נדרי זריזין חלק ב רג

דהכוונה כך דאם מתנה במתנה תנאי שלא יגרשנה וכדומה אם נלך בתר הלשון שאומר לו הי' ראוי שלא יהי' מתנה כיון דלא נתנו לכל דבר רק לדבר אחד וכדומה ומה דהוי מתנה ע"מ שלא יקדשנה היינו דלאו בתר הלשון לבד אזלינן רק בתר הכוונה דסוף בלבו גמר ומקנה לו ואף דהתנה שלא יקדישנה מ"מ בלבו גמר ומקנה לו עכ"פ לכך אזלינן בתר הכוונה והוי מתנה אך זה כשנתכוין בלבו למתנה גמורה לכך אזלינן בתר כוונת הלב אבל אם בלבו התכוין לערמה אז נהי דלא התנה בפירוש בתנאי לא הוי אזלינן בתר כוונתו לערמה רק בתר פיו כיון שבפיו נתן במתנה מהני ולא אזלינן בתר הערמה שניכר בלבו אך כשהתנה בפירוש בפיו שאינו נותן רק לדבר פרטי אז אמרינן ממ"נ אם נלך בתר מה שבפיו הרי לא הקנה רק לדבר ומתנה לדבר פרטי לא מהני ואם נלך בתר כוונת הלב דגמר ומקנה הרי בלבו הוי הערמה בעלמא לכך ממ"נ לא מהני מתנה כזו בבית חורין ולכן אמרו חז"ל כל מחנה שאם הקדישה אינה מקודשת שהתנה כן בהדיא וא"כ ממ"נ לא מהני מתנה כזו כנ"ל ולכך הכא נמי בתנאי לא מהני בפירוש אם הוי הערמה אבל בלי תנאי מהני אף אם הי' ערמה לדעת המק"ח דמהני אף בדאורייתא ומכ"ש אם ביטל דהוי רק דרבנן וא"ש דברי המג"א מיהו באמת גם דעת הט"ז דס"ל דאף בתנאי מהני א"ש דאינו דומה למתנת בית חורין דכאן לא הוי ערמה דהט"ז ס"ל דמכירת חמץ לא הוי ערמה רק מכירה ממש והמג"א יסבור דמכירת חמץ הוי ערמה לכך ס"ל דדוקא בסתמא מהני כנ"ל והט"ז ס"ל דמכירת חמץ לא הוי ערמה כיון דבלא"ה הי' אסור לו והוי כוונתו למכירה ממש לכך אף תנאי אינו מזיק כמו במחנה עמ"ל לי שכתבו התוס' שם וא"ש ולקמן בס"ק שאח"ז נכתוב עוד בזה. עכ"פ היוצא מזה שלדינא נכון כדעת המ"ב והט"ז והמג"א שאין כח ביד ישראל אחר לקנותו ואם קנאו צריך להחזיר לבעליו וז"ב לפענ"ד:

דין ו בו יבואר אם מהני קנין דרבנן בחמץ או לא ועיין לעיל דין ג' מזה:

נסתפקתי בישראל שקנה מנכרי חמץ ק"פ או בפסח ועשה בו רק קנין דרבנן ומן התורה לא הוי קנינו קנין ולא לקחו לרשותו אם אסור חמץ זה לאחה"פ או לא דהנה ידוע דין המבואר בסי' הקודם בסעיף י"ב דכל חמץ שא"צ ביעור מן התורה רק מדרבנן אינו אסור לאחה"פ א"כ מה דינו של החמץ הזה ולכאורה הי' נראה דתלוי בפלוגתת הפוסקים באה"ע סי' כ"ח אם מקדושי דרבנן נעשין קדושין דאורייתא או לא אך האמת נלפענ"ד דאף דאמרינן מקנין דרבנן נעשה דאורייתא היינו רק מכח הפקר ב"ד הפקר ולא נחשב של המקנה אבל מ"מ לא נחשב של הקונה מן התורה היכי דלא שייך בי' לומר דזכה