נדרי זריזין חלק ב רי

ולא שלו ואח"כ יהי' מוחזר לרשותו ויהי' חוזר לרשותו להיות שלו והוי תנאי שממילא יהי' חוזר לו ומה שהתנה בתורת תנאי היינו רק להראות שמפקיר גם הגוף אבל מ"מ הוי רק כמפקיר לזמן ולכך לא שייך בי' חשש שמא לא יקיים הלה התנאי דהתנאי ממילא יתקיים דבכל מקום שהוא יחזור לרשותו ויכלה ההפקר ממנו דאף אם יזכה בו אדם ולא ירצה להחזירו יהי' רק כגזל בידו אבל מ"מ מתורת הפקר יצא ויחזור לרשותו וכיון שסוף סוף יתקיים התנאי לא שייך בזה הואיל וספיקא כלל ולכך מותר להתנות כן ולפ"ז העולה ממ"ש שהפקר לזמן לא מהני בפסח ואם הפקיר ע"מ שיחזיר לו אחה"פ אז להיפוך אם התנה ע"מ שיחזור לו הזוכה ומכ"ש שיחזיר ויקנה לו דאז כיון דהמעשה תלוי ביד האדם דומה למתנה ע"מ להחזיר ושאר תנאי דאסור בחמץ וזה הוי לכ"ע אך אם התנה ע"מ שיחזיר לו החמץ ממילא אחה"פ אז לדעת הג"א והסוברים דבמתנה עמ"ל לא בעינן הקנאה חדשה מהני תנאי זה בהפקר אף בחמץ מטעם הנ"ל אבל להרא"ש וסייעתו דס"ל דבעינן הקנאה חדשה ומשמע אבל בלא"ה הוי כקנין פירות א"כ אף בהפקר לא מהני והוי כהפקר לזמן ויש בזה פלוגתת הפוסקים אך אם התנה בפירוש ע"מ שאם יזכה בו אדם בפסח יהי' שלו לעולם ואם לא יזכה בו בפסח יחזיר לו אחה"פ זה מועיל לכ"ע דהפקר לזמן לא הוי כיון דאם יזכה בו אחר בפסח לא יחזיר לעולם וחשש שמא לא יתקיים התנאי ליכא שהרי התנה שיחזיר לו ממילא כנ"ל וזה מהנר לכ"ע אך אם התנה סתמא ע"מ שיחזירנו לו צ"ע אי נימא דאנן סהדי דמסתמא נתכוין באופן המועיל לכל חד כפי שיטתו ומהני או לא אמרינן בכה"ג דנתכוין באופן המועיל כיון דאין זה דין ברור ופשוט ויש לדמותו למ"ש בחו"מ בש"ך סי' מ"ב היכי דאפשר לו' שטעה בו הנותן אמרינן יד בעהש"ט עהח"ח אפי' היכי שיתבטל לגמרי ייע"ש בש"ך וה"נ יש פלוגתא בזה אם מהני חזרה ממילא או בעינן הקנאה ממש מחדש וצ"ע כעת בזה:

