זו דומה להערמה דשבת ומה שכאן מותר זה לכל היינו דהתם כיון שאם יעשה בלי הערמה אין עליו תורת קנס ולא יפסיד כלום בזה לכך חיישינן שמא יעשה בלי הערמה לכך לא הותר רק לצורבא מרבנן אבל במכירת חמץ אם לא ימכר החמץ כבר קנס שלו אסור שאסור החמץ לאחה"פ א"כ כיון שיש לו קנס עצום זה לא חיישינן שיעשה בלי הערמה להפסיד עצמו החמץ לכך הותר אף שלא לצורבא מרבנן דחזקה דלא שביק היתרא ואכל איסורא ולכך נראה להחזיק דברי התב"ש ועל חנם הקשה עליו המק"ח:

והנה באמת בחדושי בילדותי הבאתי ראי' לדבריו מן הש"ס בסי' זה לכך נראה ליישב דבריו על נכון בראש מה שהקש' ממעשר דכתב התב"ש דלכך מותר הערמה דהוי מדרבנן הרי בש"ס מוכח דרק מכח שפחה מוקי בדרבנן אבל בלאו הכי מהני אף בדאורייתא וכן פסק הרמב"ם דמהני אף בדאורייתא ע"י גדולים דא"ש דבאמת במעשר לא הוי הערמה כלל דודאי גמר ומקנה להם לחלוטין והם לו את המעשר שפודין שהרי אף לולי הערמ' זו דרכם ליתן מתנ' זה לזה וכמ"ש בש"ס פא"נ דמות' להלוות לבניו ולבני ביתו וכו' וכ' הרמב"ם בלשונו הובא ביו"ד סי' ק"ס שאע"פ שאינו מקפי' עמהם ובודאי נותן להם לשם מתנה וכו' ועיין בט"ז שם וגם שם נקט תרוייהו בניו ובני ביתו ומוכח משם דאף לבני ביתו דרכן לתת במתנה בלא"ה אף בלי הלוואה וריבת וא"כ ה"נ הערמה לא נקרא רק בדבר שניכר שבלא"ה לא הי' נותן לו רק בעבור דבר זה הוא נותן לו בזה שפיר הוי ערמה אבל כל שבלא"ה נמי הי' נותן לו במתנה ממש לא הוי ערמה כלל ולפ"ז בבניו ובני ביתו כיון שבלאו המעשר ג"כ אפשר שהי' נותן להם המעות הזה במתנה דאין דרכז להקפיד עליהם וכן להיפוך אם להם יש איזה דבר דרכם ליתן לאביהם ולבעל הבית אם כן בלאו המעות שנתן להם אם הי' אחר נותן להם איזה דבר במתנה וכדומה ג"כ דרכן לתת לו וא"כ מה שיחנו לו המעשר כשיפדו לא הוי הערמה דאנן סהדי דבאמת גומר ומקנה להם המעות שיפדו לעצמן וכן הם פודין לעצמן רק שאח"כ גומרין ומקנין את המעשר לו ואין זה הערמה כלל ואין דומה להערמה דמכירת חמץ דשם לולי האיסור אין דרכו של זה למכור חמץ כזה וכזה ואין דרכו של הקונה הזה לקנות מעולם סך כזה ויש הוכחה שרק לערמ' הם מתכוונין וכמ"ש התב"ש בעצמו ייע"ש רק מה שכתב התב"ש דהך דמערימין על המעשר הוי מדרבנן היינו דהי' קשה לו דמוכח שם בש"ס דאף בנותן לשפחה קטנה מהני ובקטנה שפיר הוי ערמה כיון דקי"ל קטן מקני קני אקנוי לא מקנה וא"כ בשפח' הקטנה איך אפשר לומר שנותן לה המעות במתנה ולחלוטין ושהיא תפדה המעשר לעצמה איך אפשר שיטול הוא אח"כ המעשר ממנה הנא הוי גזל בידו דאף שהשפחה תחן לו המעשר במתנה הרי אין להם דעת ואין מתנתה כלום כדאמרינן במס' סוכה לא לקני אינש לולבא לינוקא ביומא קמא דהושענא דקטן מקני קני אקני לא מקני ואם כן הכי נמי כן הוא ובעל כרחך שהוא אינו