נדרי זריזין חלק ב רה

דהט"ז ס"ל סברא הנ"ל דאם אין הנכרי מקיים התנאי הו"ל למפרע גזל בידו ולא עבר עליו הישראל בפסח ומ"מ החמץ שלו הוא ויכול לתבוע את השני דהוי כמו גזל הנכרי החמץ ממנו ובא ליד אחר קודם יאוש דקיי"ל רצה מזה גובה רצה מזה גובה כן נמי בזה ולכך א"ש דבריו מיהו ע"מ שיחזירנו לו או ימכרנו לא מהני דס"ל להט"ז דזה לא הוי מכיר' כלל אף אם יקיים התנאי כמ"ש בלשונו בריש דבריו בסעיף שאח"ז דזה לא הוי מכיר' ולא מתנ' כלל וכוונת דבריו נראה כמ"ש לעיל כיון שעדיין הוי באחריותו א"כ לא יצא מרשותו ונחשב עדיין כשלו וכאלו לא מכרו ואין להקשות דתינח במתנ" אבל במכיר' מה הוי באחריותו הלא אף אם הוא בעין לא יזכה בו רק כשיתן דמיו ואם יהי' נאבד לא ישלם דמיו בעדו ואין לו הפסד ומה אחריות יש עליו. אך א"ש דמסתמא כיון שהתנ' שיתחייב לחזור ולמכור לו בע"כ מיירי ששוה החמץ יותר מדמיו דאל"כ הרי הרבה חמץ ימצא למכור בדמיו בע"כ מיירי ששוה החמץ יותר מדמיו דאל"כ הרי הרבה חמץ ימצא למכור בדמיו ובע"כ מיירי שקונה בזול מן הנכרי וא"כ אם יאבד מפסיד הוא מה ששוה יותר מה שיתן בעדו והוי כאחריות עליו וא"כ לא יצא מרשותו והוי כשלו אך אם נתן הבריר' ביד הנכרי שלעצמו יכול לאכלו לגמרי ואין חיוב עליו להחזירו כלל בזה לא הוי האחריות על ישראל בזה שפיר מותר לו להתנות כנ"ל ואם לקחו ישראל יכול לתבעו ממ"נ וא"ש דעת הט"ז ודו"ק וז"ב בעיני:

ומ"ש המג"א בענין ותחזירם לי ותמה עליו הח"י והשעה"מ כבר הארכתי בחבורי האחר בה' לולב וגם בסי' זה ליישב דבריו בפני' שונים והנה במ"ש המג"א בשם הטור דכתב ואקחנו ממך אחר הפסח ייע"ש ולכאורה תמי' לי טובא דא"כ הוי תנאי ממש לפמ"ש הרמ"א ביו"ד ש"ה בשם הרשב"א דבאומר הא לך ה' סלעים והחזירם לי דלא מהני ובע"כ מוכח דבאומר בלשון כזה הוי תנאי או אף גרע מתנאי דהוי כמקנה לו רק לשעה א"כ ה"נ באומר ואקנה ממך הוי תנאי ממש או חיוב ממש ועדיף מתנאי שמתחייב עצמו לקנות ממנו וא"כ למה מותר כן הלא הוי כמוכר על תנאי ולכאור' הי' נראה שמכאן הוציא המג"א דינו שבאומר ותחזירם מהני מדברי הטור הללו כיון שמתיר באומר ואקנה ממך א"כ מה לי אקנה ממך מה לי והחזירם לי אך באמת יהי' צ"ע מדברי הרשב"א הנ"ל אך נראה דא"ש דודאי בלשון ותחזירם לי לא הוי לשון תנאי ולא כהמקח כאן שמשמע מדבריו דהוי תנאי דז"א כדמוכח מלשון הטור הזה דלשון זה אינו לשון תנאי רק לשון חיוב בפ"ע ולכך באומר והחזירם לי בחנם אז גרע ממתנה עמ"ל גבי פדיון הבן דמתנה עמ"ל כיון שנותן לו לחלוטין רק שמתנה עמו תנאי בעלמא לכך הוי מתנה דמתנה עמ"ל שמה מתנה