נדרי זריזין חלק ב רט

לאפקועי האיסור חמץ וא"כ אם לא זכה בו אחר עד הפסח אז כיון שלמ"ד זה דבעינן שיבא לרשות זוכה וכל שלא בא לרשות זוכה לא יצא עדיין מרשותו א"כ עדיין נחשב כשלו לכך בהגיע שעת האיסור אף שאח"כ זכה בו אחר כיון דלמ"ד זה לא חל ההפקר עד שעת זכי' והרי בחמץ אם מפקירו אז לא מהני דבלאו הכי אינו ברשותו ולא עדיף ההפקר מכבר מאלו מפקירו עכשיו כיון דלא חל ההפקר למ"ד זה רק בשעה שבא ליד זוכה אם כן אז אין בידו להפקירו ולא מהני רק מטעם דחמץ בלאו הכי אינו ברשותו ובגלוי דעת סגי גם אנן סהדי שלולי האיסור הי' חוזר בו ורק מפני האיסור לא חזר בו והוי רק כביטול ביום י"ד ושוב לא מצי אחר זכה בו כיון דלא הפקירו רק בעבור איסור חמץ ולכך שייך בי' רוצה בקיומו ואסור מדרבנן לכך אסור הוא לאחה"פ שלא יהי' כרוצה בקיומו אבל אם לא בעינן לרשות זוכה כלל רק ההפקר חל תיכף רק מטעם הערמה אוסר ר' יוחנן היינו דיש לחוש שבאמת לא בדיל מני' ויבא לאכלו ולכך כיון שלא קיים הביעור כתקחז"ל שצריך לבערו אסור לאחה"פ א"כ אם נפלה עליו מפולת דלא הצריכו חז"ל ביעור דל"ש בי' חשש אכילה מותר לאחה"פ ממ"נ דעל תיקון חז"ל לא עבר ורוצה בקיומו ליכא כיון דהפקירו ממש בי"ג בפני שלשה ולענין ממון מהני הודאת בע"ד ונעשה הפקר ממש ומצי נכרי זכה בו לא שייך רוצה בקיומו וא"כ תינח בהפקירו ממש בפני שלשה ובי"ג אבל בביטול דידן בי"ד דהוי רק בעבור האיסור ובפרט שלא בפני ג' דלא מצי נכרי זכה בו אף דלא צריך ביעור יש חשש רוצה בקיומו לכך אסור לאחה"פ כמו למ"ד משום זכי' בירושלמי ולכך א"ש דברי רב האי מיהו לכאורה לדברינו אכתי תקשה נהי דהפקירו בי"ג ובפני שלשה עדיין קיי"ל דלא הוי הפקר עד אחר ג' ימים א"כ הכא אמאי הוי הפקר ממש ומותר במפולת:

אך נראה דא"ש או די"ל הגרסא כמ"ש במק"ח דצ"ל בירושלמי בי"ב דהוי שלשה ימים ק"פ ואם נימא כגרסא שלפנינו יש לומר דס"ל לרב האי כדעת התוספת שכתב הש"ך בשמו ביו"ד סי' רכ"א גבי הנודר הנאה ואין לו מה יאכל שדוק' בקרקע בעינן ג' ימים ולא במטלטלין והכא מטלטלין הוא וצא בעינן ג' ימים לכך הוי הפקר ממש כל שאומר שאינו מפקירו בעבור האיסור ונעשה הפקר ממש ומצי אחר זכה בו ונא שייך בי' רוצה בקיומו אבל בביטול של י"ד דניכר דרק מפני האיסור מפקירו גם נא הוי בפני ג' וי"ל דג' בעינן אף במטלטלין ושאני דין ג' ימים מדין ג' ויש לחלק בינייהו וקל להבין דבשלמא בהפקר תוך ג' ימים מכח חשש רמאות לפטור ממעשר ובמטלטלין לא שייך חיוב מעשר כלל לכך לא בעינן ג' ימים אבל לענין שלשה כיון דבזה בעינן שיהי' אחד זוכה ושנים מעידין בזה אין סברא לחלק בין קרקע למטלטלין לכך לא מצי אחר זכה בו ועכ"פ לאחר הפסח צריך להחזירו לכך אסור בשביל רוצה בקיומו דהוי עכ"פ איסור דרבנן לכך אסרוהו אף לאח הפסח שלא יהי' רוצה בקיומו וא"ש ודו"ק כן נראה לפענ"ד נכון דעת רב האי גאון וביאור לשון הירושלמי:

ומ"ש המק"ח בטעם למה אף באונס אסור מכח דרוצה להרויח ע"י האונס ומשיג בזה על הנ"ב דאף בגזלן אסור אין דבריו נכונין דמה ריוח יש לו ע"י האונס הרי לולי האונס הי' יכול למכרו או לאכלו קודם הפסח ולא הי' מפסיד ובפרט בגזלן דודאי אם לא גזלו הי' מכרו או אכלו ועכשיו לא הי' בידו למכרו ולעשות לו טצדקי אך נראה דעיקר הטעם הוא דאי נימא דע"י אונס מותר לאחה"פ א"כ שוב הוי בפסח רוצה בקיומו של חמץ ועבר עליו בבל יראה מדאורייתא או מדרבנן גם כל אונס בעינן שלא יהא ניחא לי' באונסו וכאן נהי מה שהי' אונס קודם הפסח אפשר דלא ניחא לי' דלולי אונסו הי' מוכרו או אכלו אבל הרי אנן בעינן שיהי' אנוס כל ימי הפסח דאם עבר עליו האונס בפסח כיון שכעת חייב לבערו אם לא ביערו ודאי דנאסר לאחה"פ ובעינן שיהי' אונס כל ימי הפסח וא"כ בימי הפסח הוי האונס לו לרצון שבזה מרויח שאם לא יהי' האונס הוצרך לבערו ואם לאו הי' נאסר אח"כ ועכשיו ע"י האונס מרויח והוי בפסח האונס לרצון לו ושוב לא נקרא אונס דאונס בעינן שלא יהא ניחא לי' ולכך הוי כאלו עבר ממנו האונס בפסח ובזה יש להחזיק גם דברי הנ"ב שמתיר בגזל חמץ ותמה עליו המק"ח דמ"ש מאונס ולפמ"ש א"ש דבשלמא בשאר אונס שפיר הוי רוצה בקיומו של חמץ שאם יתקיים עוד אחה"פ יהי' מותר לו ואם יאבד בפסח יפסיד לכך אסרוהו שלא יהי' כרוצה בקיומו אבל בגזל חמץ אם יאבד בפסח ביד הגזלן יצטרך לשלם דמים אחרים בעבורו דדוקא כשהוא בעין אומר לו הש"ל אבל כשאינו בעין צריך לשלם לו א"כ לא הוי רוצה בקיומו דיאבד ויאבד וישלם לו דמיו וממ"נ אם יציית הגזלן הדין ישלם לו דמיו ואם לא יציית גוף החמץ ג"כ לא יחזיר ולא שייך בזה רוצה בקיומו לכך מותר לאחה"פ ולדעת הסוברים דאף בגזל חמץ אסור לאחה"פ לדידהו ס"ל טעם השני שכתבנו דלכך אסור באונס מכח דהאונס הוי לו לרצון בפסח וזה שייך אף בגזלן כיון דאם יחזיר לו הגזלן בפסח דאף בפסח אומר לו הש"ל יצטרך הנגזל לבערו א"כ מה:

שהגלן מעכבו בפסח הוי לרצון לו ולא נחשב אונס לכך אסור אבל מ"מ דברי הנ"ב יש לו פנים לפי טעם הראשון שכתבנו ובחדושינו בילדותו לסי' תמ"ג הארכנו בדברי הנו"ב בזה וכאן אין הפנאי גורם:

להאריך יותר:

ומ"ש המק"ח בדין הפקר לזמן וביאורו הנה ת"ל בחדושי לה' שבת סי' רמ"ו תמהתי בעצמי כן על הטור ודחיתי ראייתו מן הש"ס וכמו שרמזתי ג"כ לעיל ואח"כ מצאתי דברי המק"ח שבכאן מה שפירש בזה ודחיתי דבריו שם ייע"ש:

ומ"ש המק"ח בשם הג"א דאם הפקירו בפסח ע"מ שיחזירנו לאחר הפסח מהני בזה יש לעיין טובא חדא דמה שכתב ממתנה על מנת להחזיר דלא מהני ומשאר תנאי וכמ"ש בש"ע לעיל דאם עבר ועשה כן הרי זה עובר בכל יראה וב"י גם יש להבין איך מהני הפקר ע"מ להחזיר הרי הוי כהפקר לזמן והוי רק כקנין הפירות דלאו כקהג"ל וכמ"ש לעיל דהפקר לזמן לא מהני ושוב ראיתי שהמק"ח הרגיש בזה ומיישב זה אך אין דבריו נכונין דבשלמא במתנה שנותן לחברו שפיר שייך לומר דמתנה עמו שיחזור ויקנה לו אבל בהפקר איך שייך לומר שמתכוין שיחזור הזוכה ויקנה לו דמי יודע אולי לא יזכה בו אדם בפסח ומי יחזור ויקנה לו ובשעה שהוי הפקר אין כאן מי שיחזור ויקנה לו הן אמת שאם אמר בפירוש שמפקיר בתנאי שאם יזכה בו אדם יחזור ויקנה לו הי' מועיל תנאו אך כיון שהוא לא אמר כן בפירוש רק התנה סתם ע"מ שיחזירנו לו אחר הפסח משמע שהתנה כן בתנאי ברור וא"כ בע"כ לא נתכוין שיקנה לו הזוכה דא"כ איך התנה בבירור ומוחלט שיחזיר לו אחר הפסח אולי לא יזכה בו אדם ולא יהי' מי שיקנה לו ואז יהי' כשאר הפקר לעולם ואיך התנה בבירור שיחזיר לו אחה"פ ומוכח שכוונתו הי' שיחזור לו ממילא בלי הקנאה וא"כ שוב הוי הפקר לזמן ודוחק לומר כיון שהדין שהפקר לזמן לא מהני א"כ אם נתכוין כן לא מהני הפקרו לכך אמרינן שלשונו לא משמע כן מ"מ מסתמא התכוין רק באופן המועיל והיינו שאם יזכה בו אדם יחזור ויקנה לו שוב עיינתי שנית במק"ח ונראה מדבריו שם שכוונתו להיפוך דבהפקר לזמן כוונתו אף אם יזכה בו אחר יחזיר לו אבל כאן הוי כוונתו רק שיחזיר לו אם לא יזכה בו אחר בפסח אז יחזיר לו אחה"פ אבל אם יזכ' בו אדם בפסח אז אחר לא יחזור לו לעולם לכך הוי כהפקר לעולם כן נראה ביאור דברי המק"ח:

אך לפ"ז ג"כ הוא דוחק דפשט לשונו שאומר ע"י שיחזיר לו אחה"פ משמע לעולם בין אם יזכה בו אדם או לא דאל"כ הו"ל לפרש ע"מ שאם לא יזכה בו אדם שיחזיר לו אחה"פ ויצטרך לומר ג"כ אף דאמר סתמ' מ"מ נתכוין באופן המועיל וכמ"ש בדרך הראשון אך היותר נראה לפענ"ד דהג"א יסבור כדעת הסוברי' שאף במתנה ע"מ להחזיר א"צ הקנאה חדשה רק ממילא חוזר לו וטעם הדבר מה שאינו דומה למתנה לזמן דנחשב קה"פ היינו משום דודאי אף במתנה לזמן אם הי' מקנה לו הגוף ממש לגמרי הי' נחשב קנין הגוף רק מה דאמרינן שמתנה לזמן הוי רק קה"פ היינו רק או דמיירי בנתן סתם במתנה לזמן ולא פירש שמקנה ממש גם הגוף או אף במפרש כן מ"מ י"ל כיון דלא הקנה לו רק לזמן אנן סהדי שלא גמר והקנה הגוף רק הפירות דאף שאומר שמקנה גם הגוף מ"מ בכה"ג יש אומדנא דמוכח שכל שנותן לזמן אינו גומר ומקנה הגוף רק הפירות לבד והוי קה"פ. אבל אם נותן לו ומתנה עמו בתורת תנאי שיחזירנו לו בזה יש הוכחה מדלא נתן לו רק לזמן ואח"כ יחזיר לו ממילא בלי תנאי רק תלה הדבר בתנאי ובמעשה המקבל שהוא יחזירנו לו מוכח שגמר והקנה לו הגוף ממש וכל שהקנה לו הגוף ממש מהני אף בקנין שעה דאם לא גמר והקנה לו הגוף עתה לא הי' צריך לבא בתורת תנאי שהוא יחזירנו לו שהרי ממילא יחזיר לו אף שלא מרצונו ולא הו"ל ליתן בתורת תנאי ודוחק לומר דלכך התנה דאם לא יחזיר לו יתבטל המתנה למפרע ויצטרך לשלם לו גם הפירות שמכבר ז"א דאם ההוא גברא יהי' ציית דינא א"כ יחזיר לו אח"כ ויתקיים המתנה למפרע ואם הוא חושש שלא יציית דינא וירצה להיות גזלן א"כ מה יועיל שמתנה עמו שישלם לו הפירות שמכבר הרי ג"כ לא יחזירם לו כמו שאינו מחזיר גוף המתנה ואם יציית הב"ד להחזיר לו א"כ כבר קיים התנאי ושוב לא יצטרך כלל להחזיר הפירות למפרע ודוחק לומר שלשון ע"מ להחזיר משמע תיכף בלי כפיית ב"ד אבל אם אינו מחזיר רק ע"י כפיית ב"ד כבר ביטל התנאי וצריך לשלם כל הפירות זה דוחק אך העיקר מה שהתנה ע"מ להחזיר כי אם נותן מתנה לזמן ניכר שאין גומר ומקנה לו הגוף מעתה רק הפירות לבד של שנה ושתיים ומתכוין רק כעין שכירות בעלמא ואח"כ חוזר לו ממילא ומוכח שלא גמר והקנה לו הגוף מיד לכך הוי קה"פ אבל אם נותן לו ומתנה עמו בתורת תנאי מוכח שאינו כמו שכירות רק למתנה גמורה מתכוין שמקנה לו הגוף מעתה ומתנה עמו רק בתורת תנאי שיחזור לו לכך כל שמקנה לו הגוף מהני אף לפי שעה ולכך ה"ה בהפקר ס"ל דמהני כן כיון שמתנה בתורת תנאי שיחזיר לו מוכח שכעת הוא מפקיר הגוף ממש ואין דומה להפקר לזמן שבזה מוכח שאינו מפקיר הגוף רק הפירות לבד ולכך בזה מיושב גם מה שעמדנו לעיל דמ"ש ממתנה ע"מ להחזיר וכו' ולפמ"ש א"ש דהרי עיקר הטעם דעל תנאי לא מהני היינו מכח הואיל ואם לא קיים התנאי או מכח שמא לא יקיים התנאי וא"כ זה שייך הכל באם תלה התנאי בחברו שהוא יעשה לו כן וכן או שהוא יחזיר לו המתנה לכך יש לחוש שמא אח"כ לא יקיים הלה התנאי והמעשה ואז יתבטל המתנה למפרע כיון דהתנה המעשה על האדם שהוא יעשה המעשה א"כ יש לחוש שמא לא יעשה לכך שייך בי' טעמא דהואיל או שמא לא יקיים כן ועובר בב"י בספק אף בהפקר אדרבא כיון שאין יודע אם יזכה בו אדם או לא א"כ הוי תנאו רק שממילא אחה"פ יהי' מוחזר לו והיינו שעד הנה הי' הפקר