נדרי זריזין חלק ב רו

דמבטלו אם יזכה בו אחר תוך הפסח יהי' שלו לעולם ואם לא יזכה בו תוך הפסח אחר הפסח חוזר לבעליו וא"כ כיון דאחה"פ א"י אחר לזכות בו וכעין שכתב הטור והט"ז בא"ח סי' רמ"ו וא"כ ממ"נ אין לו היזק בביטול ומה"ת ניחוש לערמה כיון דהי' בידו לבטל אך נראה דהנה המעיין בש"ס נדרים שם דף פ"ה מוכח שם דלר' הושעי' דמשני שם באמת דרישא רבנן וסיפא ר' יוסי ס"ל דאם הוי ט"ה ממון לא הוי יכולין ליטול בע"כ ולדידי' אף אם נדר הנאה מחפציו לא מצי אחר ליטלו בע"כ ולפ"ז ס"ל דאיסורי הנאה לא נעשו כהפקר נמצא לפ"ז דדין זה אם איסור הנאה נחשב כהפקר או לא תלוי בפלוגתא דר' הושעי' ורבא דלר' הושעי' לא הוי כהפקר ולרבא דמשני נעש' כעפרא בעלמא ס"ל דאיסור הנאה הוי כהפקר ואף דיש דעות שונות בדינים הללו מ"מ דעת בע"ה נרא' פרש כמ"ש דס"ל דדין זה אם איסור הנא' הוי כהפקר תלוי זה בזה ולפ"ז ר' יוחנן יסבור כדעת ר' הושעי' דאיסור הנאה יש לו בעלים ולא הוי כהפקר א"כ בלי ביטול לא מצי אחר לזכות בו בפסח ואם בטלו יש לחוש שיזכה בו נכרי בפסח לכך יש לחוש שחושש להפסד ממון ולכך חושש לערמ' שלא ביטל ואמר שביטל אבל לדידן דקיי"ל כרבא וא"כ איסורי הנא' הוי כהפקר וממ"נ אין לו הפסד בביטול כנ"ל לכך אין לחוש לערמ' ונאמן לומר שביטל כיון דהי' בידו לבטל וע"א נאמן באיסורין בדבר שבידו לכך ס"ל דנאמן שביטל רק באכיל' אסור כמו בשל נכרי וא"ש ועוד י"ל טעם בע"ה דבשלמא לענין אכיל' דאין לו תקנ' אחרת להתירו באכיל'. רק הביטול דאם לא יבטלו צריך לבערו תיכף ואם ימכרו לנכרי ק"פ ג"כ אולי לא ירצה הנכרי להחזיר לו אחה"פ וא"כ לא יוכל לאכלו אח"כ לכך יש לחוש אוני הדבר חביב עליו באכיל' לכך לא רצה למכרו ולבטלו ג"כ לא רצה מחשש הפסד שמא יזכה בו אחר בפסח לכך יש לחוש לערמ' דלמא לא ביטל ואומר שביטל אך כשכבר נאסר באכיל' אף ע"י ביטול שוב לענין הנאה אין לחוש לערמ' דמסתמ' אומר אמת שביטלו דאם לא ביטל הרי הי' יכול לעשות לו תקנה אחרת ולמכרו קודם פסח דהרב' נכרים מצוין לקנות החמץ ואף אם לא יחזור לו הנכרי סוף סוף דמיו יקבל ויקבל הנאתו של חמץ. וא"כ הי' בידו למכרו ולא שביק היתרא ואכיל איסור' ואף במומר ידוע קיי"ל דלא שביק היתרא וכו' מכ"ש באין ידוע כלל ולכך אם לא בישל כלל הי' מוכרו ומדלא מכרו בודאי אמת שביטלו ולא שייך בזה חשש הערמ' כלל אבל מ"ש ב"י בטעמו אין בו כדי ליתן טעם דאדרב' יותר מסתבר דחושש על הפסד ממון ממש מלחוש על הפסד אכיל' שיכול לאכול דבר אחר לכך נרא' כמ"ש ובזה א"ש ג"כ מה דהבע"ה אינו פוסק. כהירושלמי