כיון שגוף הנתינה הוי לחלוטין והחזרה תנאי בעלמא אבל באומר ותחזיר לא הוי תנאי רק חיוב והוי כאומר לו שמקנה רק לשעה ולשעה לא נחשב מתנה אך זה באומר שיחזור בחנם אז הוי קנין לשעה אבל אבל באומר ואקנה ממך כיון דאינו מתנה שיחזיר בחנם רק שיתן דמיו א"כ הוי הקנא' לעולם ממש רק כל מתנה בתורת תנאי אז אם לא יקיים יתבטל המכירה למפרע ויש לחוש לטעם שכתב המג"א כנ"ל באומר ואקנה ממך שלא הוי תנאי ואף אם לא יקיים לא יתבטל למפרע הקנין לכך לא איכפת לנו במה שהוי לשון חיוב כיון דלא יטול בחנם רק כשיתן דמים לא הוי קנין שעה ועוד אף אי נימא דהוי תנאי ממש אינו דומה דבשלמא באומר ותחזירם הוי תנאי זה מצד הנכרי כמתנה על הנכרי שיתחייב להחזירם וכיון דהתנאי ביד הנכרי תלוי יש לחוש שמא לא יקיימו לכך עובר עליו בב"י אבל באומר ואקנה ממך לשון זה אף אם הוי תנאי אינו חיוב על הגוי רק על ישראל שהוי כמתחייב א"ע לקנותו ממנו א"כ לא מבעיא אם לא נעשה בתחלת המכר קיי"ל בסי' ר"ז דהוי פטומי מילי כל שהו"ל לשכנגדו להתנות ייעיין שם בחו"מ וה"ה נמי בזה אף אם הוי בהפלת המכר דמבואר שם דהוי תנאי בהתנה חבירו והוי כאלו התנה המוכר שיקנה הישראל ממנו מכל מקום כיון שהתנאי ביד ישראל עדיף דמסתמא יקיים התנאי ויקנהו אחר כך והואיל לא שייך בזה דהרי חדא דלא התנה שיקנה רק אחר כך ולא בפסח גם בלאו הכי הרי תנאי זה לא הועיל רק להתחייב הישראל שיקנהו אבל הנכרי לא התחייב בזה למכרו ואם רוצה הנכרי יכול למחול התנאי ולומר שאינו רוצה למכרו וא"כ לא הוי בידו ולא שייך הואיל ומסתמ' התנאי יקיים וכמ"ש המק"ח סברא זו לענין אחר בסעיף הקודם ייע"ש כן ה"נ בזה ומה"ט א"ש גם לפמ"ש לעיל בטעם הדבר דלכך לא מהני על תנאי מכח דהוי כאחריות ישראל כנ"ל ייע"ש. דגם זה באם מתנה הישראל שיתחייב הנכרי למכרו לו לכשירצ' הישראל אז יש לו הפסד כשנאבד אבל אם אומר ואקנה ממך הוי התנאי להיפוך שיצטרך ישראל לקנותו כשירצ' הנכרי אבל אם יהי' נאבד אין הפסד לישראל שבלא"ה אם רצה הנכרי לא הי' מוכר לו דהוא לא נתחייב כנגדו למכרו לו וא"כ בלא"ה אין הפסד ברור לישראל דהברירה ביד הנכרי בלא"ה לכך לא הוי אחריות ישראל עליו לכך מותר אף באומר ואקנה ממך וא"ש דעת הטור ואין ראי' מדבריו לדעת המג"א. ועוד הי' נראה לי בטעמו ובטעם דמתנה עמ"ל לא מהני לפמ"ש לעיל בחבורי על הלכה זו בדרך אחר בסי' ת"מ ובסי' תל"ד בהשמטות דאיסור שרוצ' בקיומו מועיל לעבור עליו בב"י וב"י דזה הוי כטובת הנאה ממון לחד מ"ד כן ה"נ לכ"ע הוי כן. א"כ א"ש דבמתנה תנאי ע"מ להחזיר או לחזור ולמכרו לו הרי הוא רוצה בקיומו