נדרי זריזין חלק ב רד

בקנין ייע"ש א"כ נראה דהכא שאני דודאי מה שנוגע לממון עצמו אף להקנות יש כח ביד חז"ל לעשותו כשל תורה רק היינו מה שנוגע לענין הממון אבל לענין יורש לעשות לגוף האדם להיות נקרא יורש מי שאינו יורש את גוף האדם א"א לעשות מאינו יורש יורש דזה הוי שינוי ותקון בגוף האדם לא בממון. אך באמת יש לשדות בזה נרגא דאם ילפינן מהפקרת ב"ד מכח מה אבות מנחילין משמע דיש כח ביד ב"ד להנחיל כמו שאב מנחיל לבניו וא"כ נימא דנעש' יורש דאוריית' ולומר דבקנין הבעל לא עשאו כן כבר הוכחנו דעשו כן כדמוכח מבן סורר ומורה ולכך צ"ע בזה ויהי' מוכח דקיי"ל כר' יצחק בגיטין דילפינן מיחרם כל רכושו והוי רק הפקר אך קשה איך יפרש אידך המשנה בירושת הבעל וצ"ע ובזה א"ש דקשה מה דהש"ך בסי' סי"ו פירוש כדעת הרי"ף דמתנת ש"מ עשאו חז"ל כיורש דאורייתא ממש דמהתם משמע ג"כ דיש כח ביד חז"ל לעשות כשל תורה מי שאינו יורש כיורש והתם תלוי הדבר רק בענין הממון דאם הוי כאן הקנאה ממש שיקנה גוף הנכסים לא הי' יכול למחול המוכר חפץ לחברו רק מכח חולשת הקנין של שערות יכול למחול לכך הקנוהו לו חז"ל למתנת ש"מ דיחשב קנין אלים כמו יורש דאלים קנינו ולא מצי השני למחול וזה התם דתלוי בגוף הקנין. אבל בירושה ביובל דאף קנין ממש חוזר ביובל ואין הדבר תלוי בחוזק קנין וחולשתו רק בשמא תלוי הדבר דתורה אמרה דירושה אינו חוזר ואין כח ביד חז"ל לעשות שאינו יורש ליורש ודו"ק היטב מיהו אי נימא דיש חילוק בין קנין ובין הפקר א"ש ג"כ דהתם במכירת שטרות די בהפקר שוב אין בידו כח למחול אבל ביובל הפקר גם כן חוור ובעינן הקנאה דוקא וזה אין ביד חז"ל ודו"ק היטב. הנה מ"ש לעיל בישוב דברי הרמב"ן בקדושין מכח דבמעמ"ש נעשה מחיוב דרבנן דאורייתא כיון דנתחייב לה מכח שכירות ייע"ש ואין להקשות דא"כ למ"ל במעמ"ש תקנתא דרבנן הלא מהני מן התורה ואין לומר דמן התורה לא מהני רק באומר בפירוש אני מוחל לפלוני ומכח תקחז"ל מהני אף בלא אמר בפירוש שמהני מכח הפקר ב"ד דאכתי כיון דמעמ"ש הוי רק מכח תקנת התגרים ומה תקנה היא זו הלא יש בידו לומר בפירוש שאני מוחל לפלוני ויתחייב הלה להשני מכח שכירות אך נראה דא"ש דשכירות לא שייך רק במה שראוי ליתן כמו דקיי"ל בחו"מ סי' רס"ד באומר טול דינר והעבירני דאין לו אלא שכרו א"כ אף שמבטיח לו הרבה לא נתחייב רק בשכר הראוי וא"כ אם יבקש מפלוני שיבקש מחברו למחול לו חובו אטו יהי' השכר שוה כפי מה שהי' חייב כל החוב דא"כ מה הרויח הלוה ואין לומר משום דהראשון אינו נוח לו כמו השני דאכתי בעבור הנאה זו לא יתכן שיתחייב