די"ל כך דהבע"ה לשטתו אזיל דס"ל חמץ של נכרי ג"כ אסור באכיל' לאחה"פ ולפ"ז אף אם ביטל באמת אינו מועיל לענין אכיל' דנא גרע הפקר משל נכרי ועיין לעיל בר"ס תמ"ח מ"ש ראי' לדבריו מן הש"ס דאסור באכיל' אף כלי טעם קנס ולפ"ז א"ש דס"ל להבע"ה דלענין הנא' לא שייך חשש הערמ' דהרי יכול למכרו לנכרי רק לחשש אכיל' שפירוש לחוש לערמה אך באמת באכיל' לא שייך חשש הערמ'. דבלא"ה אף אם לא ניחוש לערמ' אסור באכיל' כמו בשל נכרי. ולפ"ז א"ש דס"ל להבע"ה דר' יוחנן בירושלמי. ס"ל דחמץ של נכרי מותר אפי' באכיל' וה"ה בשל הפקר וא"כ אם לא ניחוש כאן לערמ' רק נאמין לו שביטל שוב יהא מותר באכיל' וכיון שעפ"י דבריו שביטל ראוי שיהי' מותר אף באכיל' שוב שפיר יש לחוש בערמ'. שאומר כן בכוונה כדי להתיר נו באכיל' שבזה אין לו טצדקי אחרת וכיון שיש לחוש לערמ' וראוי לאסרו מחשש ערמ' שוב לא חלקו חז"ל בתקנתן וכיון דחששו לערמ' חששו אף לאסרו בהנא' שלא יהי' נרא' כתרתי דסתרי אהדדי דממ"נ אם חיישינן שלא ביטל יתסר אף בהנא' ואם מאמינין לו יותר אף באכיל' ואין כ"ע יודעין החילוק ויש לחוש שיתבטל בזה תקחז"ל לכך כיון דחששו לערמ' לענין אכיל' חיישינן לגמרי ואסרוהו אף בהנא' אבל אנן לדידן כיון דמוכח בש"ס דילן דאף במקום. דליכא קנס אסור באכיל' וכמ"ש ר"ס זה וא"כ כיון דבאכיל' בלא"ה אסור אף אם נאמין לו שביטל ולא שייך לענין אכיל' חשש ערמה שוב בשביל הנאה לבד אין לחוש לערמ' כיון דהי' יכול למכרו לנכרי לא שביק היתרא ואכיל איסור' לכך לא גזרו כלל בזה לחוש לערמ' לכך בהנא' מותר. ובאכיל' אסור דאף אם באמת ביטל אסור באכיל' כנ"ל וא"ש ודו"ק היטב:

והנה עיקר דין זה אתיא מן הירושלמי וז"ל הפקיר חמצו בי"ג ר' יוחנן אמר אסור לאחה"פ ור"ל אמר מותר א"ל ר"י לר"ל אי אתה מודה לאחר שש שהוא אסור א"ל תמן איסורו גרם לו הא מאי אית לך למימר א"ר יוסי לר' פנחס נהיר אתה כד הוינן אמרין אתיא ר' יוחנן כר' יוסי, ור"ל כר"מ אינו כן אלא ר"י חייש להערמ' ור"ל לא חייש להערמ' מה נפיק מביניהן נפלה עליו נפילת מ"ד בהערמ' לית כאן הערמ' והוא מותר ומ"ד משום זכי' לית כאן זכי' והוא אסור עכ"ל הירושלמי והנה המק"ח הקשה עליו כמה קושיות חדא דלמה נקט הפקיר חמצו בי"ג ולא בי"ד גם איך אפשר לומר דר' יוחנן ס"ל דהפקר לא מהני בחמץ עד דאתי לרשות זוכ'. איך יפרש כל המשניות דמשמע מהם דביטול מהני אף לר' יוסי וכן משמע בש"ס דף מ"ט דמוקי לי' התם כר' יוסי וקתני מבטלו בלאו גם למה נקט הפקיר חמצו ולא ביטל חמצו גם אם חיישינן לערמ' למה לא קאמר בש"ס הטעם דלכך