שאם יאבד יפסיד שלו וכן במוכר ע"מ שיחזור וימכור לו בתנאי זה הוי הוא רוצה בקיומו וכל דרוצה בקיומו בפסח עובר עליו בבל יראה וא"ש ואין דומה למשכון חמץ ביד עכו"ם כמעכשיו דהתם ליכא גלוי דעת דרוצה בקיומו אולי אדרבא לא ניחא לי' בי' ולא יפדנו כלל ואם יאבד יופטר מלשלם כמ"ש המג"א בסי' תמ"א דבדיניהם דיינינן לי' וליכא התם גלוי דעת דרוצה בקיומו אבל היכי דמתנה להיפוך שיחזור ויתן או ימכור לו שפיר יש הוכחה דרוצה בקיומו ועובר ועליו ודו"ק:

והנה בדין חמץ שנמצא בבית ישראל אחה"פ הנה הטור הביא דעת בע"ה לחלק דבאכילה אסור ובהנאה מותר וכתב עליו ואין טעם נכון לחלק בין הנאה לאכיל' ייע"ש ולפענ"ד נראה טעם הבע"ה על נכון דלשטתו אזיל דס"ל והובא דעתו בטור לעיל ר"ס זה דאף חמץ של נכרי שעעה"פ אסור באכילה וא"כ לפ"ז ה"ה חמץ של הפקר נמי אסור באכילה לדידי' דלא עדיף חמץ של הפקר מחמץ של נכרי ולפ"ז נראה דהבע"ה לא ס"ל כלל הגזרה של הירושלמי מטעם הערמה רק ס"ל אם אומר שביטל לא חיישינן להערמה ונאמן הוא בכך ולכך ס"ל בהנאה מותר כיון שביטל ולא עבר עליו בב"י דנעשה הפקר אבל באכילה אסורה דנהי דביטל ונעשה הפקר ממש לא גרע משל נכרי דג"כ אסור באכילה כיון דעבר עה"פ ומה שפוסק הבע"ה דלא כהירושלמי דחייש להערמה נראה דא"ש. דהנה יש להבין דברי ר' יוחנן בירושלמי דחייש להערמה הערמה זו מה טיבה הרי קיי"ל ע"א נאמן באיסורין ואפילו הבעלים על שלהם נמי נאמנין בדבר שבידו לתקן וכן השוחט נאמן לומר ששחט כהוגן אף דהוי אתחזק איסור' מכח דבידו הי' לשחוט כהוגן אף שכעת הוי לאחר שחיטה מ"מ נאמן לומר ששחט שפיר כיון דהי' בידו לשחוט כהוגן א"כ ה"נ בביטול חמץ למה נא יהי' נאמן לומר אחה"פ שביטל כיון דהי' בידו לבטל בתחלה מה"ת ניחוש להערמה שלא ביטל וצריך לומר דהכא שאני דיש לחוש שחושש להפסד ממון כי ביטול מטעם הפקר הוא ולכך יש לחוש שחושש להפקירו פן יזכה בו אחר ולכך יש לחוש להערמ' כי פן חושש על הפסד ממונו אך עדיין קשה הרי מוכח בש"ס דנדרים דף פ"ו במה דמשני התם רבא כיון דאסר' עליו שוינהו כעפרא ומוכי' הרשב"א שם הובא גם בהר"ן שמי שאסר נכסיו על עצמו יכולין אחרים ליטלן ואין בו משום גזל אף דראוין הם לבניו מ"מ נחשבין כהפקר א"כ ה"נ בחמץ מה"ת לא יבטלנו ומה הפסד יש לו בזה ממ"נ בפסח עצמו אף אם לא ביטל כיון דהוא אסור אז בהנאה הוי כהפקר ויכול נכרי לזכות בו שלא כרצונו כלל ואין לו הפסד בביטול דבלי ביטול ג"כ אם יזכה בו הנכרי לא יצטרך להחזירו ואם לאחה"פ הרי החמץ הוא בביתו ובודאי יכול הוא לחזור ולזכות בו אחה"פ טרם שיבא שם הנכרי לזכות בו