נדרי זריזין חלק ב רב

דין ה' באם חזר הנכרי אחה"פ ומכרו לישראל אחר:

הנה המג"א הביא בשם תשובת המ"ב שהבעלים קודמין לכל והנה גוף ספר מ"ב אינו בידי אך בספר מק"ח ראיתי שכתב שכל דבריו תמוהין דמה שהביא ראי' מסקריקין דהוי תלוה וזבין דגמר ומקני ואעפ"כ הבעלים קודמין ותמה המק"ח דהרי סקריקין הוי תלוה ויהיב לפענ"ד כוונת המ"ב ממה דקיי"ל בלקח מהסיקריקון וחזר ולקח מהבעלים דמקחו בטל והטעם דהוי מכח אונס נתרצה ואמאי כיון שלקח מהבעלים בממון הוי תלוה וזבין ולו יהא שגזלו בעצמו תלוה וזבין זביני זביני והן אמת דהמק"ח הי' לו להקשות מש"ס מפורש בגיטין דף נ"ו ע"ב דלא הי' סיקריקין ביהודא ומפורש שם בש"ס הטעם כיון דקטלו ואגב אונסא גמר ומקני ופירש"י שם דקיי"ל תלוה וזבין זביני זביני ייע"ש א"כ הוי ש"ס ורש"י מפורש דלא כהמ"ב אך באמת דבריו נכונין דא"כ למה קיי"ל דבלקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעלים מקחו בטל הרי הוי תלוה וזבין אנא ודאי דג' חלוקים בדבר דאם יש עליו אונס מיתה ממש שברור לו שיהרגוהו או אגב אונסא לבד גמר ומקני שיהי' שלו אף למכרו לאחר והיכי דלא הוי אונס ברור שבודאי יהרגוהו רק שמפחדו שיהרגוהו אז אם לא קיבל דמים לא גמר והקנה אפי' להגזלן עצמו אף הוא עצמו לא קנה אבל היכי דנתן מעות ג"כ אז אמרינן תלוה וזבין זביני זביני מיהו היינו דוקא להגזלן עצמו שהקנה לו לצרכו והוי כאלו התנה עמו שמכרו לו לבד בתנאי שלא ימכרו לאחר או כשימכור לאחר ימכור לו ולכך גם בלקח מסיקריקין וחזר ולקח מהבעלים מקחו בטל דנהי דהוי כתלוהו וזבין מ"מ כיון דהאונס לא נמשך מצד הלוקח שנותן המעות רק מצד המוכר לכך אמרינן דלא גמר והקנה רק להמוכר הבא מחמתו האונס ולא מחמת הלוקח ולכך לא הקנה ללוקח רק להמוכר שבא האונס מחמתו לו עצמו הקנהו ולא למכרו לאחר ולכך מקחו בטל מיהו אי נימא שלא כדעת המהרי"ק בתשוב' די"ל כל שיש ביד האנס לחזור ולאנסו נחשב עדיין אונס הראשון עליו לא הוי קשיא כלל מלקח מסיקריקין וחזר ולקח מהבעלים די"ל דמזה יהי' ראי' למ"ש הסמ"ע בר"ס ר"ה דלדעת הרא"ש והטור כל שלא הוי אונס ממש וניכר ממנו שאינו מכרו ברצון מקחו בטל א"כ ה"נ כיון דאינו אונס ממש כעת שהרי הגזלן אינו אונסו עכשיו על ככה ולא נחשב כאונס ממש ומ"מ אינו מכרו ברצון רק מכח יראה שלא יאנסו הגזלן לכך מקחו בטל. אך אי נימא כדעת מהרי"ק דעדיין נחשב אונס הראשון עליו א"כ הוי כאונס ממש ליכא למימר כנ"ל מיהו גם מזה לא הוי ראי' לדעת המ"ב די"ל דהתם שאני כיון שהאונס לא אנסו הלוקח רק המוכר והדמים לא נתן לו המוכר רק הלוקח לא