גם בגוף הדין שהעלה המק"ח דאם הפקירו לזמן שאם יזכה בו אדם תוך הזמן יהי' שלו לעולם ואם לאו יחזיר לו אחר זמן זה דמהני אף בחמץ לדידי צ"ע אף בשאר כל הפקר דבעינן הפקר ממש ומכ"ש בחמץ והוא דאם נחליט דהפקר לזמן לא נחשב הפקר דהוי רק כקה"פ א"כ אף אם אומר שמפקירו לזמן שבתוך זמן זה אם יזכה בו אדם הוי שלו לחלוטין הוי רק כהפקר על תנאי שהרי אם באמת לא זכה בו אדם בתוך הזמן אז אחר הזמן חוזר לבעליו ואגלאי מלתא למפרע דהוי רק הפקר לזמן ומה שנתן רשות להזוכה שיזכה בו תוך הזמן הוי רק בתורת תנאי ולא עדיף מאם נותן מתנה לאחד ומתנה עמו שאם יעשה לו דבר פלוני עד זמן פלוני יהי' מתנה ואם לא יעשה דבר פלוני אז כל הפירות שאכל ינתן לו והגוף יחזור אחר הגעת הזמן ולא קיים תנאי א"כ בזה ודאי אם הגיע זמן וזה לא קיים תנאו אגלאי מלתא למפרע שלא הוי מתנה חלוטה אף שעד הנה נתן לו מה שאכל הפירות עד הנה מ"מ הוי רק כקה"פ ולאו כקהג"ד. א"כ ה"ה בהפקר נמי כיון שקבע לו זמן שאין ביד הזוכה לזכות עד זמן זה הוי רק כהפקר תנאי שאם יזכה בו אדם עד זמן פלוני הוי הפקר ואם לא יזכה עד זמן פלוני לא יהי' הפקר דבודאי אם אמר כן ואגלאי מלתא שלא וכה בו אדם ולא יתקיים תנאו אז ודאי לא נעשה הפקר כיון שהוי רק ע"ת ולא נתקיים א"כ הכא נהי נמי דהתנה שלא יתבטל ההפקר למפרע רק שאח"כ יחזיר לו מ"מ מה בכך הרי הפקר לזמן לא הוי הפקר ומה לי אם התנה שלא יהי' הפקר כלל או התנה שאם לא יזכה בו אדם עד היום יהי' הפקר לזמן הוי ג"כ כלא הפקיר כלל כיון להפקר לזמן אינו הפקר ואין לומר דכאן הי' ביד הזוכה לזכות בו בתוך הזמן לעולם הרי גם בהתנה סתם באם יזכה בו אדם עד זמן פלוני יהי' שלו בתורת הפקר ואם לא יזכה בו על זמן זה לא יהי' הפקר דג"כ הי' ביד הזוכה לזכות בו בתוך זמן זה וכן במתנה הי' בידו לקיים תנאו שיהי' מתנה חלוטה ואפכ"כ אם לא נתקיים אגלאי מלתא למפרע ולא הוי הפקר ומתנה וה"ה נמי בזה ומכ"ש בפסח כיון דקיי"ל דאף על תנאי אסור למכור אף שאח"כ נתקיים התנאי אסור מכח הואיל או משאר הטעמים שכתבו הפוסקים א"כ ה"נ בהפקר כיון דהוי כהפקר על תנאי אף אם יזכה בו אדם בתוך הפסח ראוי שלא יועיל דהוי כנתינה ע"ת ומכ"ש כשלא נתקיים התנאי לכך נראה דאף זה לא מהני וביאור דברי הג"א כתבנו לעיל וביאור דברי הש"ס בהפקר לזמן כתבנו בחבורי לה' שבת סי' רמ"ו וע"ד הטור באמת תמהתי שם ייע"ש. גם על הרב מק"ח תמהתי עליו כמה תמיהות אחרות ייע"ש:

ומ"ש המק"ח בביאור לשון ספר המצוח גבי לולב הנה כוונתי לדבריו ת"ל בחדושי בילדותי לסי' תרנ"ח ייעיין שם ועוד כתבנו שם תירוץ אחר ועוד כמה תירוצים בחבורינו ייעיין שם:

ומ"ש המק"ח להקשות דלמה בכל חמץ אינו מותר לאחה"פ הלא כי מטא עידן איסורא איאושי מייאש מנייהו והוי כהפקר והאריך בזה ליישב וגוף דבריו תמוהין דבשלמא השתא דאמרינן חמץ שעעה"פ אסור בהנאה שוב ממילא כיון דמטא עידן איסורא מייאש נפשו כיון דאינו ראוי לו אבל אי נימא דלאחה"פ מותר שוב לא הי' מייאש נפשו כלל כיון שראוי לו לאחה"פ למה יהי' מייאש נפשו ואז כיון דלא הי' מייאש נפשו לכך אסרוהו לאחה"פ ועוד דבריו תמוהין דקרי מפורש הוא בש"ס דשני דברים אינן ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו וא"כ מה יוסיף תת כח מה דאמרינן כי מטא עידן איסורא אייאושי מייאש הלא בלא"ה אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו וכבר כתבנו דכל שבלא"ה הי' שלו רק שהאיסור גרם לו שלא נעשה שלו בזה קנסה התורה אותו להיות כאלו הוא ברשותו אבל אם בלאו האיסור מקודם לא הי' שלו בזה לא קנסוהו התורה א"כ ה"נ אם מפקירו קודם האיסור אז בלאו האיסור כבר לא הי' ברשותו מקודם הגעת האיסור לכך לא קנסה התורה לעבור עליו בב"י אבל אם לא הפקירו רק כי מטא עידן איסורא מייאש נפשו א"כ האיסור גרם לו ההפקר וכל שהאיסור גרם לו ההפקר שוב עשאה התורה כאלו הוא ברשותו לעבור עליו וא"ש בפשיטות ומה שמחדש המק"ח בדין יאוש אין כאן מקומו אולי יזכני ה' בחדושי לחו"מ להאריך בזה:

ומ"ש המק"ח שאר דיניו דבריו נכונין גם מ"ש באם לא פירש לו החמץ לא מהני דהוי כאין מינו ידוע דבריו נכונין אף שבפ"מ כתב להיפוך דבריו תמוהין דהרי קיי"ל בדבר שאינו מסוים לא קנה וכן ציינתי זה בגליון הפ"מ טרם ראיתי דברי המק"ח תמהתי על הפ"מ מסברא דנפשאי ובודאי בעינן שיפרש כל מין החמץ ומשקלו:

ומ"ש המק"ח בדין שצריך להקנות לנכרי הקרקע בשטר דנכרי בכסף אינו קונה הנה אף שכתבנו בהשמטות בחבורי דצריך לפרש להנכרי שמקנה לו גם הקרקע בכסף לבד מכח דשטר בכת"י י"ל דלא הוי שטר קנין נראה דדברי נכונין דאם מתנה שמקנה לו בכסף או נהי דנכרי בכסף לא קנה רק בשטר ג"כ מ"מ היינו רק על שטר ראי' דנכרי לא גמר לקנות אלא בשטר ראי' ג"כ ולכך נראה דודאי לשטר ראי' לבד די אף בשטר כת"י לכך אם מתנה שמקנה לו בכסף די בהשטר מכירה שנותן לו להצטרף לקנין כסף ובזה קנה אף הנכרי אבל אם לא יקנה לו שמקנה לו בכסף לסמוך על השטר לבד שהוי שטר קנין בזה יש להסתפק די"ל שטר בכת"י בללי עדים לא הוי שטרי קנין אף דשטרי דידן שטרי קנין הם מ"מ לאו בכת"י הוא כמ"ש בחו"מ סי' קצ"א ייע"ש שהארכתי בזה כנלפענ"ד ומ"ש המקח בדין המוכר לאשת מומר יבואר לקמן אי"ה ובשאר דבריו הדין עמו:

והנה עיין לעיל מ"ש שם בביאור לשון הירושלמי לדעת ר"ה גאון וכתבנו שם די"ל דס"ל כדעת התוס' שהביא הש"ך בסי' רכ"א שבמטלטלין לא בעינן ג' ימים אך הנה באמת התוס' שם לא מיירי בדין ג' ימים רק בדין הפקר בפני שלשה וכן הש"ך שם מיירי בהפקיר שלא בפני שלשה ולא בהפקר תוך ג' ימים והוי להיפוך מדברי אך נראה דמ"מ כדעת רב האי גאון י"ל להיפוך כיון דמוכח מדבריהם דיש חלוק בין קרקע למטלטלין י"ל הסברא להיפוך דלענין הפקר תוך ג' ימים שהוי עיקר הטעם מכח חשש מעשר מפני הרמאין וזה שייך רק בקרקע ולא במטלטלין לכך העמידו במטלטלין על ד"ת אבל בהפקר שלא בפני ג' שאין הטעם מכח מעשר רק תקחז"ל בשביל טעמא אחריני דבפני ג' מוכח דגמר והפקיר וכדומה בזה אין סברא לחלק בין קרקע למטלטלין וישוב קושיות הש"ד בסי' רכ"א יתורץ כדעת הב"ח שם לכך א"ש דברי רב האי גאון וכמ"ש לעיל ועוד בלא"ה אף אי נימא דשייך גם במטלטלין א"ש דהמעיין בלשון הש"ע חו"מ סי' רע"ג מוכח שם דגבי הפקר שלא בפני שלשה כתב שם שאינו הפקר משמע דלא הוי הפקר כלל ואין עליו שם הפקר כלל והיינו מטעמא דכיון דהפקר זה אינו מועיל בשום מקום עוד מדרבנן לא נחשב כהפקר כלל מעתה אבל גבי תוך ג' ימים כתב רק שתוך ג' ימים יכול לחזור בו דמשמע אבל כל זמן שלא חזר בו שם הפקר עליו והיינו באמת מטעמא דעל כל פנים מועיל ההפקר לענין אחר ג' ימים אם לא יחזור בו עוד ולפי זה אתי שפיר גם כן דברינו לעיל דבשלמא אם לא הפקיר בפני שלשה דאינו הפקר כלל לכך לא מצי נכרי זכה בו בפסח והוי רוצה בקיומו אבל בהפקיר תוך שלשה לפסח עכ"פ כל זמן שלא חזר בו שם הפקר עליו ואם יבא אחר ויזכה בו תוך ג' ימים שוב לא יהי' בידו לחזור בו וגם באמת לא חזר בו תוך ג"י לא שייך רוצה בקיומו ואין דומה למ"ד דאינו הפקר עד דאתי לרשות זוכה דלדידי' אין שם הפקר עליו כלל ולא יצא מרשותו כל זמן דלא אתי לרשות זוכה דס"ל הפקר דומה למכירה ומתנה דכל זמן שלא הגיע ליד המקבל נחשב של המוכר ונותן כן ה"נ הפקר הוי שלו ממש לכך בתר שעת זכי' אזלינן אז נעשה הפקר ויצא מרשות הראשון אבל לדידן דקיי"ל דלא בעינן אתי לרשות זוכה ומן התורה הוי הפקר תיכף ואף לחזור בו א"י רק מדרבנן יכול לחזור בו והיינו דוקא לענין חזרה אבל כל שלא חזר בו הוי הפקר משעה ראשונה שבזה בתר דאורייתא אזלינן א"כ כיון שהפקיר קודם שעת האיסור ויומו מוכח שלאו בעבור האיסור מפקירו רח כדין הפקר דעלמא ומצי אחר זכה בי' ולא שייך רוצה בקיומו וא"ש ועיין לעיל ותבין:

גם מ"ש לעיל שע"י שרוצה בקיומו לא מהני הביטול לכך נאסר אף לאחה"פ עכשיו נראה להמתיק הדבר יותר דהנה מבואר ברמב"ם וש"ע ה' הפקר דהפקר מטעם נדר ואסור לחזור בו כמו בנדר ולפ"ז נראה דכמו דהפקר דעלמא הוי כמו נדר לגבי המפקיר שאסור לחזור בו כן ה"נ בביטול דהוי כהפקר כיון שאומר בלשונו דהוי כעפרא דארעא א"כ הוי כמו נדר ג"כ וכמו שבנדר יכול לאסרו לכ"ע בהנאה כעפרא דיכול לאסור שלו בקיום לכ"ע כן ה"נ בהפקר אם מפקירו ואומר שיהי' כעפרא דארעא הרי הוא כמו נדר שאסרו בהנאה לכ"ע ומשוינהו כעפרא בעלמא וא"כ הי' ראוי שמצד הביטול