בכל החוב כפי מה שהי' חייב לחברו ובודאי השכירות הוי פחות ממה שהי' גוף החוב ואף שמבטיח לו הרבה שוב אינו מתחייב כדרכו רק כפי שכר הראוי ולא יותר ולכך בתקנת הסוחרים שהמה צריכין לכל המעות למוסרו ללוקח שפיר הצריכו חז"ל לתקנה זו שיקנה מדבריהם אבל בקדושין דדי בפרוטה דאתתא בכל דהו מתקדשת א"כ כיון שעכ"פ פרוטה שוה שכרה במה שעל ידה נפטר מהחוב שוב יש כאן ממון להתקדש בו ואף למ"ד מלוה ופרוטה דעתה אמלוה היינו היכי שבאמת מועיל המחילה שלה אז יתכן שהיא סוברת שבכולה תתקדש אבל כאן ממ"נ מדרבנן באמת זכתה בכולה ואם נלך בתר דאורייתא א"כ ידעה הדין שלא זכתה ביותר החוב רק במה ששוה שכרה והסכימה להתקדש בשכרו ועל המותר לא הוי דעתה כיון שלא זכתה בו מן התורה ומקודשת ממ"נ ומה דמדמה הש"ס מעמ"ש של קדושין למעמ"ש דעלמא ואמר דפליגי ר"מ ורבנן אם תקנו מעמ"ש בפקדון וכדומה או אף במלוה ולא אמר דכאן ראוי שתתקדש לכ"ע היינו דבאמת אינו אומר לו שמוחל לו החוב רק מצוה לו ליתן להאשה א"כ לולי תקנתא דרבנן לא הי' כאן שכירות כיון שלא נפטר מהמלוה הראשון ועיקר הקושיא שלנו לעיל הוי דלא היו צריכין לתקנה דהוי אפשר לומר לו שמוחל להדיא אבל באם אינו מוחל לו להדיא לא שייך כאן שכירות לולי תקנתא דרבנן אך כיון שתקנו רבנן שיועיל מעמ"ש והיינו דשם הוצרכו לכך כדי להקנות כל החוב א"כ כיון דתקנו כן שוב הוי הפקר ב"ד הפקר ונפטר עכ"פ הלוה מן המלוה וכיון שנפטר ע"י האשה שוב נתחייב לה עכ"פ שכירות ונשתעבד לה על פרוטה עכ"פ ושוב זכתה בו מן התורה בפרוטה ובקדושין די בכל דהו וזה למ"ד דתקנו מעמ"ש אבל למ"ד דלא תקנו כלל או דלא תקנו בהלוואה א"כ שוב לא נעשה הפקר ב"ד ולא נפטר מהלוה ולא שייך בזה שכירות כלל ולכך אינה מקודשת ואם הי' מוחל לו להדיא באמת הי' מועיל לכ"ע רק דהם פליגי בסתם מעמ"ש כדין מעמ"ש ובזה א"ש הפלוגתא ודו"ק אבל במכירת שטרות דלא נעשה ברצון הלוה א"כ לא נתחייב הלוה מכח שכירות בזה ומדין ערב כמו תן מנה לפלוני לא שייך בזה כמ"ש שם ביני שיטי כיון דהיא לא הסכימה להתקדש בנתינה לאותו פלוני רק שתקבל היא מעות הקדושין כדמוכח ממעשי' שקיבלה השט"ח לידה שתתקדש בו גם דין ערבות לא שייך רק אם היא התחילה תן מנה וכאן היא המתחיל עמה לקדשה בזה לא שייך ערבות כלל לכך אינה מקודשת וגם כן אין לומר כיון דהעושה לחברו טובה אף שלא מדעתו צריך לשלם לו שכר זה אינו שייך כאן דאם הי באמת פטור הלוה הי' ניכר הטובה והי' חייב שכרה אף בלי הבטחה אבל כאן באמת צריך הלוה לשלם לה ואם כן באמת לא הרויח ואיך שייך בזה שכירות רק