נדרי זריזין חלק ב ריב

אינו מועיל בו כן נמי בזה באם נתן להנכרי החמץ על תנאי במעכשיו אז לענין שיקול עליו ההפקר וביטול לא נחשב שלו כיון שבאמת זכה בו הנכרי אין בידו להפקירו ומ"מ לענין חמץ כיון שיש לישראל צד זכות נחשב כשלו לענין חמץ וכמו גורם לממון דבעלמא לאו כממון דמי ובחמץ הוי כממון כן ה"נ כיון שיש לישראל תנאי בו הוי כגורם לממון ובחמץ כממון דמי אף דלקבל אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי שרי זה גרע ממנו כיון דהי' שלו מתחלה וכמ"ש לעיל ולכך מכח גורם לממון נחשב כשלו וביטול ל"מ בגל"מ כמו בחמץ של אחרים וכמ"ש בדיני בדיקה וביטול אבל באומר ותחזירם א"כ הוי חזרה ממש ולא זכה בו הנכרי כלל בתורת מתנה וא"כ כשמבטל חמצו נעשה הכל הפקר וכיון שנעשה הפקר והוא ביד הנכרי זכה בו הנכרי בתורת הפקר וכיון שזכה בו אחר ממש מותר לאחה"כ אף מדרבנן וא"צ ביעור אף מדרבנן וא"ש כל זה כתבנו לדעת הט"ז ביו"ד שם אך באמת המעיין בד"מ ביו"ד שם שהביא דברי הרשב"א שממנו מקור דין זה משמע דלאו טעמו וכמ"ש הט"ו שם שהוא כתב וז"ל ודוקא באמר לי' ע"מ שתחזיר דכל ע"מ כאומר מעכשיו דמי וכו' משמע דעיקר טעמו הוי דע"מ הוי כמעכשיו אבל באומר ותחזיר לא הוי כמעכשיו ולא מטעם חזרה כמ"ש הט"ז לכך נראה כוונת הרשב"א ויתיישב דברי המג"א על נכון מאוד דה"ה הקי"ל דבדיני תנאי בעינן שיקדים התנאי למעשה ואם קדים המעשה לתנאי לא מהני אבל באומר מעכשיו או על מנת ס"ל להרמב"ם דלא בעינן בזה דיני תנאי ולא להקדים התנאי למעשה ייע"ש באה"ע סי' ל"ח ובאמת כן משמע לישנא דש"ס דנקט בכל דוכתא מתנה ע"מ להחזיר משמע אף שאומר המתנה תחלה ואח"כ התנאי מהני כיון דהוי בלשון מעכשיו ולפ"ז נהי דיש פוסקים דבדיני ממונות לא בעינן דיני תנאי מ"מ במלתא דאיסורא כגון קדושין וגיטין ודאי בעינן דיני תנאי לחומרא ולפ"ז ה"ה בפדיון הבן דהוי מיני דמצוה בעינן דיני תנאי ולפ"ז הנה דעת הרמב"ם והטור והש"ע ביו"ד סי' ש"ה סעיף ח' דדוקא לפרש שנותן לו במתנה עמ"ל אבל אם נותן לו סתם במתנה ומתכוין בלבו שיחזירם לו לא הוי פדיון ועיין בחדושי ליו"ד שם שכתבנו בטעמו אף דבכל דוכתא בקנין ומתנה הוי דברים שבלב אינן דברים מ"מ במצוה שאני דמצות צריכות כוונה וצריך להתכוין באופן המועיל שיהי' דיעותיהם שוות אבל אם אין דעת הנותן והכהן שוה לא מהני כמ"ש הט"ז שם ייע"ש ולפ"ז א"ש דעת הרשב"א דדוקא באומר בלשון ע"מ דהוי כמעכשיו ואז לא בעינן תנאי קודם למעשה. גם ליכא בזה קפידא דהוי תנאי הסותר למעשה כמו שכתבו התוס' בב"ב ובכמה דוכתא כיון דע"מ כאומר מעכשיו דמי לא הוי תנאי הסותר למעשה ולכך הוי תנאי גמור א"כ כיון שהכהן שמע והסכים הוי דעת שניהם שוה כיון שפירש כן ולכך הוי פדיון אבל באומר ותחזירם בלא מעכשיו זה הוי תנאי אבל לא במעכשיו רק בתנאי אם באומר אם יחזירם אז יהי' קנוי לו במתנה וא"כ בתנאי אם לא חל התנאי כלל דהוי מעשה קודם לתנאי וכן הוי התנאי סותר למעשה כמו שהקשו התוס' הנ"ל ולכך באומר כן הוי מן הדין דתנאי בטל ומעשה קיים וא"כ כיון דהתנאי בטל גרע דאז לא הוי דעות הכהן והנותן שוה דהכהן מסתמא מקבל שלא יחזיר כלל כיון דלא התנה בדיני תנאי א"צ להחזיר מן הדין ולכך