מכוין ליתן לה המעות במתנה ממש רק דרך הערמה שיהי' המעות שלו ושתפדה בהם לצרכו ובזה מדויק על נכון מ"ש התוס' שם דפדיית מעשר חשוב כזוכה לאחרים ייעיין שם והוא אינו מובן דלמה באמת יחשב הפדי' כזוכה לאחרים כיון שהם פודין המעשר לעצמן ומנ"ל לש"ס לומר דהוי כזוכה לאחרים ולפמ"ש א"ש דבקטנה וקטן בע"כ אי אפשר לומר דגמר ונתן להם לשם מתנה דא"כ איך יטול הוא המעשר מהם דהוי כגזל בידו ובזה שפיר יש אומדנא דמוכח שאינו נותן להם רק דרך הערמה ושיהי' לעצמו לכך בזה שפיר הקשה דהתם ג"כ הוי הערמה בעלמא וניכר מגוף המעשה הערמה כמו במכירת חמץ וע"ז שפיר מתרץ דהתם בדרבנן הוא ונכון ממ"נ דבקטן לא מהני רק במעשר דרבנן ובדרבנן שרי הערמה ובגדול דמותר אף בדאורייתא דבגדול לא הוי כאן הערמה כלל כנ"ל ובזה א"ש דלא פריך הש"ס בגיטין תחלה למה דס"ד דהוי כדאורייתא רק האי שפחה ה"ד דבלא"ה מותר שם אף בדאורייתא ומה דפריך הש"ס דוקא למ"ד דאינו זוכה לאחרים משמע דלמ"ד זוכה לאחרים לא הוי קשה מידי אף דגם לדידי' קשיא דאיך מותר בדאורייתא הערמה אך נראה דא"ש דהנה עיקר המחדש דהערמה אינו מותר רק בדרבנן לא בדאורייתא הוא רב אשי בשבת דף קל"ט ע"ב דקאמר שם כן דהערמה בדרבנן הוא דמשמע דוקא בדרבנן מהני הערמה ולא בדאורייתא ולפ"ז י"ל דהש"ס לא מצי להקשות מזה לכ"ע אף למ"ד דזוכה לאחרים דדלמא באמת דלא כרב אשי רק הערמה מותר אף בדאורייתא ולכך לא פריך רק למ"ד דאין זוכה לאחרים דאכתי איך מהני פדייתו והוכרח לתרץ דמעשר דרבנן עסקינן וכיון שכבר העלה התרצן כן דבלא"ה מוכרח לומר דמיירי רק בדרבנן שוב שפיר מחדש ר"א דכל הערמה אינו מותר רק בדרבנן ומתניתין דמערימין על המעשרות מכח דהוי דרבנן הוא ולכך ס"ל לר"א דאינו מותר הערמה רק בדרבנן וכיון דס"ל לר"א כן יליף מני' התב"ש לכל הערמות כאלו דאינו מותר רק בדרבנן:

ועוד נראה ליישב יותר נכון דזה תלוי בזה דודאי למ"ד דקטן זוכה לאחרים א"כ כיון דפדיית מעשר הוי כזוכה לאחרים וכתבו התוס' דהוי כדעת אחרת מקנה אותו. והטעם נראה דדעת גבוה הוי כדעת אחרת מקנה דהגבוה מקנה לו את ההקדש בעד פדיון דמיו דרשות גבוה כרשות הדיוט דמי דדעת גבוה כדעת אחרת דמי. וא"כ לפ"ז א"ש דלמ"ד דקטן יכול לזכות לאחרים יכול הוא להתכוין ליתן להקטן המעות במתנה גמורה ואעפ"כ לא הוי המעשר אח"כ כגזל בידו כיון דהקטן בשעה שפודה את המעשר מתכוין שיהי' המעשר לבעלים והוי כאומר לחברו שנותן לו מעות כך וכך על מנת שיקנה לפלוני חפץ זה על ידו וא"כ למ"ד דזוכה לאחרים כיון דהמקנה שומע שהקטן רוצה שיקנה לפלוני הוא מתכוין כך וא"כ הוי דעת אחרת מקנה וכיון שקטן זוכה לאחרים שוב זוכה לו הקטן ולפי זה להך מ"ד זה דזוכה לאחרים הוי כקטן כגדול ליכא כאן הערמה כלל דהוא גומר ומקנה להם במתנה והם פודין בהם המעשר.