במעמ"ש למ"ד דהוי רק מרצונו א"כ גילה הלוה דעחו דניחא לי' בכך והוי כאומר הראשון קשה לי והשני נוח לי והנאה כזו שוה פרוטה א"כ נתחייב עכ"פ בפרוטה מן התור' ובפרט כיון דראה שמקדשין אותה בזה התכוין באופן המועיל וממ"נ מן התור' נפטר מן החוב ובודאי איכא הנאה ואף שבאמת נתחייב הוי ניחא לי' מכח השני נוח לי וכו' אבל במכירת שטרות דלא שייך זה דליכא גלוי דעת לכך א"ש והבן:

דין ז' בו יבואר אם מותר למכור חמין על תנאי:

הנה הטוש"ע כתבו בסי' תמ"ח ומיהו מתנה עמ"ל לא מהני הנה טעם הדבר נדחק המג"א דלמה בכל דוכתא מתנה עמ"ל הוי מתנה וכאן לא מהני והנה אי נימא דמכירת חמץ הוי רק ערמה בעלמא הוי א"ש וכמ"ש לעיל דהיכי דאין מגוף המעשה ניכר הערמה לא אכפת לנו הערמ' ומהני אף בערמ' אבל באם מתנה בפירוש עמ"ל דאז כיון שמתנה כן בפירוש דומה למתנת בית חורין שכתבו התוס' כיון דהוי ערמה לא מהני ה"ה הכא בזה ולכך לא מהני מתנה עמ"ל וכן מ"ש בסעיף שאח"ז מ"ש דתנאי לא מהני אך לדעת הט"ז דס"ל דאף תנאי שנא ימכרנו לשום אדם ג"כ מהני קשה מ"ש ממתנה עמ"ל ומ"ש בסעיף שאח"ז שלא יתנה עמו שום תנאי ובלא"ה עובר בב"י ולכאור' הי' נראה טעם הדבר כיון דבמתנ' עמ"ל אם נאבד הוי ההפסד להנותן א"כ הוי באחריות הנותן אף במשך המתנ' שאם נפסד נפסד לו והוי כמקבל אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי ואף דהתם קיי"ל המקבל אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי שרי היינו היכי שגוף החמץ הוי מתחל' גם כן של הנכרי קודם האחריות. אבל אם תחלה הוי החמץ של ישראל ממש והי' הדין שעובר עניו אף שהוא בבית נכרי כדין ישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי רק מכח מה שנתנו לנכרי בזה רוצה לפטור עצמו מבל יראה דאין החמץ שלו וכיון שנותן לו במתנ' עמ"ל אם כן נשאר עדיין באחריות ישראל וגל"מ כמ"ד גבי חמץ א"כ נחשב כאלו לא יצא מרשותו כלל וכאלו עדיין שלו ולא יצא מרשותו ולכך אינו דומה למה דבכל דוכתא קיי"ל דמתנ' עמ"ל שמה מתנה דבכל דוכתא קיי"ל דדבר הגל"מ לאו כממון דמי ואף למ"ד כממון דמי י"ל דשאני היכי דאיתי' בעיני' לכ"ע לא הוי כממון וכמו שמחלק הש"ס בפ"ק דפסחים גבי מה דפריך למ"ד כממון דמי לא ימצא ל"ל ייע"ש. אבל בחמץ דגלי קרא דאף אם איתא בעיני' נחשב כממון א"כ מעולם לא יצא מרשותו והוי כמקנ' לו חמצו ע"מ שיהי' באחריות ישראל ואז כיון דהקנא' נעש' ע"ד זה א"כ מעולם לא יצא מרשותו והוי כנשאר שלו ממש והוי כישראל שהפקיד חמצו ביד נכרי ולא מבעיא לדעת הרשב"ם שהביא הסמ"ע בסי' רמ"א סעיף