נדרי זריזין חלק ב רח

לא הוצרכו לבער כיון דבדיל מני' בלא"ה והכלל כך הוא דכל שבלא"ה לא הוי בדיל מני' רק מכח האיסור בדיל מני' יש לחוש שמא יאכלנו והוצרכו חז"ל לבערו אבל כל שלולי האיסור ג"כ הי' בדיל מני' ולא אכלו אין לחוש בי' עכשיו שמא יאכלנו ולכך אף בשלו אם הפקירו זמן מה מקודם א"כ בשלמא כשלא ביטלו רק בע"פ אז מוכח שבאמת לולי האיסור הוא חפץ בו ורק משום האיסור מבטלו אם כן אף ההפקר מה מקודם א"כ בשלמא כשלא ביטלו רק בע"פ אז מוכח שבאמת לולי האיסור הוא חפץ בו ורק משום האיסור מבטלו אם כן אף ההפקר לא הוי רק בעבור האיסור ולולי הוא לא הי' מפקיר ולא בדיל לכך יש לחוש שיאכלנו וצריך ביעור אבל אם כבר מקודם זמן האיסור הוא מפקירו א"כ מוכח שבלא"ה לא הי' חפץ בו והוא שנוא בעיניו ע"ד שהפקירו א"כ בזה הוא בדיל מני' אף בלאו האיסור ודומה למ"ש הפוסקים דגבי הנודרים הנאה זה מזה ליכא חשש שיאכל אחד משל חברו דמסתמא שונאים זה את זה כן ה"נ כיון דהדבר מאוס בעיניו עד שהפקירו ליכא חשש אכילה לכך אין צריך ביעור. ומעתה נבין כוונת הירושלמי דבהא פליגי ר"י ור"ל דבביטול בי"ד ודאי אסור לאחר הפסח כיון דעכ"פ מדרבנן צריך ביעור שוב כדאורייתא דמיא ואם עבר נאסר בהנאה רק שהם פליגי בהפקיר בי"ג דהוי תרתי למעליותא שהפקירו ולא בנוסח הבי ול שתקנו חז"ל גם לא בזמן שתקנו חז"ל שהרי תקנו בי"ד וקמ"ל אפ"ה אסור לרבי יוחנן ור"ל סבירא לי' דמותר בזה דהיינו כיון דהפקירו קודם זמנו גם לא בלשון שתקנו חז"ל מוכח שלאו מכח איסור הוא מבטלו רק שבלאו הכי הוא נמאס בעיניו ואינו חפץ בו ואם כן שוב אם בלא"ה בדיל מני' ולא מכח האיסור מפקירו ליכא חשש שיאכל ממנו לכך די בביטול והפקר זה לבד וא"צ לבערו כלל בי"ד ומה שנקט הירושלמי פלוגתייהו בלאחר הפסח ולא אם צריך ביעור בפסח היינו כמ"ש לעיל בביאור א' דלרבותא דר"י נקט דאף בדעבד אם כבר עבר ולא ביערו גם הוי עיקרו דרבנן מחמיר ואסרו ומכ"ש לכתחל' דצריך לבערו וכיון דהלכתא כר' יוחנן נקט הרבותא אליבי' ולר"ל באמת אף בפסח א"צ לבערו והיינו מטעם הנ"ל ובזה מוכח שאינו מפקירו בעבור האיסור רק בלא"ה ולכך פריך י' ר"י לר"ל אי אתה מודה בלאחר שש שהוא אסור כלומר אי אתה מודה בשאר חמץ שאסור להשהותו וצריך לבערו לאחר שש אף שכ"א מבטל כדינו מ"מ צריך ביעור ואסור לסמוך על הביטול וממילא אם עבר ולא ביערו אסור לאחה"פ וא"כ הרי בטל מטעם הפקר ג"כ ואעפ"כ לא מהני וה"ה נמי בהפקיר בי"ג הוי כן ור"ל השיב דחמץ איסורו גרם לו שרק מכח האיסור גורם הביטול ולולי זה לא הי' מבטלו א"כ הוא חביב בעיניו לכך לא