תקנו ביטול מכח חשש הערמ ולמה קאמר הטעם דלמא אתי למיכל מני' וייע"ש מה שהאריך עוד בזה והן אמת שבתמי' זו האחרונ' למה לא קאמר בש"ס דילן טעם הבדיק' בשביל זה דבריו תמוהין דאנה מצא בש"ס דילן הטעם בעבור דבר אחר הלא בכל דוכת' סתמ' קאמר הש"ס דמדאוריית' בביטול בעלמ' סגי ורבנן הוא דאצרכו בדיק' וי"ל דבאמת הוי מה"ט מכח חשש ערמה רק שהתוס' כתבו כן בספ"ק דפסחים ובאמת רש"י פירש טעם הבדיק' בשביל בל יראה ועיין מה שפי' הר"ן דבריו ולפי פירש"י הי' נרא' לפרש כל לשון הירושלמי על נכון ויתיישבו בזה כל הדקדוקים דהנה הר"ן פי' הטעם דלכך הצריכו בדיק' דחששו שמא לא יבטל בלב שלם וביאור דבריו נרא' דאף דבכל דוכתא קיי"ל דברים שבלב אינן דברים וכן אף בהפקר לא בעינן שיהי' פיו ולבו שוין ובתר מה שבפיו אזלינן מ"מ הכא שאני כיון דביטול אינו כהפקר ממש וכמ"ש הר"ן כיון דאינו בפני שלשה. וכדומה או דלא אתי לרשות זוכ' לר' יוסי רק עיקר הטעם דמהני מכח דחמץ בלא"ה אינו ברשותו רק שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לכך בגלוי דעת בעלמ' דלא ניחא לי' סגי לכך בשלמא בעלמ' היכי דהוי מה שבפה לשון המועיל עפ"י דין ממש בזה לא משגחינן על דברים שבלב ומה שבפיו עיקר. אך הכא דמה שבפה לבד אין בו כדאי שיועיל עפ"י דין רק מכח דבלא"ה אינו ברשותו בגלוי דעת דנא ניח' ני' סגי לכך בעינן שבאמת לא יהי' ניחא לי' בלבו אבל אם בלבו ניחא לי' שוב לא הוי הפקר ממש ולא גלוי דעת ממש מלבו. ולכך לא מהני ולכך הצריכו חז"ל בדיק' ולפ"ז א"ש כוונת הירושלמי בביטול בי"ד ס"ל דודאי אסור לאחה"פ ולאו דאין אנו מאמינן לו שלא ביטל. דזה לא חיישינן דמסתמא עשה כהוגן וביטל רק דחיישינן שמא לא ביטל בלב שלם כמו דחששו חז"ל להצריכו בדיק' לכתחל' בעבור זה כן נמי בדעבד חיישינן שמא לא ביטל בלב שלם. לכך אף לר"ל אסור לאחה"פ רק בהפקיר חמצו בי"ג. דהנה מ"ש הר"ן דלכך לא הוי כהפקר ממש הביטול מכח דהפקר בפני שלש' בעינן אין נרא' דלא מבעי' למ"ד דמדאוריית' בינו לבין עצמו סגי א"כ בחמץ לענין איסור בל ירא' שחייבה התור' ודאי די בהפקר דאוריית' כיון דמן התור' הוי הפקר שוב לא עבר עליו. ואף גם אי נימא דראוי לילך בתר דרבנן או למ"ד דמדאוריית' בעינן בפני ג' מ"מ נרא' דחמץ שאני כיון דעיקר הטעם דבעינן ג' הוי כדי שיהי' אחד זוכה וב' מעידין וא"כ תינח בהפקר דעלמ' אבל בחמץ כיון דידוע לכל העולם שמחייב לבטל כ"א חמצו וא"כ הוי כעדות בידיעה בלי ראי' שחזק' שעוש' כ"א כהוגן ובטלו דמוקמינן לכ"א בחזקת כשרות ודומ' למה דקיי"ל בקדושין דאם