שייך בזה לומר דאגב אונסא גמר ומקני דממ"נ למאן יקנה אם להמוכר הרי הוא לא נתן המעות אם להלוקח הרי הוא לא אנסו אבל באם האונס והדמים לאחד שפיר י"ל דגמר והקנה לגמרי אף למכרו לאחר אך באמת כל מ"ש אינו שבש"ס מפורש הוא בפ"ג דב"ב דף מ"ח דפריך לרב הונא דאמר תלוהו וזבין זביני זביני הך קושיא מלקח מהסיקריקין וכו' ומשני הש"ס שם באמת דמיירי שלא נתן דמים אבל בנתן דמים קנהו וכן פוסק בש"ע חו"מ סי' רל"ה ויהי' מהש"ס הנ"ל מוכח כדעת המהרי"ק דכל שאונס הראשון עליו וכו' דאל"כ הו"ל לתרץ כנ"ל לדעת הסמ"ע בשיטת הרא"ש והטור ולדעת הסמ"ע הנ"ל יהי' מוכח כדעת מהרי"ק הנ"ל אך עכ"פ קשה מ"ט נא משני הש"ס כחילוק הנ"ל שכתבנו דכאן המאנס לחוד והנותן המעות לחוד ואי נימא שלא כדעת הסמ"ע בזה מכ"ש דמוכח כדעת מהרי"ק דאל"כ אמאי מקחו בטל הרי לא אנסו עכשיו ממש בע"כ כדעת מהרי"ק א"כ אי נימא דלא כסמ"ע מכ"ש דמוכח כדעת מהרי"ק ודו"ק היטב ואין פנאי להאריך כעת בזה עכ"פ לפ"ז יפה תמה המק"ח עליו ויש בש"ס מפורש להיפוך דבתלוהו וזבין לא שייך דין סיקריקין אך מ"מ לדינא הי' נלפענ"ד כדעת המ"ב ולא מטעמי' רק נהי דסיקריקין הוי תלוהו ויהיב מ"מ הכא בחמץ נמי הוי כן דכיון דליכא אונס של תלוהו והוא אינו מכרו ברצון לכך דומה לנדון של הסמ"ע הנ"ל שהמכירה יהי' בטלה ואף דכאן הוי מילי דמצוה מ"מ הרי אין המצוה למכרו רק המצוה הוי לבערו כביעור ממש ומה שמכרו הוי רק להצילו מן ההפסד שלא יפסיד את החמץ וא"כ מכיר' זו הוי רשו' גמור וליכ' אונס של תלוהו רק שמתכוין לממון לבד והוי כאלו לא הי' אונס וגילה דעתי' שאינו מכרו ברצון וא"כ המכירה בטלה ומה שמהני לענין בל יראה נראה דבכל דוכתא דאמרינן מכירה באונס אינו מכירה הוי רק לענין מילי דעלמא שאינו לענין האונס אמרינן דהמכירה בטלה כיון דלא מכרו רק באונס ולא הסכים שיהי' המכירה מכירה מעלייא אבל לענין האונס עצמו ודאי הוי מכירה שהאונס עצמו לגדו ברצון מכרו שהרי לא מכרו רק בעבור האונס לכך נגד האונס עצמו הוי רצון ממש ולכך מהני המכירה ולכך א"ש דלהגוי עצמו שפיר יקנה אף דלא מכרו רק באונס עצמו מחשש שלא יפסידנו מ"מ הרי אם יהי' המכיר' בטלה יצטרך להחזיר הדמים והחמץ יופסד וא"כ לא יתבטל מאנסו לכך נגד האונס עצמו הוי מכיר' ברצון שברצון מכרו כדי להתבטל מאונסו אבל אם רוצה הגוי למכרו לאחר נגד אחר דאין זה נוגע לבטל האונס דאף אם לא יהי' ביד הגוי למכרו לאחר ג"כ החמץ מותר וכיון דאינו נצרך לו לאונסו שוב אמרינן אף דהוא מכרו סתמא הוי המכיר' בטל' כיון דלא מכרו ברצון רק באונס ותלוהו ליכא כאן ובטלה