בדיל מני' ויש חשש דלמא אתי לאכלי' אבל הכא בהפקירו בי"ג מוכח דבלא"ה אינו חביב בעיניו וא"כ בדיל מני' וליכא חשש אכילה כלל ורוצה הירושלמי בתחלה לפרש דבהא פליגי דר"י ס"ל דהפקר לא מהני עד דאתי לרשות זוכה א"כ נהי דבחמץ מהני אף דלא אתי לרשות זוכה וכמ"ש הר"ן בטעמו מ"מ א"כ שוב רק החמץ גורם שנעשה הפקר. ושוב דומה ממש לי"ד דלולי איסורו לא הי' הפקר ושוב אין ראי' ששונאו ולא בדיל מני' שהרי אף שהפקירו הוי רק מילי דהשטאה ור"ל ס"ל דלא בעינן לרשות זוכה ולכך שאני יום י"ג מיום י"ד דבי"ג לא הוי הפקירו מכח איסור רק בלא"ה לכר בדיל מני' משא"כ בי"ד ואח"כ מסיק דתרווייהו ס"ל דלא בעינן לרשות זוכה רק דבהא פליגי דר' יוחנן ס"ל כיון דביום י"ד אף בביטול צריך לבערו א"כ אי נימא שבהפקיר בי"ג א"צ לבערו שפיר יש לחוש לדלמא אתי למיכל מני' ואין לומר שהרי ניכר שמאוס בעיניו כיון שהפקירו מקודם זמנו דדלמא אערומי קא מערים דבאמת חביב בעיניו וחושש אם ימתין עד י"ד נהי שאבטל מ"מ תקנו רבנן דלא מהני ואצטרך לבערו אפקירנו בי"ג ויסברו שאני מואס בלא"ה בו ולא נחייבנו חכמים לבערו וכיון שיש לחוש לערמה שוב אין הוכחה דמאוס בעיניו ושוב איכא חשש דלמא אתי למיכל מני' וצריך ביעור מדרבנן כמו בי"ד ור"ל ס"ל דלא חיישינן לערמה ולכך בי"ג תלינן דמסתמא בלא"ה שונאו וליכא חשש אכילה ולפ"ז מה דפריך לי' ר"י אי אתה מודה לאחר שש הוי הכונה כן כיון דבשאר חמץ אתה מודה דאף בביטול אסור וצריך לבערו לכך אף בהפקי' בי"ג יש חשש דאערומי קמערים ור"ל השיב לו דביום י"ד חזינן שאיסורו גרם לו הביטול ויש הוכחה לזה אבל בי"ג לא חיישינן לערמה כל דליכא הוכחה לכך ופירוש לשין הערמה לפי דרכינו נמצא בכמה דוכחא בש"ס בסוגיא דפוגמת ובפ"ק דב"מ גבי מלוה אומר חמש והרבה כיוצא בזה והיוצא מדברינו שלפ"ז אף בביטול או הפקיר בפני עדים אף לדעת התוס' וסייעתם אסור לאחה"פ דכל שלא קיים כתקחז"ל הוי כאלו נתחייב בביעור מן התור' ואף בהפקיר בי"ג צריך לבערו ואם לא ביערו אסור לאחה"פ דהלכה כר' יוחנן מיהו י"ל דאף ר' יוחנן לא פליג רק ביום י"ג כיון דהוא רק יום אחד שלפני יום י"ד ותיכף בלילה שלאחריו הוי זמן הבדיק' והביטול בזה יש לחוש שמקדים א"ע לערמה אבל אם ביטלו ביום י"ב וכדומה שיש עדיין איזה ימים ליום י"ד אף לר' יוחנן לא חיישינן לערמה וא"צ ביעור בפסח ומכ"ש שאם לא ביערו שמותר ולמעט בפלוגתא עדיף כנלפענ"ד נכון:

והנה נשאר עלינו עדיין לברר דעת רב האי גאון שאוסר אף בנפלה עליו מפולת לאחה"פ ובירושלמי קאמר בפירוש שלטעם הערמה מותר בנפלה עליו מפולת ולרשות זוכה אנן קיי"ל דלא בעינן ונראה ליישב זה דאדרבא מן הירושלמי הזה הוכיח הגאון דינו והוא דקשה לפמ"ש בפירושא דהירושלמי דלכך בחמץ דעלמא אסור אף אם ביטל מכח כיון דחז"ל הצריכו לבער ואמרו דהביטול לא הוי ביעור כדאורייתא דמיא א"כ למה קאמר בירושלמי דנ"מ בינייהו נפלה עליו מפולת דלמ"ד משום זכי' לית כאן זכי' ואסור. ולמה יתסר הרי סוף סוף מבטל הוא ובחמץ ודאי מהני ביטול וביעור לא הצריכוהו חז"ל כאן בנפלה עליו מפולת דלמ"ד משום זכי' לית כאן זכי' ואסור ולמה יתסר הרי סוף סוף מבטל הוא ובחמץ ודאי מהני ביטול וביעור לא הצריכוהו חז"ל כאן בנפלה עליו מפולת ולא עבר על תיקון חכמים אף למ"ד משום זכי' ויהי' מותר. אך נראה דא"ש דהנה עוד יש טעם לומר דלכך נאסר לאחה"פ בביטל דאם לא יהי' נאסר לאחה"פ א"כ הוי כרוצה בקיומו שהרי רוצ' הוא להיות נשאר לאחה"פ שיהי' שוב שלו וא"כ הוי רוצ' בקיומו ומה דהוצרך הש"ס לומר דלכך לר"ש אסור לאחה"פ מכח דקנסא קניס היינו רק אם הוא לא ביטל ולא חשש על לאו דב"י כלל א"כ כיון שבין כך ובין כך עבר על בל יראה הי' ראוי שיהי' מותר לאחה"פ ולכך הוצרך לטעם קנס אבל היכי שהוא מבטלו רוצ' שלא יעבור בבל יראה אז שפיר יש לאסרו בהנאה לאחה"פ דאם יהי' מותר א"כ הוי רוצ' בקיומו של חמץ ונא הוי ביטולו בטול בלב שלם. וגם כבר כתבנו בחבורי האחר דעיקר איסור רוצ' בקיומו הוי רק מכח לאו דב"י אך מה שמן התור' מהני ביטול אף שמותר מן התור' לאחה"פ ולא חששה התור' לרוצה בקיומו נראה דא"ש דהכלל כך הוא דאם הוי הביטול כהפקר ממש כשאר הפקר ואז יכול כל מי שרוצה לזכות בו בפסח או לאחה"פ אם הוא עצמו רוצה לזכות בו צריך לעשות בו זכי' מחדש אז לא שייך רוצה בקיומו דהרי מי יודע אולי יבא נכרי ויזכה בו בפסח ולא יהי' בידו למחות בו ולא לטלו ממנו אח"כ וא"כ לא נחשב רוצה בקיומו דהרי אין הדבר ברור אם יגיע כלל לידו או לא אך אי נימא דהביטול לא הוי כהפקר ממש דהפקר בעינן בפני ג' רק מטעם דבלא"ה אינו ברשותו ובגלוי דעת בעלמא דלא ניחא לי' סגי א"כ תינח לענין איסור חמץ דאינו ברשותו כיון דאסור בהנא' ובע"כ אוקמוהו התור' ברשותו לכך נגד להפקיע האיסור ממנו די בגלוי דעת בעלמא אך לענין הפקר ממש לא נעשה הפקר ע"י הביטול ואם בא נכרי ונטלו בפסח אז אחר הפסח צריך להחזיר לו דכל שנסתלק איסור החמץ בשביל הביטול לבד לא נעשה הפקר כיון שלא הי' כדין הפקר וכמ"ש גם המק"ח כאן שע"י הביטול חוזר לו לאחה"פ וא"כ לפ"ז שפיר הוי רוצ' בקיומו ולכך א"ש דמדאורייתא כיון דמהני הפקר בינו לבין עצמו א"כ הוי הביטול כהפקר ממש לא שייך רוצה בקיומו