בתורת הפקר וכמ"ש גם המק"ח סברא זו והביא בשם הג"פ ג"כ כן וכבר החזקתי בסברא זו במקום אחר. וכעת נראה להביא ראי' לזה דדוקא להוציא מרשות חבירו נעשה מדרבנן דאורייתא ולא לעלותו לרשות הקונה אין כח בידם לעשות מדבר שאינו קנין קנין והוא ממה דאמרינן במס' בכורות ס"פ יש בכור גבי ירושת אשתו דאינה חוזרת ביובל דסבר ירושת הבעל דאורייתא משמע דאם הוי דרבנן הי' חוזר וכן קאמר שם אח"כ להדיא דר"א סבר ירושת הבעל דרבנן וקשה מה בכך שהוי דרבנן סוף סוף נימא כמו דמקנין דרבנן נעשה דאורייתא כן ה"נ מירושה דרבנן נעשה יורש דאורייתא ולמה יצטרך לחזור ובודאי אין סברא לחלק בין ירושה לקנין ואם יש כח ביד חז"ל לעשות מדבר שאינו קנין קנין יש כח בידם לעשות מדבר שאינו יורש יורש אלא ודאי מה דאמרינן דמקנין דרבנן נעשה דאורייתא הוי רק בהוצאה מרשות דהפקר ב"ד הפקר ולא הכנסה לרשות וכמ"ש במ"א הטעם דהוצאה קילא מהכנסה בדבור יע"ש ולכך ה"נ ביובל כיון דרק מטעם הפקר נגעו בה והפקר חוזר ביובל כדין מתנה ומזה מוכח מה שנסתפקתי בדין אם הפקר חוזר ביובל או לא ומזה מוכח דהפקר חוזר דהוי במתנה דאל"כ לא הוי צריך לומר דקסבר ירושת הבעל דאורייתא דאף אם דרבנן א"ש מכח הפקר ב"ד הפקר אלא ודאי דהפקר לא מהני ולעשותו יורש במה שאינו יורש ז"א אפשר ועוד ראי' ממה דס"ל לכמה פוסקים דלכך מוכר שט"ח יכול למחול מכח דמכירות שטרות דרבנן וקשה מה בכך דהוי דרבנן סוף סוף נעשה מדרבנן דאורייתא ולמה גרע משאר דוכתא דאמרינן כן אלא ודאי מה דאמרינן מדרבנן נעשה דאורייתא הוי רק מכח הפקר ב"ד ובמכירת שטרות לא מצי חז"ל לעשותו הפקר דא"כ הי' זוכה בו הלוה תחלה כיון דקי"ל בסי' ע"ב באם יש לו משכון ביד על הגר ומת ובא אחר והחזיק בו מוציאין מידו דתיכף זכה בו הלוה מכ"ש בשטר אם נעשה הפקר יזכה בו הלוה תיכף ולא יועיל ההפקר לגבי הלוקח לקיים תקחז"ל דאדרבא מגרע גרע לכך א"א לומר בזה הפקר ב"ד לכך נשאר רק תקנתא דרבנן ולכך יכול למחול ומוכח מכל זה דעיקר מה שנעשה דאורייתא הוי מכח הפקר ב"ד ובזה י"ל על נכון דעת הרמב"ן שהוכיח דמכירת שטרות דאורייתא דאי דרבנן היכי אמרינן בפ"ב דקדושין דפליגי בשט"ח דאחרים ותנא סתם לשון מקודשת משמע מן התורה ותמהו הכל עליו דא"כ איך קאמר אח"כ דפליגי במעמ"ש הרי מעמ"ש ודאי דרבנן וכבר אמרתי בזה ג"כ בחדושי לאה"ע ועתה נראה כך דבשלמא במעמ"ש נהי דהוי דרבנן ס"ל להרמב"ן כדעת הסוברים דלא מהני רק מדעתו של נמחה וכמ"ש הש"ך בסי' קכ"ו בשם הרבה פוסקים כן והביא שם דעת הבעה"ת ג"כ כן