נדרי זריזין חלק ב רז

רק מכח איסור היום והוי כהפקר מחמת אונס לכך לא מהני רק בלב שלם לכך ראוי שיותסר לאחה"פ שמא לא הפקיר בלב שלם ואך אם הפקירו בי"ג דיש תרתי לטיבותא חדא שלא המתין עד יום י"ד ואם לא הוי ברצון טוב רק מכח איסור שבו הי' יכול להמתין עד יום י"ד ולמה הקדים ההפקר שנית. למה לא אמר בלשון הביטול שתקנת חז"ל מכח חשש האיסור ולמה הפקירו בלשון הפקר ממש ולא בנוסח של תקחז"ל ומזה מוכח לכאור' שלא בעבור דאסור מפקירו. רק ברצון טוב שאינו בוחר בו ואף אם אינו בלב שלם כיון שעכ"פ ליכא אומדנא דמוכח שמחמת האיסור הוא עושה שוב הוי כשאר הפקר ולא בעינן לב שלם דדברים שבלב אינן דברים ולכך הי' ראוי שיהי' מותר לאחר הפסח ובהא פליגי ר' יוחנן ור"ל דר' יוחנן אמר דאף בזה אשור לאחה"פ ור"ל ס"ל דבזה מותר לאחה"פ וה"ה נמי דבפסח עצמו פליגי אם חייב הוא לבערו בזה או לא ומה שנקט פלוגתייהו בלאחה"פ היינו לרבותא דר' יוחנן דהלכתא כוותי' דלא מבעי' דלכתחל' צריך לבערו ובפסח עצמו יש איסור דאורייתא רק אף אם עבר ולא ביערו אסור לאחה"פ אף דאז עיקר איסורו דרבנן אבל לר"ל ה"ה נמי בפסח עצמו אין חייב לבערו עוד ובתחל' רוצה הירושלמי לפרש דפליגי בפלוגתא דר' יוסי ור"מ דהיינו ר' יוחנן ס"ל בכל דוכתא לא מהני הפקר עד דאתי לרשות זוכה ומה דביטול מהני בחמץ היינו כמ"ש הר"ן כיון דבלא"ה אינו ברשותו של אדם בגלוי דעת בעלמ' סגי אך לפ"ז צריך שיתכוין בלב שלם כיון דאינו רק בתורת גלוי דעת לא הפקר ולכך גם הפקיר בי"ג לא מהני מכח ממ"נ דבתורת הפקר אף דבהפקר לא בעינן לב שלם מ"מ הרי אינו הפקר עד דאתי לרשות זוכה ואם אינו הפקר רק בתורת ביטול שוב בעינן בלב שלם ושמא לא ביטל בלב שלם לכך הצריכו לבער ואם לא ביער אסור ור"ל ס"ל דלא בעינן לרשות זוכה נלך עדיף מביטול דבזה לא בעינן לב שלם דבביטול בי"ד כיון דהוי רק מחמת אונס בעינן לב שלם וכאן לא הוי מחמת אונס ולא בעינן לב שלם וז"ש לו ר' יוחנן לר"ל אי אתה מודה לאחר שש שהוא אסור כלומר אי אתה מודה בכל חמץ שאסור להשהותו לאחר שש וצריך נבערו דבע"כ אתה מודה לזה דמתניתין הוא דבשש צריך לבערו ואמאי יצטרך לבער הרי כל בודק צריך שיבטל וכיון דמבטל כ"א חמצו כדין למה כל חמץ יהי' אסור להשהותו לאחר שש הרי כבר בטלו ומה בין ביטול י"ד להפדר של היום וכיון דבי"ד לא מהני הביטול בע"כ דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה. רק מכח דבלא"ה אינו ברשותו ובגלוי דעת סגי לכך בעינן בלב שלם ולכך יש חשש שמא לא ביטל בלב שלם א"כ ה"ה נמי בהפקר בי"ג ג"כ יש טענה זו ולכך משיב לו ר"ל שלא כן רק שחמץ איסורו גרם לו דביטול של י"ד לא נעשה ברצון שוב רק מכח אונס שאיסורו גרם לו לבטלו ולא ברצון ולכך בעינן בלב שלם:

אבל בי"ג שניכר שלאו מכח האיסור הוא מפקיר לא בעינן בלב שלם ולבא לרשות זוכה לא בעינן כן הוי להס"ד דהירושלמי ואח"כ מסיק דאף ר' יוחנן ס"ל דלא בעינן לרשות זוכה. רק ר' יוחנן חייש להערמה דכמו בביטול ביום י"ד. בעינן בלב שלם מכח דיש חשש שאינו מבטלו ברצון רק באונס לכך הצריכו לבערו פן אינו מבטלו בלב שלם כן נמי אף אם מפקיר בי"ג יש לחוש ג"כ אולי אינו מפקירו עכשיו רק מחמת האונס מכח האיסור. ומה שאינו ממתין עד יום י"ל דמערים הוא סובר שאם ימתין עד י"ד הרי לא יועיל הביטול כי חששו חז"ל פן אינו מבטלו ברצון רק באונס לכך אסרוהו עציו והצריכו לבערו לכך אני אחרכם להפקירו בי"ג קודם זמן האיסור ואז יסברו שלאו מכח האיסור אני מפקירו ולא יפסידו חכמים אותו ממני וא"כ עיקר הפקרו מקודם הוי רק בתורת הערמ' ובאמת הוי ג"כ רק מכח חשש האיסור והפסד שלא יפסיד את החמץ ושוב אף בי"ג הוי הפקר באונס מכח חיוב התורה או מכח חשש הפסד ובעינן בלב שלם לכך ג"כ אסור הוא לאחה"פ ור"ל לא חייש להערמה לכך ס"ל דבי"ד לא מהני הביטול דניכר דהוי מחמת אונס ובעינן בלב שלם ובי"ד אינו ניכר שמחמת אונס הוא ולא בעינן פיו ולבו שוין. ולהערמה לא חיישינן. ולפ"ז מה דפריך ר"י לר"ל מאחר שש הוי הכונה כן דאי אתה מודה דשאר חמץ אסור לאחר שש להשהותו אף שביטלו בע"כ מכח דהוי ביטול מכח אונס והפסד ממון א"כ גם בי"ג יש לחוש להערמה שבעבור זה עשה כן ואינו ממתין עד יום י"ד כיון שאז לא יועיל הביטול ואתה מודה שלאחר הביטול אסור א"כ שפיר יש לחוש שאף בי"ג עושה כן. בעבור הערמה בעלמא כי יודע שבי"ד לא יועיל ולכך משיב ר"ל חמץ איסורו גרם לו שבי"ד כיון שהיום נאסר יש אומדנא דמוכח שנתכוין רח מכח אונס שלא יאסור לכך לא מהני בלי לב שלם כיון שניכר שמחמת אונס הוא אבל בי"ג שאינו נאסר ליכא אומדנא דמוכח שנתכוין לערמה לכך נא חיישינן לערמה בזה ונחשב כשאר הפקר לכך לא בעינן פיו ולבו שוין כן נראה ביאור, לשון הירושלמי על נבון לפי דעת רש"י וסייעתו ויש להסביר הדבר יותר דאם הי' מנות התורה דוקא לבטל לא הי' נחשב כאונס כיון דהוי כן מצות התורה עליו אך מצות התורה הוי עיקר לבערו בשריפה או בכל דבר דק דאם הוא חושש על הפסדו שלא יפסידנו בביעורו הוא מבטלו ומפקירו וא"כ בזה שפיר הוי הביטול רק מכח אונס שחושש על הפסדו שלא יחסר ויצטרך לבערו ולכך הוי הביטול כמפקיר רק מכח אונס והנה בעלמא מה