נדרי זריזין חלק ב ריא

עצמו יהי' אסור לעולם לכ"ע דהוי כמו נדר אך לולי הטעם של רוצה בקיומו כיון דקי"ל דבנדרים אזלינן בתר הכוונה ולא בתר הלשון א"כ הכי נמי כיון דלא הפקירו רק בעבור איסור חמץ אם כן בודאי הי' כוונתו רק על ימות הפסח אבל לא אחר כך כשיעבור האיסור דאדעתא דהכי לא נדר והי' ראוי שיהי' מותר לאחר הפסח ולכך מן התורה מותר אך כיון דרבנן אסרו רוצה בקיומו של חמץ א"כ יש כאן חשש ממ"נ אי נימא דהביטול הוי כהפקר ממש לא בעבור האיסור לבד א"כ הוי כעפרא דארעא ואסור לכל העולם תמיד שהרי לא התנה לזמן ידוע ואי נימא דאזלינן בתר כוונתו שלא נתכוין רק על פסח בעבור האיסור א"כ כיון שנא נתכוין רח להפקיע האיסור שוב לא מצי אחר זכה בו ושוב הוי רוצה בקיומו על לאחה"פ לכך אמרינן שבאמת צריך להתכוין בביטולו שאסרו לעולם אכ"ע ועשאו כעפרא לכך לא הוי רוצה בקיומו ואפשר דאדרבא אם אמר בלשון הנוסח שתקנו חז"ל לומר כעפרא דארעא אפי' מן התורה אסור לאחה"פ מטעם הנ"ל עכ"פ יומתק בזה יותר מ"ש בירושלמי לשון הפקיר חמצו בי"ג ולא נקט לשון ביטול רק הפקיר דאדרבא בלשון ביטול שתקנו חז"ל ודאי אסור אף לאחה"פ מטעם הנ"ל דהוי כמו נדר כיון דבע"כ נצטרך לומר שלא נתכוין בעבור האיסור דזה עיקר מעלת יום י"ג וכמ"ש נעול ובפרט כיון דבאמת הוא קודם זמנו א"כ ליכא בזה אומדנא לילך בתר כוורת הנודר א"כ שוב כיון דאמר כעפרא דארעא סתם נעשה איסור לכל העולם לעולם ועד ולכך לא נקט רק הפקיר דבלשון הפקר לבד לא נאסר לאחה"פ ולכך ס"ל לר"ל דמותר כיון דהוא לא אסרו אכ"ע לעולם ורוצה בקיומו לא הוי כיון דהפקירו שלא מחמת איסורו הוי הפקר ויכול כ"א לזכות בו ולא שייך רוצה בקיומו כמ"ש לעיל וא"ש ודוק היטב:

דין ח' בו יבואר דין מוכר לאשת מומר ודין ותחזירם כחמץ אם אסור רק מכח חומרא דחמין או מדינא ודין שליחות נכרי לנכרי הכל יבואר בפרק זה אי"ה:

דנה בדין אם מכר לאשת מומר חמץ כתבנו בחבורי מהדורא קמא שאין בזה קפידא אך אם מכר למומר עצמו ודאי אסור וראיתי בפרי מגדים שכתב שי"ל בתינוק הנולד מן המומרת דהוי כאנוס כתינוק שנשבה יע"ש ולפענ"ד אין בזה צד היתר דממ"נ אם נימא דמומר הזה שקנה החמץ הוי כאונס מכח דאין יודע שהוא מומר ואם הי' יודע לא הי' ניחא לי' בכך, א"כ שוב נהי דמצדו לא נאסר החמץ דהוי כאונס מ"מ נאסר מצל המוכר דהוי כמכירה בטעות כיון דאם הי' יודע הלוקח שהוא ישראל ושעובר עליו לא הי' קונה אותו א"כ הוי מכירה בטעות כדאמרינן איסורא לא ניחא לי' דלהני יע"ש בנדרים וא"כ הוי מקח טעות ובטלה