ב' דאפילו בנאבד בגנב' ואבדה פטור המקבל א"כ הוי כאחריות גנבה ואבדה עליו וכמ"ש שם הרשב"ם בטעמו דהמקבל הוי רק כש"ח אף גם לדעת החולקין וכוותי' פסק הש"ע שם דרק באונסין פטור עכ"פ הוי אחריות אונסין על הנותן והוי המקבל רק כש"ש עליו והוא נחשב כבעלים מכח אחריות אונסין דגל"מ כמ"ש בזה מיהו לפ"ז נסתרו דברי המג"א לעיל בסי' חמ"א שהקשה דמה בכך שמשכנו ביד עכו"ם הלא אם נאנס המשכון חייב לשלם דמיו והוי באחריות ישראל ותירץ שם לחד תירוצא כיון דהוי כמקבל אחריות על חמצו של גוי בביתו של גוי ייע"ש. אך לפמ"ש זה אינו מועיל דכיון דעד הנה הי' ברשותו שוב לא יצא מרשותו כלל וצ"ל בזה כשאר תירוצים הנאמרים על קושיות המג"א הנ"ל והמג"א לשטתו שמתרץ שאר תירוצים במה דלא מהני מתנה עמ"ל ונסתייע לדברינו מדברי החק יעקב בסי' ת"מ שכתב לחלוק על המג"א שם דאם הי' ביד ישראל פקדון של נכרי באחריות אף שאח"כ חזר והפקידו ביד נכרי עובר עליו ולא הוי כקיבל אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי דהכא הי' תחלה בידו ממש ייע"ש א"כ מכ"ש הכא שהי' שלו ממש מתחלה לכך כיון דגם אח"כ הוי באחריותו עובר עליו והח"י לא ביאר טעם דבריו על נכון ולפמ"ש לעיל גם טעמו יתיישב על נכון מאוד וראי' לדברינו הנ"ל דטעם הדברים במתנ' עמ"ל כמ"ש דאי כטעם שכתב הרדב"ז ומג"א מכח שמא לא יקיים התנאי קשה לי דהרי בגזלן שגזל חמץ אין הנגזל עובר עליו בב"י ומה"ט העלה בתשובת נ"ב דבגזלן שגזל חמץ דאומר לו הש"ל מותר לאחה"פ דלהנגזל לא קנסינן דהוא לא עבר עליו ייע"ש א"כ אף אי נימא שלא כדבריו רק כיון דהגולן עבר נאסר לכל מ"מ אם הגזלן נכרי כיון דהנכרי אינו עובר עליו ודאי דמותר וא"כ הנגזל ודאי לא עבר עכ"פ וא"כ ממ"נ לא יהי' מותר ליתן לו במתנ' עמ"ל ממ"נ אם יתקיים התנאי הרי הוי שמה מתנה ואם לא יקיים התנאי הוי למפרע גזל ביד הנכרי ואינו דומה לפקדון שנתנו מתחל' אדעתא דפקדון אבל כאן נתנו לו אדעתא דמתנה עמ"ל שיחזור לו לאחר זמן ואם לא יחזור לו לא הוי נתנו מתחל' והוי הנכרי גזלן עליו ולמפרע גזל בידו וא"כ לא עבר עליו הישראל כלל ומה קפידא יש בדבר אלא בע"כ כמ"ש הטעם דבאמת יקיים התנאי הנכרי ואעפ"כ יש חשש דהוי כאחריות ישראל עליו וא"ש ובהכי א"ש דברי הט"ז מ"ש בסעיף שאח"ז גבי לא ימכור לו על תנאי דמותר למכור לנכרי ע"ח שלא יחזיקנו רק לעצמו וכו' כי ע"מ כן לא מכר לו ותמה המק"ח דא"כ נתבטל המכיר' של הנכרי והוי של ישראל ונאסר גם תמה עליו דעכ"פ איך ביד המוכר ישראל לתבוע את ישראל השני הלא יאמר לו לאו בע"ד דידי את וכו' ולפמ"ש א"ש