ובפרט דחצרו שלו יזכה לו תיכף וא"כ אף בביטול לא מצי הנכרי זוכה בו אחה"פ ובפסח אף אם לא יפקירנו אם יזכה בו הנכרי לא יצטרך להחזיר לעולם וכמו שמוכיח הרשב"א גבי איסורי הנאה ובפרט דכן מוכח מן הש"ס דקאמ' ר"א שני דברים אינו ברשותו של אדם וכו' חמץ בפסח וקשה למה לא יקרא חמץ ברשותו דנהי דהוי איסור הנאה עכשיו מ"מ הרי יהי' ניתר לאחר זמן וא"כ הוי האיסור רק לשעה ואנן קיי"ל דקה"פ לאו כקה"ג דמי ומתנה לזמן לא הוי מתנה ונחשב של בעלים הראשוני' וא"כ ה"ה הפקר לזמן לא הוי הפקר ונחשב שלו ממש ובע"כ לפ"ז מה דאמרינן הפקר לשנה אחת הוי הפקר היינו כמ"ש בחבורי האחר בה' שבת סי' רמ"ג דהיינו דוקא לענין מעשר דסוף סוף הפירות הללו שבתוך השנה הוי הפקר לעולם דע"ד כן הפקירו לשנה שרשות לכל אדם ליטול מפירות שנה ההיא אם כן הוי הפירות הפקר לעולם לכך פטורין ממעשר דמעשר בפירות תלוין אבל גוף השדה לא נחשב הפקר כיון דאינו רק לזמן וא"כ ה"נ בחמץ למה יהי' נחשב אינו שלו כיון דהוי האיסור רק לזמן ולא יותר ולא גרע מהפקר לזמן וגם לפי מה שמצאתי כעת בספר מק"ח כאן שהעיר בזה בהפקר לזמן למה מהני ופירש הוא דהפקר לזמן הוי הכוונה שאם יזכה בו אחד בסוף שנה יהי' שלו לעולם ועיין בחבורי ה' שבת שם שדחיתי דבריו אך אף לפי דבריו קשה מחמץ דאינו מכח דעתו רק דממילא אמרינן דהוי אינו ברשותו מכח דהוי אסור בהנאה ואמאי הרי לאחה"פ יהי' מותר והוי רק הפקר לשעה ולמה יחשב אינו ברשותו ובע"כ הטעם דחמץ שאני כיון דאסרה התורה להשהותו עד אחה"פ בעשה תשביתו א"כ כיון דעכשיו הוא אסור בהנאה ולאחה"פ אסור לו להשהותו מכח עשה דתשביתו לכך נחשב כהפקר לעולם ולכך שוב נקרא אינו ברשותו הוי חדוש מה דעובר עליו בבל ירא' ולכך נקט רש"י שם לעבור עליו בב"י ולא נקט עשה דתשביתו ודו"ק ולפ"ז מוכח עכ"פ דחמץ בפסח נקרא אינו ברשותו כלל ואם בא אחר וזכה בו בפס' א"צ להחזירו לעולם דהוי הפקר על תמיד וכמו בהפקר לזמן לדעת המק"ח דהוי הפקר דהיינו למי שיזכה בו תוך הזמן יהי' שלו לעולם כן ה"נ חמץ הוי אינו ברשותו לזה שאם זכה בו אחר הוי שלו לעולם וא"כ ממ"נ אין לו הפסד בביטול דאף בלא ביטול אם יזכ' בו אחר תוך הפס' יפסיד ואם לא יזכה בו אחר תוך הפסח אחר הפסח זכה לו חצרו או הוא יקדם ויזכה בו ואפשר דגוף הביטול ג"כ לא הוי רק על ימי הפסח שאם יזכה בו תוך הפסח אחר יהי' שלו אבל אם לא יזכה בו אחר תוך הפסח ואח"כ לא מצי לזכות בו דהביטול הוי רק כהפקר לזמן. וכמ"ש המק"ח כאן ולכאורה אין דבריו מובנין דהרי הפקר לזמן לא מהני וכמ"ש אח"כ הוא עצמו ובע"כ כוונתו ע"ד שכתבתי לקמן דהכונה