ראה אותם יחד כאיש ואשה א"צ לעידי ביאה דהוכחה גלוי' הוא שבא עליו כן ה"נ בחמץ כיון דהחויב הוא שכל אחד יבטל חמצו הוי כל העולם כעדים שמסתמא בטלו כדין והפקירו ואם זכה בו נכרי בפסח א"י לומר שלא בטלו דחזקה שעשה כהוגן גם אין אדם משים עצמו רשע ולכך הוי ביטול חמץ בינו לבין עצמו כשאר הפקר בפני שלשה אך עיקר הטעם מה שנצרך שיבטל גם בלבו בלב שלם ומש"ה תקנו בדיק' מחשש שמא לא יבטל בלב שלם הוא מטעם השני שכתב הר"ן דבעינן דאתי לרשות זוכה, ואף דאנן לא קיי"ל כר' יוסי וס"ל דלא בעינן אתי לרשות זוכה נרא' דהיינו דוקא בהפקר שמפקיר ברצון טוב בלי הכרח ואונס זה נעש' הפקר תיכף אף דלא אתי לרשות זוכה אבל היכי דהפקיר מחמת הכרח ואונס ולא בלב שלם בזה ודאי לא הוי הפקר מדינ' עד דאתי לרשות זוכה ובאונס ממש אם הוי האונס שלא כדין אפי' אתי לרשות זוכה לא מהני דהוי כתלוהו ויהיב דלא הוי מתנה אך אם האונס כדין שחייבה התור' אות' להפקיר אז באתי לרשות זוכה מהני דהוי כמו תלוהו וזבין וכמ"ש התוס' במס' ב"ב דמ"ח ע"א דמה שמחויב מן התור' הוי כמו קבלת מעות ייע"ש א"כ ה"נ בחמץ כיון דאינו מבטלו מרצונו הטוב שאינו חפץ בו רק שהוא מחויב לבטלו מכח מצות התור' הוי כמו מחמת אונס ונהי שמחייב בדב' הוא מ"מ הוי רק כתלוהו וזכין זביני זביני אך מ"מ בזה בעינן שכבר אתי לרשות זוכ':

בזה אמרינן שגמר ונתרצ' בלב שלם כמו בתלוהו וזבין אבל כל דלא אתי לרשות זוכה לא מהני ההפקר בפיו כיון דהוי כמחמת אונם ולכך בזה שפיר בעינן שיבטל בלב שלם אז באמת אם גמר ונתרצ' להפקירו בלבו אז חל ההפקר כמו בתלוהו וזבין כיון דמוכח דגמר ונתרצה ה"ה בזה היכי דבאמת נתרצ' מהני ההפקר אבל היכי דלא נתרצ' בלבו לא מהני כיון דלא הוי רק כמחמת אונס ולא אתי לרשות זוכה ולכך הצריכו בדיק' שמא לא יבטל בלב שלם ולכך אם לא ביערו אסור לאחה"פ מה"ט גופא שמא לא בטנו ברצון טוב. אך זה אם בטלו רק ביום י"ד דאז ניכר שאינו מבטלו רק מכח האיסור של היום הזה לכך הוי הוי אומדנא דמוכח שמחמת אונס התור' הוא מבטלו ולכך לא הוי הפקיר עד דאתי לרשות זוכ' וכמו דס"ל לר' יוסי בעלמ' דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה ולכך בעינן שיבטלו בלב שלם בלי אונס ואז הוי הפקר אף דלא אתי לרשות זוכה ולכך כיון דבעינן ביטול בלב שלם חששו חז"ל פן לא יבטל בלב שלם ולכך הצריכו בדיק' אבל לפ"ז מה שאסר אחה"פ כשלא בדק וביער הוי ג"ט מה"ט פן לז ביטל בלב שלם ואז לא הוי הפקר כיון דהוי ע"י אונס אך לפ"ז תינח בשלא ביטל עד יום י"ד דאז יש אומדנא דמוכח שלא הכק רו