המכיר' לענין למכרו לאחר אבל נגד הגוי עצמו לא בטלה המכירה דנגדו הוי ברצון וא"ש דברי המ"ב לדינא ומה שהביא המ"ב ראי' ממרחיקין וכו' מצודת הדג ומשמע שהוא לאפוקי מדיינים דאל"כ מה קאמר סייעתא לר"ה ותמה המק"ח דהרי גם במציאה עצמו אם הרויח כבר שלו הוא ויעיין שם. בזה נראה לפי עניות דעתי דצדקו דברי המ"ב דאין כוונתו שנוציא ממנו מה שכבר הרויח רק כוונתו להוכיח דמה דאמרינן מרחיקין מצודת הדג לאו דוקא לכתחלה להרחיק אבל אם כבר העמיד המצודה לא יפקיעו ממנו הדיינין כיון שכבר העמיד המצודה רק אף שכבר העמיד המצודה ב"ד מוציאין ממנו ומבטלין אותה וראי' שהרי גם מה דאמרינן שם גבי רחיים דאתא חברי' וקמוקי גבי' בדינא קמעכב משמע התם דלאו לכתחל' לכדמצי לעכב שלא יוקים רק אף אם כבר הקים מצי למחות בו שלא יעסוק בו אף אם עבר והעמיד הרחיים מוחין בידו לעסוק בו א"כ ה"נ אף אם כבר עבר וקנה החמץ צריך להחזירו דהחזרת החמץ שקנה אינו דומה רק להתם אם כבר העמיד הרחיים והמצודה ואינו דומה לאם כבר הרויח דעיקר הכל לכך הוא דעיקר התקנ' שתקנו עליו חז"ל שלא יעשנו אם עשה ג"כ לא מועיל וצריך לסלקו אבל מה שנמשך אח"כ ולא הי' עיקר תקנת חז"ל עליו בזה אין מוציאין ממנו אם הרויח לכך גבי מצודה שעיקר התקנ' הי' שלא יעמוד מצודה וכן ברחיים שלא יעמוד רחיים גבי' חברי' כיון שזה הי' עיקר תקנת חז"ל שלא יעשנו אפי' אם עבר ועשה ב"ד מסלקין אותו וכן בחמץ כיון שהי' הדין שלא יקנה אותו ישראל אחר כמו מרחיקין מצודת הדג לכך אף אם עבר וקנה מוציאין ממנו ואם הי' מוכר בדין החמץ והרויח בו אז שפיר לא הי' צריך להחזיר הריוח שזה הי' דומה לריוח של בעל רחיים ומצודת הדגים. דכל שלא הי' עליו עיקר תקחז"ל בדעבד אין מוציאין ממנו אבל קניית החמץ עצמו כדי להרויח או כדי לאכלו הוי רק דומה לאם התם העמיד המצודה או הרחיים לכך ב"ד מוציאין ממנו ולהטעים טעם הדבר נראה דענין שהי' עיקר החחז"ל עליו שלא יעשנו אם נאמר דבעבר ועשה מהני מה הועילו חז"ל בתקנתן כל אחד יעבור לכך תקנו שאף בדעבד לא מהני אבל לענין הריוח שהרויח כיון דהוא רק מקרה בעלמא וגוף הרחיים יכול לעכב תמיד וכן כגוף המצודה דיכול לעכב עליו אף בעבר ועשה כיון דיכול לעכב עליו אף בדעבד באם כבר העמיד מלתא דלא שכיחא שיתן לו להרויח שם ושישהא זמן מה שירויח שם ובמלתא דלא שכיח לא תקנו חז"ל וכן נמי הכא בחמץ לענין קניית החמץ עצמו אם נימא דעבר וקנה מהני לא הועילו חז"ל בתקנתן דכל אחד ילך ויקנה לכך ראוי שלא יהי' המכיר' שלו מכיר' כמו בהעמדת המצודה אבל אם בנתיים שהרויח וכיון דזה הוי מלתא דל"ש