והרי הבעה"ת הי' תלמיד הרמב"ן ומסתמא כרבו ס"ל ומסתמא דעת הרמב"ן ג"כ כן ולכך בזה שפיר אמרינן דמדרבנן נעשה דאורייתא מכח הפקר ב"ד הפקר דבזה אין לומר דאם נעשה הפקר זכה בו הלוה דהרי אין אדם זוכה בע"כ וכיון שהוא עצמו ניחא לי' ומסכים להקנות לשכנגדו איך יזכה בע"כ וכיון שלא שייך בזה זכיות הלוה שפיר אמרינן דמקודשת דנעשה מדרבנן דאורייתא מכח הפקר ב"ד הפקר ואין להקשות דאי מכח הפקר ב"ד לא הועיל רק שלא הוי של המקדש ואיך זכתה בו האשה ז"א דזה דומה לאם אמר הלוה לאחר לפייס את המלוה שימחול לו את חובו ובשכרך זה אתחייב לך בסך כזה אם עשה הלה כן ושמע לו המלוה ומחל לו ודאי נתחייב הלוה להשני מדין שכירות כיון שכך הבטיח לו שיפטור המלוה אותו בשכרו יתחייב לו כן כן ה"נ כיון שרק עפ"י הסכמת האשה שנתרצית להתקדש בזה לכך גמר המלוה את שיעבוד הלוה להאשה וא"כ אם מן התורה נעשה כהפקר ב"ד והפקיר המלוה חייב הלוה ונפטר הלוה מן החוב וכיון שהמלוה לא עשה כן רק עפ"י דעת האשה ולולי דעתה לא הי' עושה כן ולא הי' נפטר הלוה ממנו וכיון שכל זה הוי ברצון הלוה נעשה כאלו אמר להאשה שתשתדל לו אצל המלוה שיפטרנו מחובו ובשכרה יתחייב לה כך וכך וכיון שעשתה כן והמלוה נתרצה לה נתחייב לה הלוה מד"ת מדין שכירות לכך הוי קדושין דאורייתא וזה הכל במעמ"ש אבל במכירות שטרות שלא הוי מרצון הלוה ונעשה שלא בפניו לא שייך כל זה א"כ לא שייך בזה כלל הפקר ב"ד דאם יפקירו יזכה בו הלוה תיכף ומה יועיל זה לאלומי תקנתן ואף אם נימא דנעשה הפקר האשה לא זכתה בג מן התורה עכ"פ איך נעשה שלה מן התורה ואין דומה לתן מנה לפלוני ואקדש אני לך דהתם גליא דעתה שאינה חפצה בממון רק שיתן לפלוני אבל כאן כיון שלוקחת השטר לידה רצונה לקבל ממון ממנו בעד הקדושין ולא להתקדש במחילת אותו פלוני ובאמת לא זכתה בזה מן התורה גם התם הוי הטעם מכח ערבות והיינו בהוא התחילה לומר תן לפלוני וכאן הוי הוא המתחיל עמה ולא שייך בזה חיוב ערבות ודוק היטב לכך אי הוי רק דרבנן למה יהי' קדושין דאורייתא ושפיר מוכיח הרמב"ן דמכירת שטרות דאורייתא ודוק היטב והעולה מכל זה דלפ"ז לכ"ע אף להסוברים דבמע"ש הוי קדושי דאורייתא בקניית חמץ אם קנה מן הנכרי בקנין דרבנן לא נעשה מזה דאורייתא דנהי דהפקר ב"ד הפקר לא נעשה של הנכרי מ"מ של ישראל ג"כ אינו ולא עבר עליו בב"י מן התורה רק מדרבנן לכך לא אסר לאחה"פ מיהו להיפוך אם מכרו לנכרי בקנין דרבנן בזה שפיר מותר לאחה"פ כיון דעכ"פ הפקר ב"ד הפקר לא הוי של ישראל ולא עבר עליו מן התורה