המכירה ונשאר החמץ של ישראל המוכר ונאסר לאחה"פ כיון דאמרינן דאם הי' יודע המומר לא הי' קנהו ואם נימא דאף שהי' יודע המומר שהוא מומר ושמצווה עליו בב"י ג"כ הי' קונהו אותו א"כ שוב נאסרו מכח המומר כיון שאף אם הי' יודע שהוא ישראל והמצוה עליו ג"כ הי' קונהו א"כ לא הוי אונס ולכך ממ"נ ראוי שיאסור החמץ במכרו למומר אף לאם נשבה לבין הנכרים מכח ממ"נ הנ"ל מיהו דינו של הפ"י יכול להיות בחמץ של המומר עצמו שעשהו קודם הפסח או בפסח בזה שפיר י"ל דלא נאסר מכח קנס דהוי כאונס ובזה יש להקל בהפ"מ ולא במכר לו בתשובה לענין דיעבד כתבנו במה"ק תשובה אחת ונרמז הוא בישועת יעקב סי' תמ"ג הקושיא על ר"ת שמוזכר שם הוא קושייתי בתשובה הנ"ל שכתבתי אז לו:

ובנדון שאם מכר לנכרי חמצו ולא פירש לו מה מכר לו אף שהפ"מ היקל בזה אין דבריו נכונין דקי"ל בח"מ סי' ר"ט דבאין ידוע לא הוי מכירה כלל וצדקו בזה דברי המק"ח רק שהוא לא הביא דברי הפ"מ שכתב להיפוך ואני ראיתי בפ"מ שכתב להיתר אבל לא צדקו דבריו בעיני אף טרם שראיתי דברי המק"ח וז"ב:

גם במ"ש המג"א דבאם אומר ותחזירם ודאי מהני ותמהו עליו דביו"ד סי' ש"ה מפורש ברמ"א דותחזירם לא מהני וכבר הארכתי בזה ליישב בכמה אופנים ועתה נראה כך לפמ"ש הט"ז שם בטעם הדבר מכח דהוי כמו חזרה יע"ש ולפ"ז נראה דלאו ודאי הוא דהוי חזרה רק ספק הוא דדומה למה דאמרינן במעכשיו ולאחר ל' יום וכן במהיום ולאחר מיתה דמספקא לנו אם הוי תנאה או חזרה יע"ש כן ה"נ ממש באומר ע"מ שתחזירם לי חזינן דהוי תנאה ומהני אבל באומר ותחזירם יש ספיקא אם הוי תנאה או חזרה לכך מהני בפדיון הבן אך לפ"ז הנה בחדושי מילדותי הוכחתי בח"מ סי' רנ"ה דיש חילוק בגט בין אם אמר מהיום ולאחר מיתה דאי נימא שנתכוין לחזרה הרי אין גט לאחר מיתה והוי לן מילי דכדי מה שנתן לה הגט בזה לא חיישינן לחזרה ואמרינן דהוי תנאה אבל באומר מעכשיו ולאחר ל' יום יש מקום לחול גם לאחר ל' לא הוי מילי דכדי בזה אמרינן שפיר דמספקינן אם הוי תנאה או חזרה יע"ש. ואחר כמה שנים מצאתי במקנה שמביא כן בשם דעת המרדכי ות"ל שנתכוונתי לדעתו עכ"פ היוצא מזה דלפ"ז קשה למה ניחוש בפדיון הבן לחזרה הלא אי נימא דהוי חזרה הוי מילי דכדי ומילי דכדי כיון דאין הפדיון מועיל בזה וא"כ למה נתן לו אך נראה דא"ש דשאני פדיון הבן דבעינן בי' דוקא אמירה ואם נתן לכהן סתם חמש סלעים ולא פירש שהוא בעבור פדיון לא הוי פדיון כמו בקדושין באם נתן לה ולא פירש לשם קדושין ואף דבחדושי לאה"ע סי' ל"א כתבנו דבפדיון הבן לא בעינן