אף שהתנה כלא התנה דמי ומ"מ הנותן כיון שאמר כן מוכח שהוא בלבו התכוין שיחזיר לו ולא גמר והקנה בלבו ולכך גרע כיון דתנאו לא הוי תנאי הוי כלא התנה בפירוש וגמר בלבו שיחזיר לו ולכך לא הוי כפדיון דאין דיעותיהם שוה וזה בפדיון הבן דקפדינן שיתן בלב שלם כיון דהוי מצוה וצריך כוונה או מטעמא אחריני אבל בקניית החמץ לנכרי דהוי דבר הרשות וכעין מתנה דעלמא ובזה לא אשגחינן אדברים שבלב רק אם לא התנה בדיני תנאי תנאי בטל ומעשה קיים א"כ אדרבא יפה כתב המג"א דבשלמא באומר על מנת שהתנאי חל יש קפידא של הרדב"ז אבל באומר ותחזירם א"כ התנאי בטל ומעשה קיים והוי של הנכרי לעולם ובזה שוב אין קפידא בדבר וז"ב מאוד ודו"ק:

ובזה יומתק על נכון לשון הרשב"א בתשובה שהביא הש"ך ביו"ד שם סי' ש"ה ס"ק ח' שמסיים שם ואפי' לא אמר מידי אלא שדעתו שיחזיר הכהן כולן או מקצתן וכו' דגרסינן בבכורות וכו' עכ"ל הרשב"א ולכאורה הוא תמוה מה ענין זה לזה והש"ך נדחק שם בכוונתו ולא ביאר ככל הצורך ונראה שרוצה לפרש כדעת הדריש' שהביא הט"ז אך לפמ"ש יומתק מאוד בזה עיקר כוונתו דבותחזיר כיון דמן הדין א"צ לחזור וכונתו הוי להחזיר לכך זה גרע ודו"ק כי קצרתי:

והנה בדין שליחות אם עכו"ם לעכו"ם נעשה שליח ונ"מ אם מכר לנכרי ע"י שלוחו של הנכרי אם מהני הנה המ"ב כתב בפשיטות דהוי שלוחו והביא דבריו הש"ך בחו"מ סי' רמ"ג והב"ש בסי' ה' אך המג"א בסי' זה כתב שבירושלמי פ"ו מדמאי מבואר להיפוך וכן משמע פשטא דש"ס פ"ב דקדושין והנה מ"ש דכ"מ פשטא דש"ס פ"ב דקדושין המעיין שם לא מוכח שם מידי. ואדרבא יש להוכיח לפענ"ד להיפוך כמו שאבאר אך מ"ש בשם הירושלמי הנה אין ספרי הירושלמי בידי לעיין שם ונאמן עלי המג"א אך מ"מ נראה דא"ש דברי המ"ב והוא דכן מוכח מן הש"ס דקדושין דהרי עיקר שליחות נלמד מקדשים מושחטו אותו כל קהל עדת בני ישראל וכו' או מויקחו להם איש שה לבית אבות כמפורש בש"ס שם והרי דברים הללו נאמרו במצרים קודם מתן תורה והיו אז הכל בכלל בני נח אף שמלו א"ע וכמ"ש היפ"ת בראשית דיש הסוברים דהאבות אף שמלו לא יצאו מכלל בני נח וא"כ לפ"ז גם במצרים כן שלא קבלו התורה היו בכלל בני נח ואיך נעשה אחד שליח לחברו (ועוד דמל ולא טבל הוי כאלו לא מל ולא נחשב גר עד שימול ויטבול ולא נמצא שיהי' טבילה במצרים רק מילה לבד וא"כ לא נעשו גרים בזה כלל וכן מוכח בש"ס יבמות דף מ"ו שרק בשעת מתן תורה טבלו ולא במצרים) הלא בנכרי לא שייך שליחות אלא ודאי דנכרי לנכרי אם שניהם שוין יש שליחות ואין לומר דאכתי מאן יימר זה דיש להם דין ב"נ דלמא כדעה השני' שהביא היפ"ת דיצאו מכלל ב"נ אף קודם מתן תורה אך נראה דמסוגיות הש"ס בקדושין שם מוכח דז"א דהרי במה דקאמר שם הש"ס לר' יונתן מנ"ל דשלוחו כמותו וכ"ת מני' דלמא שאני התם דאית לי' שותפות בגוי' ולכאורה תמוה לי טובא הרי בש"ס פ"ג דסוכה ילפינן שם דסוכה שאולה כשרה משום דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכות מוכח שכל ישראל יוצאין בסוכה אחת ופירש"י שם כיון דכולם יוצאין בסוכה אחת אי אפשר למטי פרוטה לכל חד וחד ייע"ש א"כ מוכח מדבריו דס"ל לרש"י דבפחות מפרוט' לא נחשבו שותפין רק הוי כשאול לבד וא"כ ה"נ בפסח כיון דכולן