ומותר לאחה"פ אך לרבנן כיון שתקנו דהפקר לא מהני בפחות משלשה א"כ לא הוי הביטול כהפקר ותועלתו הוי רק מכח דחמץ בלא"ה אינו ברשותו א"כ לאחה"פ חוזר לו ממילא אף בזכה בו אחר הפסח שוב יש חשש רוצה בקיומו לכך הצריכו לאסרו אף לאחה"פ כדי שלא יהי' רוצה בקיומו גם לפמ"ש הט"ז בסי' זה דהמכירה לא הוי רק לאפקועי איסור חמץ וכן בה' שבת שם דאין יכול אחר לזכות בו דלא הוי ההפקר רק לאפקועי איסור שבת אם כן ה"נ בחמץ אף דבטלו לא הוי ההפקר רק לאפקועי איסור בל יראה אבל אחר אין יכול לזכות בו אף בפסח לכך שפיר יש כאן חשש רוצ' בקיומו רק י"ל דהעיקר האיסור רוצ' בקיומו הוי רק מדרבנן ולכך מן התור' מותר לאחה"פ אבל רבנן דחששו לרוצה בקיומו אסרוהו אף לאחה"פ אבל היכי דהוי הפקר ממש לא שייך רוצה בקיומו דהרי אפשר שיבא אחר ויזכה בו בזה שפיר מותר לאחה"פ אף מדרבנן רק היכי דצריך ביעור מכח חשש שמא יאכלנו אז אם עבר ולא ביערו אסור אף לאחה"פ מטעם אחריני כיון דעבר מדרבנן כדאורייתא דמי ומעתה א"ש כל דברי הירושלמי דודאי מה דקתני בירושלמי הפקיר חמצו בי"ג מיירי בפני שלשה כדין הפקר ממש דאל"ה לא נקרא הפקר ותדע שהרי בש"ס דנדרים מבואר דר' יוחנן ס"ל דמן התור' בעינן בפני שלשה וא"כ למה הוצרך הירושלמי לומר דטעמו מכח דס"ל כר' יוסי או מכח הערמה והלא בלא"ה לא הוי בפני שלשה ואיהו מדאורייתא ס"ל בפני ג' ובע"כ שכאן מיירי בפני ג' ולפ"ז א"ש דנהי דר' יוחנן חייש להערמה שאינו מפקירו בלא"ה רק מכח איסור חמץ היינו רק לענין חשש אכילה דלענין איסור לא מהני הודאת פיו דאנן חיישינן דלמא משקר ולערמה הוא מתכוין כדי לפטור מהביעור ובאמת חביב עליו ושייך בי' דלמא אתי למיכל מני' ולכך צריך לבערו מדרבנן ואם לא ביערו הדר הו"ל כדאורייתא ואסור לאחה"פ אבל לענין דין ממון אם בא נכרי וזכה בו בפסח ודאי בזה אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכיון דמודה דהפקירו בלא"ה ולא מכח איסור חמץ דהרי מפקירו בי"ג ובפרט כיון שהודה בפני ג' א"כ באמת הוי הפקר ממש ומצי נכרי זכה בו בפסח ושוב לא שייך בזה חשש רוצה בקיומו ולכך שפיר קאמר בירושלמי מנ"מ בנפלה עליו מפולת והפקירו בפני ג' אז למ"ד משום זכי' א"כ לית כאן זכי' וכל שאכתי לא זכה בו אחר מצי לחזור בו א"כ אף שזה לא חזר בו עד הפסח מ"מ כיון שאנן סהדי שלולי האיסור הי' חוזר בו ושוב לא שייך בזה הודאת בע"ד כמאה עדים דמי דנהי שהוא הפקירו בי"ג מ"מ לא חל ההפקר והי' יכול לחזור בו כל שעה ואף שהוא לא חזר בו שוב אמרינן דהוי מסתמא רק בעבור האיסור ושוב דינו רק כביטול בעלמא, דלא הוי רק