אמירה הדרנא בי ומוכח כן מדברי בה"ג שהביא הטור ביו"ד סי' ש"ה דס"ל בכתב לכהן שחייב לו חמש סלעים לאם אמר לו בשעת נתינה לשם פדיון בנו מהני יע"ש וקשה לשיטתו אם אמירה מהני אף בלא אמירה אם נותן לו סתמא למה לא יחול הפדיון בשעת נתינה ובע"כ כוונת דבריו דס"ל בפדיון הבן לא מהני נתינה סתם בלי אמירה ובסתם לא נעשה בנו פדוי ולכך מן הסתם לא הי' מועיל הפדיון רק מה שהי' ראוי כאן שיועיל היינו מצד האמירה שאמר תחלה בשעת שכתב לו שחייב לו ה' סלעים הי' ראוי שנימא דנהי דלא הועיל אמירה זו לחול הפדיון תיכף יועיל שיחול על אח"כ בשעת נתינה ולכך בזה שפיר לא הוי בנו פדוי מכח גזירה שיאמרו פודין בשטרות וכדאיתא בש"ס כיון דעכשיו לא אמר כלום ובסתם לא מהני פדיון ורק ע"י אמירה שאמר בשעת הכתב מהני ולכך יש חשש שיטעו לומר דפודין בשטרות כיון דמצרפין אמירה של אז אבל אם אמר בפירוש בשעת נתינה לשם פדיון א"כ אין אנו צריכין לצרף אמירה של מעיקרא כלל רק מהשתא לא שייך כלל גזירה דשטרות דהרי עתה ממון ממש נותן ולא אתי לאחלופי בשטרות זה נראה טעם הנ"ל אך לדעת הרא"ש שם י"ל דמהני אף בסתמא ולכך הוכיח מזה דגם באמירה לא מהני כיון דבסתמא לא הוי פדוי אף דבעלמא מהני ה"ה נמי באמר ממש וכמ"ש ביו"ד סימן ש"ה שם ולפ"ז מוכח דבעינן דוקא אמירה בפדיון הבן כמו בקדושין ולפ"ז א"ש דבשלמא בגט דלא בעינן בהו אמירה דוקא כיון דלשון הגט הוי לשון הבעל וכמו דס"ל להרמב"ם דאף אם לא אמר כלום אינו רק פסול מדרבנן ולא מן התורה ומן התורה לא בעינן אמירה בגט כלל ולכך שפיר אמרינן במהיום ולאחר מיתה נהי דבלשונו עצמו יש להסתפק אם הוי חזרה או תנאי ולא הוי אמירה מבוררת מ"מ מהנתינה מוכח דהוי תנאה. דאל"ה מילי דכדי לא הוי עביד ואף דלפ"ז לא ניכר כוונתו מאמירה רק מהמעשה וליכא כאן אמירה מ"מ מן התורה א"צ אמירה כלל ומדרבנן די באמירה כזו והעיקר הוי בזה הנתינה ומהמעשה מוכח שפיר אבל בקדושין או בפדיון הכן נהי דמהמעשה מוכח למה נתכוין כיון דבעינן בי' אמירה מן התורה כל שמהאמיר' עצמה ליכא הוכחה למה נתכוין א"כ אין כאן אמירה מבוררת והוי כנתינה בלי אמירה וזה לא מהני כלל ולכך א"ש דבפדיון הבן כיון דרוצה שבנתינה זו שזוכה הכהן יחזור ויקנה לו את בנו ויהי' בנו פדוי בעינן אמירה מעלייא דוקא דבלא"ה בנתינה עצמה ליכא הוכחה רק שנותן לכהן דבר זה למתנה אבל אינו מוכח שרוצה שבזה יפדה בנו ולכך בעינן לזה אמירה ובעינן אמירה מעלייא וכן בקדושין דרוצה בנתינה זו לקדש אשה ומנתינה סתם לא מוכח כן לכן בעינן אמירה דוקא