יוצאין בפסק אחד אי אפשר להיות מטי ש"פ לכל חד וא"כ לא נחשב כשותף כלל רק כשל אחר וא"כ מוכח דיש שליחות בשל אחר ואיך קאמר מש"ס ודלמא דאית לי' שותפות בגוי' ולכאורה צ"ע טובא אך כדי ליישב זה הי' נראה דדוקא בישראל דהוי הלכה למשה מסיני בפחות מש"פ לא הוי ממון בכל דוכתא ואף גזל לא הני רק בפרוטה ומה שבפחות מפרוטה אסור הוי רק מכח ח"ש אסור מן התורה אבל בפ"ע לא הוי ממון בפחות מפרוטה ולכך גם לענין שותפות לא נחשב כשותף בפחות מפרוטה רק ביש לו חלק פרוטה אבל בב"נ דקיי"ל דנהרג על פחות מפרוטה א"כ אין חילוק לדידי' בין פרוטה או לא אף בפחות מפרוטה נחשב ממון אצלו ונכרי נחשב כשותף אף בפחות מפרוטה ולכך א"ש דהתם במצרים שהי' קודם מתן תורה והי' להם דין ב"נ ולא נתחדש אז הלכה דדוקא בפרוטה הוי ממון לכך אף בפחות מש"פ הי' נחשב כשותף ולכך פריך שפיר דלמא שאני התם דאית לי' שותפות בגוי' (ועיין לקמן מ"ש דיש לדחות זה ייע"ש) ואז הי' נחשב בכל דהו שותף ולפ"ז מוכח דלא יצאו אז מכלל ב"נ דאם יצאו והי' להם דין ישראל מה פריך הש"ס דלמא שאני התם דאית לי' שותפות הלא בפחות מפרוטה לא נחשב כשותף ובע"כ דס"ל דלא יצאו מכלל ב"נ ויש להם דין נכרי וא"כ קשה דאיך נחשב שלוחו כמותו הלא בנכרי לא שייך שליחות אלא ודאי דנכרי לנכרי נעשה שליח במלתא דאיתא בנפשי' עכ"פ. א"כ ה"ה נמי בדין ממון וכדומה. דודאי איתי' בנפשי' דלכל נכרי יש לו זכי' מהני שליחות של חברו. ובזה א"ש דאין ראי' מהירושלמי דהירושלמי לשטתו שהביא הפ"י בקדושין פ"ג דהוא לא יליף שליחות מפסח ייע"ש א"כ כיון דלא יליף שליחות מפסח שפיר י"ל דאף נכרי לנכרי לא נעשה שליח כיון דס"ל מפסח אין ראי' אבל בש"ס דילן דיליף שליחות מפסח מצרים מוכח דנכרי לנכרי יש שליחות דאז דין ב"נ הי' להם וא"ש דברי המ"ב נכונין לדינא ודו"ק היטב בזה:

מיהו שבתי וראיתי דיש לדחות ראי' הנ"ל די"ל לעולם יצאו מכלל ב"נ ומה דאמרינן ודלמא דאית לי' שותפות בגוי' לח"מ דבשלמא התם בסוכה להס"ד דהי' סובר כיון דכתיב לך בעינן שיהי' שלו ממש בזה שפיר פירש"י כיון דעכ"פ ליכא ש"פ וכו' ובע"כ דלא דרשינן בזה לך אבל הכא לענין שליחות אין הכוונה שיהי' שלו ממש רק אם הוא שייך במעשה זו שיש להעושה ג"כ תועלת בו לכך הוי שלוחו כמותו אבל באם אינו צריך למעשה זו לעצמו לא הוי שליח כמותו ולכך אף אם ליכא ש"פ כל דהוי הקרבן עולה גם לו נקרא שותף לענין זה אך לפמ"ש בחדושי לסוגיא דשליחות ליישב שם קושיות התוס' מה דלא משני לריב"ק מכח דאית לי' שותפות מכח דעיקר מעלת השותפות הוי דנחשב כהכל שנו וזה תלוי באם א"י להסתלק ייע"ש לפ"ז בעינן שיהי' לו בי' קנין ממש שיהי' נחשב כאלו הוי כולו שלו וכמ"ש שם דבלא"ה אין טעם נכון לחלק בין שותפות או לח דסוף סוף איך נעשה שנית על חצי האחר ובע"כ דהוי מטעם דהוי ככולו שלו וא"כ שוב בזה בעינן שיהי' לו חלק ממש ושיהי' נחשב שלו לענין ממון ג"כ אז הוי כהכל שלו ונשאר קושייתינו בדוכתא על רש"י ומוכח כמ"ש שיש להם דין ב"נ וא"ש ודו"ק. ובדין אם מותר למכור לנכרי ולקצץ הדמים ביותר משוי' נראה דאסור לעשות כן אף דאין דין אונאה בנכרי ומה שראיתי באחרונים שמקילין בזה מ"מ לדעתי אסור הוא ומטעם שכתבנו לעיל