שקי"ל דדברים שבלב אינן דברים היינו כיון דמהשריפה חזינן מה שהוא אומר אבל מה שבלב אין ניכר מה הוא מתכוין בלבו לכך אף אם הוא מתכוין בלבו להיפוך לא איכפת לנו ובפרט כיון דמסתמא כל אדם מה שאומר בפיו כן הוי נמי בלבו דע"פ הרוב פיו ולבו שוין ולכך אף אם באמת לא הוי בלב כן אינו כלום ולכך היכי דיש אומדנא דמוכח למה נתכוין אז היכי דיש ידים המוכיחות מה הוי בלבו ושפיר הוי דברים שבלב דברים דכמו מה שבפה ניכר שהוא כך כן נמי ניכר מה שיש בלבו להיפוך לכך באמת לא מהני ולכך ה"נ בשאר הפקר דמסתמא פיו ולבו שוין לכך אף אם הוי בלבו להיפוך אינו כלום אבל בחמץ דניכר הוא מכח אומדנא שאינו מבטל רק באונס מכח חשש הפסד וא"כ יש אומדנא שמוכח שבלבו אינו מפקירו לכך הוי דברים שבלב דברים לכך בעינן שיבטל בלב שלם אז אם באמת הוי פיו ולבו שוין מהני הביטול אבל אם אינו מתכוין בלבו ואומדנא דמוכח יש ג"כ שאינו מתכוין לכך לא הוי הפקר ולכך בעינן באמת שיהי' פיו ולבו שוין וכיון דבעינן באמת שיהיו שוין חששו חז"ל דלמא לא יהי' פיו ולבו שוין לכך הצריכו ביעור ואסרוהו היכי דלא ביערו ובהפקיר בי"ג ס"ל לר' יוחנן דבזה יש ג"כ אומדנא דמוכח שאינו מבטלו בלב שלם דמה שמפקירו בי"ג הוי רק דרך ערמה כי יודע שבי"ד לא יועיל הביטול שלו לכך מבטלו בי"ג א"כ ניכר הערמה ויש ג"כ אומדנא דמוכח דבלבו לערמה ודומה ממש לי"ד ובעינן פיו ולבו שוין ושוב שייך בי' חשש חז"ל שמא אינו מתכוין בלבו ור"ל ס"ל דבי"ד כיון שהיום אסור אז האיסור מוכיח ומגלה על הביטול שהוי רק מכח איסורו ושפיר יש אומדנא דמוכח אבל בי"ג שאין היום האיסור ממש וכיון שאין הדבר מוכיח מתוכו לא נקרא אומדנא דמוכח ושוב לא הוי דברים שבלב דברים ולא בעינן פיו ולבו שוין לכך נא שייך בזה החשש שחששו בי"ד זה נראה ביאור לשון הירושלמי עפ"י שיטות רש"י והיא נכון בעזה"י ומיין בספר מנחת יעקב שאלה ו' מה שתמה השואל כמה תמיהות על הרב מב"ל יע"ש ולפמ"ש תבין דבריו על נכון כי י"ל שהוא חושש לדעת רש"י וסייעתו הנ"ל ומפרש הירושלמי כפירושינו לכך אף בידוע שבטלו או הפקיר בפני עדים אף בי"ג ואף היכי דליכא שום ריעותא יש לחוש לאסרו לדעת רש"י הנ"ל מיהו כיון דחמץ שעעה"פ הוי דרבנן יש לומר דאזלינן לקולא ולקמן נדבר מזה בעזה"י:

והנה כעת נעיין נבאר לשון הירושלמי אף לפי דעת החוס' וסייעתם דעיקר טעם הבדיקה מכח דלמא אתי למיכל מיני' והוא שיטת רוב הפוסקים והנה מה שהק' המק"ח למה לא אמר בש"ס מטעם חשש זה שמא לא ביטל זה לק"מ עפ"י מה שכתב הרב בספר מנחת יעקב שאלה ו' דדוקא מכח דחזינן ריעותא שעשה שלא כהוגן שנא ביערו כתקחז"ל לכך יש נחוש לערמה שמא לא ביטל ג"כ אבל כל דליכא ריעותא לא חיישינן לערמה ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה המק"ח דלמה ניחוש כאן לערמה יותר דהיינו כיון דיש ריעותא חיישינן אבל היכי דליכא ריעותא לא חיישינן לערמה ולכך אם לא הוי חששו חז"ל לשמא יאכל להצריכו ביעור בעבור חשש זה שמא לא יבטל אין להצריך ביעור דכיון דליכא ריעותא לא חיישינן אך כיון שכבר תקנו בדיקה בלא"ה מכח חשש שמא יאכל והוא לא עשה כן אז יש ריעותא וחיישינן לשמא לא ביטל ג"כ ונאסר אף לאחה"פ מיהו ליישב גם יתר הדקדוקים שיש בירושלמי וגם יש לי להוסיף לדייק דלמה נקט בירושלמי הפקיר חמצו בי"ג דמשמע שזה ידוע שהפקיר חמצו ולפי פירוש המפרשים דהערמה הוי דחיישינן שמא לא ביטל א"כ בע"כ מיירי בליכא עדים בדבר רק שהוא אומר כן וא"כ לא הו"ל לומר הפקיר חמצו רק הו"ל לומר האומר שהפקיר חמצו בי"ג דאז הוי משמע שהוא לבדו אומר כן אבל לשון הפקיר חמצו משמע שידוע שהוי כן וכה"ג איתא דקדוק כזה בכמה דוכתא בפוסקים וא"כ אם ידוע בעדים ליכא חשש הערמה ולפמ"ש לעיל בביאורו לדעת רש"י א"ש וכעת נראה ליישב גם ע"ד התוספות והוא דבאמת חמץ שעעה"פ יש לאסרו בהנאה אף שביטלו בלאו טעם הערמה לומר שמשקר רק אף בביטול בעדים יש לאסרו וכמ"ש הר"ן רפ"ק דפסחים דחמץ של ישראל שהפקיד אצל נכרי באחריות צריך ביעור מדרבנן ואם עבר ולא ביערו אסור לאחה"פ וא"כ מוכח מזה אף שמ התורה אין צריך ביעור לדעת הר"ן רק מדרבנן ג"כ אסרוהו בהנאה לאחה"פ הרי שאף שמדרבנן קנסוהו לאסרו בהנאה וכמ"ש המג"א שם בסוף סי' תמ"ז בטעמו כיון דחמץ זה צריך ביעור מדאורייתא וחכמים אמרו שמה שביד נכרי לא הוי ביעור שוב הוי כצריך ביעור מדאורייתא יע"ש וא"כ ה"נ מה בכך שהוא ביטל החמץ הרי בלא ביטול צריך ביעור מדאורייתא וחז"ל אמרו שהביטול לא נחשב כביעור שוב הוי כדבר הצריך ביעור מדאורייתא ויש לאסור בהנאה אף בעבור שלא קיים מצות ביעור מדרבנן וא"צ לבא לטעם הערמה כלל אך הנה צריך להכין למה בחמץ אף כשביטל הצריכו חז"ל לבערו ולא סמכו על הביטול ומ"ט בחמץ של הפקר ממש הן של אחרים או אף שלו אם הפקירו מכמה זמנים מקודם לא הצריכו חז"ל לבערו דוק' ואין לומר דבאמת צריך ביעור דמדבר זה לא הוי שתקו הש"ס וכל הפוסקים להשמיענו חידוש זה דהחמץ של הפקר בפרט אם הי' שלו בשום פעם צריך ביעור בפסח ולמה לא ביארו כן אלא ודאי מוכח דאם הפקירו זמן רב ק"פ א"צ ביעור כלל ועמם הדבר נראה כיון דעיקר הביעור מכח דלמא אתי למיכל מני' ובשל אחרים