ושוב בעינן אמירה מעלייא אבל בחמץ בפסח שעיקר הכוונה רק שיזכה בו הנכרי וא"כ אם זה עיקר כוונתו דומה למתנה בעלמא ומתנה בעלמא לא בעינן אמירה מפורש רק די בנתינה סתם אם נתכוין לשם מתנה וכיון דלא בעינן אמירה ממש א"כ אף אם אומר ותחזירם אין כאן ספק רק דודאי נתכוין לתנאה ונא לחזרה דאם לחזרה לא הי' נותן נו דא"כ לא הי' מועיל לאפקועי לאו דב"י ומילי דכדי לא עביד וכיון דהמעשה מוכח שנתכוין לתנאה די בזה ואף דליכא הוכחה מן האמירה רק מהמעשה מ"מ בחמץ דעיקר הוי המתנה לנכרי די בזה ואין להקשות דא"כ למה כתב המג"א דותחזירם ודאי מהני נהי נמי דנימא דתנאה הוי הרי גם תנאי לא מהני בחמץ כמ"ש לעיל שם אך אדרבא לפ"ז א"ש דכמו דפסקינן דלשון ותחזירם הוי תנאה או חזרה כן י"ל נמי דלא נתכוין לא לתנאה ולא לחזרה רק בתורת חיוב לבד שהוא מקנה לו לחלוטין בלי תנאי אף שלא יחזיר לו רק שרוצה שהמקבל יחזור ויתחייב להחזירם לו בתורת חיוב ולא בתורת תנאי להתבטל בזה המתנה למפרע אם לא יתקיים רק היכי דאפשר לומר דאף אם הוי תנאה לא הוי מילי דכדי ושפיר הועילו מעשיו בזה תלינן טפי שנתכוין להנאה ממש ולא בתורת חיוב דכל אדם המשייר לנפשו בעין יפה שייר ומסתמא התכוין באופן היותר מועיל בתורת תנאי שאם לא יחזיר יתבטל למפרע א"כ בחמץ להנך הסוברים דבתורת תנאי עובר עליו בב"י א"כ כמו דלא מספקינן לומר דלמא חזרה הוי מכח דמילי דכדי לא עביד כן נמי אם נימא דתנאה הוי לא הועיל מעשיו והוי מילי דכדי לכך בזה מוכח דלא נתכוין לא להנאה ולא לחזרה רק בתורת חיוב לבד ולא להתבטל המתנה למפרע ולכך מהני אבל בפדיון הבן יש לחוש אף לחזרה ואף דהוי מילי דכדי כלשון האמירה אינו מבורר רק מן המעשה לא מהני והוי כאלו נתן סתמא ודוק ועוד נראה דאף אי נימא בפשיטות דהוי ודאי חזרה ולא ספק כמשמעות לשון הט"ז מ"מ א"ש דלכך בפדיון הבן לא מהני כיון דהוי חזרה ולא מתנה ולא מהני אבל בחמץ כיון דכל א' מבטל חמצו ונעשה הפקר רק כל זמן שלא זכה בו אחר לא מהני ביטול והפקר דגזרו חז"ל שלא יועיל אבל אם זכה בו אחר ודאי מהני אף מדרבנן ומותר לאחה"פ א"כ בשלמא אם נותן להנכרי במתנה ומתנה עמו תנאי ע"מ להחזיר אז גרע כיון שעכ"פ יש לו זכות בחמץ זה שהוא על תנאי שיחזיר לו דמי לפקדון ובכלל הביטול והפקר לא הוי כיון דנתן אותו להנכרי שוב אין בידו להפקירו דדבר שאינו ברשותו אין יכולין להפקירו וכמו בגזל ולא נתייאשו הבעלים דשניהם אין יכולין להקדיש וכו' וכן נמי באם קיבל ישראל פקדון של נכרים באחריות דעובר עליו בכל יראה וביטול