ונהי דהפקיר חמצו לא מהני היינו רק מדרבנן מכח דחיישינן לערמה ומדרבנן לא שייך כאן ערמה דהרי באמת מכרו והוי מכירה מדרבנן לכך מותר ממ"נ וא"ש ואין להקשות אמ"ש שאין כח מדרבנן לעשותו יורש דאורייתא איך אמרינן בב"ב פרק מי שמת גבי מתנת ש"מ דאינו יכול למחול דעשאוהו כשל תורה משמע דיש כח בדרבנן לעשות יורש מי שאינו יורש לק"מ דהתם לענין שלא יועיל מחילה שלו אין הכוונה דעשאוהו כשל תורה להיות נחשב מדאורייתא יורש ז"א דמדאורייתא ודאי לא נחשב יורש רק עכ"פ מדרבנן תקנו שלא יועיל מחילה וצריך הלוה לשלם לו מתקנתא דרבנן עכ"פ דזה יכולין רבנן לתקן שיהיו צריך לשלם מדרבנן דבממון ליכא חשש איסורא דחשש גזל ליכא דבזה שייך שפיר לומר דהפקר ב"ד הפקר והפקירו נכסי הלוה ולא הוי גזל אבל ביובל דהפקר חוזר ביובל וכיון דאין כח ביד חז"ל לעשות מיורש דרבנן דאורייתא איך ישכח בידם לעשותו יורש לעבור על ד"ת שלא יחזור בו ואין זה בכלל שוא"ת רק בכלל קום ועשה שהרי יחזיק בנכסי' ויזרע אותם ויעבוד אותם ואין כח ביד חז"ל לעקור דבר מן התורה בקום ועשה לכך צריך להחזיר אבל אי נימא דיש כח גם זה ביד חז"ל לעשות מקנין דרבנן דאורייתא שיהי' נחשב כאלו הוי קנין דאורייתא א"כ ביורש נמי דהוי כמו קנין בעלמא ונימא דיש כח בידם לעשותו יורש דאורייתא ולא יצטרך להחזיר מן התורה ואין כאן ביטול דאורייתא אלא ודאי דאין כח בידם לעשות מקנין דרבנן דאורייתא וה"ה ביורש ולכך נ"מ לענין חמץ כנלפענ"ד נכון וברור ובפרט לפמ"ש במקום אחר דזה תלוי בלמוד אם ילפינן מיחרם כל רכושו הוי רק הפקר לא קנין אבל אם ילפינן מנחלות הוי קנין א"כ מלשון נחלות מוכח דיש לב"ד כח להנחיל ולעשות יורש כאב יע"ש וקשה מכאן. והנה מה שהבאתי ראי' לעיל ממה דאמרינן בפרק יש בכור דירושת הבעל חוזר ביובל ומ"ט לא עשאו חז"ל כיורש דאורייתא מיהו לכאורה הי' אפשר לומר דלא בכל דוכתא עשו חז"ל דבריהם כשל תורה וגבי בעל לא עשו כשל תורה אך בחידושי לאה"ע סימן כ"ח הוכחתי מסנהדרין דף ע"א במה דפריך שם מה שקנתה אשה קנה בעלה מוכח דגבי בעל עשו ג"כ כשל תורה וא"כ הסוגיות סותרת זא"ז ואין לחלק בין קנין להפקר דמשם הוכחתי דאף להקנות יש כח ביד חז"ל כשל תורה מיהו הי' אפשר לדחות הראי' משם די"ל. לקנות לא מצי חז"ל לעשות כשל תורה והתם אף בהפקר אמרינן קה"פ כקגה"ד למ"ד דאמרינן כן יע"ש ותבין מיהו נראה דז"א די"ל כמ"ש התם דודאי נעשה מקנין דרבנן ג"כ דאוריית' ובפרט לפי מה שהוכחתי בחדושי לש"ס בסוגיא דצנועין מש"ש גיטין דעשאו השל תורה אף