דהרי כל שעה יכול להוציא ממנו ולא יתן לו להרויח בו לכך אם הרויח בו הוי אקראי בעלמא ומלתא דל"ש לכך לא תקנו להוציא ממנן ודברי המ"ב נכונין בזה גם המג"א כתב בטעמו שזה דומה למה דאמרינן אדעתי' דארי' אפקרי' אדעתי' דכ"ע לא אפקרי' והמק"ח תמה עליו דאם אין יודע למכרו גם של הנכרי לא הוי כמו במתנת בית חורין ייע"ש ולפענ"ד דברי המג"א נכונין חדא דשאני חמץ כיון דמן התור' בביטול בעלמא סגי לכך די במכיר' כל דהו אף דהוי הערמ' בעלמא וכמ"ש התב"ש לענין מכירות הבהמות ייע"ש וכן דעת הט"ז דאפי' במתנ' להדיא עם הנכרי שלא ימכור רק יחזיק לעצמו מהני ובר מן דין נעלם ממק"ח דברי התוס' בב"ב גבי ע"מ שתחזרוהו לי הקדישו אינה מקודשת שהקשו הרי גבי מתנת בית חורין אמרינן כל מתנה שאם הקדיש' אינה מקודשת אינה מתנה ותרצו דהתם הכונה רק כל מתנה שאינ' אלא הערמ' בעלמא כגון מתנת בית חורין אבל אם לא הוי הערמ' בעלמא מהני מתנה כזו א"כ י"ל דדוקא במתנת בית חורין הוי המכיר' הערמ' דהתם אינו מתכוין במתנ' שיהי' של המקבל רק שיבא אביו ויאכל עמהם ולא גמר והקנ' להמקבל אבל בחמץ אם לא יתכוין להקנות לנכרי יהי' נאסר עליו כדין חמץ שעעה"פ גם אם לא הי' מכרו לנכרי הי' צריך לבערו ובלא"ה לא הי' שוה מידי והי' נפסד ממש א"כ אין לו הפסד במכיר' לנכרי לכך אנן סהדי שלא מתכוין להערמ' רק גמר והקנ' להנכרי ממש לכך אף שמתנ' עמו תנאי ממש שלא ימכרו רק לו מהני כמו בעל מנת שתחזרהו לי גם אף אי נימא דגם במכירת חמץ הוי הערמ' מכל מקום כיון שכתבו החוספת הטעם דלכך לא מהני בבית חורין דהוי הערמ' ובחמץ מהני הערמ' כיון דמ"ה בביטול בעלמא סגי ומדרבנן די בהערמה וסותר המק"ח דברי עצמו שהעלה לקמן בסי' זה דאף בדאורייתא מהני הערמה א"כ מכ"ש שא"ש דמהני כאן מכיר' כזו ולדברי המק"ח צ"ל מה דבמתנת בית חורין כתבו התוס' הטעם דלא מהני דהוי הערמה והרי בדאורייתא א"כ מותר הערמה ולמה לא יועיל בנדר הערמה וצ"ל דהתם כיון שהתנה בהדיא ואינן לפניך עד כדי שיבא אבא וכו' וניכר הערמה זו מתוך גוף המעש' ולא מכח אומדנא שבלב רק שבפירוש אמר כן בזה לא מהני הערמה וכמ"ש זה גבי נכרי שמחוץ לבית דכל דהערמ' ניכר מגוף המעש' לא מהני אבל כל שאין הערמ' ניכר מגוף המעש' רק מכת אומדנא בעלמא הערמ' כזו מותר א"כ לפ"ז א"ש דהתם כיון שהתנה בהדיא לא מהני הערמ' אבל כל שלא התנה בהדיא מהני הערמ' ויש להסביר הדבר עוד דלכאור' אין דברי התוס' מובנין במ"ש דמתנה שהוי הערמ' וכו' דאם הטעם משום הערמה למה אמרו כל מתנה שאם הקדיש' אינה מקודשת הו"ל לומר הטעם דהוי הערמ' בעלמא אך נראה דא"ש