נדרי זריזין חלק ב רא

יכול לכך הוי ההודא' בקנין אבל היכי דהוא אינו מתכוין בעבור דבר זה רק בעבור דבר אחר א"כ אם יבא העכו"ם אח"כ לתבעו שהודה לו שהמשכון שלו יכול הוא לטעון שלא הודה רק בעבור שילוה עליו הישראל ברבית ולא כדי שיהי' המשכון שלו ואין לומר דבזה אין אדם משים עצמו רשע דא"כ גם התם בסי' מ"ז דהיכי דהוי לוה רשע ולא ישלם רשע הוא ואעפ"כ נאמן לחזור מהודאתו א"כ ה"ה ה"נ לכך כיון שיכול לחזור הוא מהודאתו לא הוי כקנין וא"כ הכא בחמץ שהוי עיקר כוונתו בעבור החמץ עצמו שאינו רוצה בו ורוצה להקנותו לנכרי הודאתו הודאה ועפ"י הנ"ל מיושב מה שעשה הקצה"ח דברי התוס' כסתרי אהדדי דבמס' ב"מ פרק הזהב דף מ"ו ד"ה ונקנינהו נהלי' אגב ארעא משמע מדבריהם דמהני הודאה לגבי איסורא ובמס' ב"ק פ' הגוזל דף ק"ד ד"ה אגב אסיפא דביתא משמע להיפוך דלגבי איסורא לא מהני הודאה ולפי הנ"ל א"ש דבפ' הזהב דמיירי שיודה שהממון עצמו שלו והוי עיקר הודאתו בעבו' הממון עצמו לכך בזה מהני הודא' אף לענין איסור אבל בפ' הגוזל שמיירי שמקנה לו אג"ק שיודה שיש לו קרקע הודאה זו של הקרקע לא הוי בעבור הקנאת הקרקע עצמו רק שעל ידי הקרקע יקנה את הממון וא"כ ממ"נ על הקרקע עצמה לא הוי הודאתו בעבור עצמה רק בעבור ד"א ולא מהני הודאתו לענין ממון הרי אינו מקנה לו בהודאה רק אג"ק וכיון דקרקע אין לו ומתורת הודאה נמי לא מהני לגבי קרק' בטל הקנין ובלא"ה א"ש דבשלמ' אם הי' לו קרק' באמ' אז הוי מועיל הודאתו לגבי הקרק' והי נחש' הקרק' מעתה שלו והממון הי נקנ' ע"ג אבל כיון דבאמת קרקע אין לו א"כ מה מהני שהודא' עושה קנין הרי אין כאן מה שיקנה והממון עצמו כיון דאינו מקנה לו בהודאתו רק אג"ק וכיון דקרקע אין לו בטל הקנין ודומה למה דאמרינן בפ"ק דב"מ גבי פאה דגלי דעתי' דבנפיל' ניחא לי' דלקני בדבר אחר לא ניחא לי' דלקני וכו' ואף דהתם לא קיימא לן כן הכא בקנין אודיתא דהכל תלוי בפיו ודעתו וכיון שעל הממון עצמו אינו מודה רק שמודה שהקנה לו אג"ק וכיון דהודאתו זה שקר ולא מהני לקרקע בטל הקנין וא"ש ודוק היטב כי זה ברור מאוד ומה שהביא בספר מק"ח ראי' מדברי הרשב"א בקדושין דף כ"ו דאמר שם דה"ה דאודיתא מהני רק דמיירי שהי' הנכסים ידועין לו ובא לשאול באיזה ענין יכול להקנותם והודא' לאו מדרך הקנא עכ"ל. ומזה הביא ראי' דאודיתא לא הוי קנין ייע"ש ולפענ"ד אין מדבריו ראי' דאם כדבריו למה הוצרך הרשב"א לכתוב בלשונו דהודא' לאו מדרך הקנא' הוא הו"ל לומר הודא' לאו הקנא' הוא ולמה הוסיף תיבת מדרך גם למה כתב הרשב"א שאלו הנכסין ידועין לו מהנ"מ אם היו ידועין לו אף אם לא היו ידועין לו ג"כ הי' יכול הרשב"א לתרץ בקיצור כיון דהוא בא לשאול באיזה ענין יכול להקנותם והודא' לא הוי הקנא' ועוד גוף תירוצו איני מבין מה בכך אם הוי הקנא' או לא סוף סוף כיון דהתם לא הוי מלתא דאיסורא ולא מצוה שיקנה אותם בהקנא' רק עיקר כוונתו הי' שיזכה בהם המקבל וא"כ מה נ"מ לו אם יעשה דרך הקנא' או הודא' סוף סוף ע"י הודא' יזכה גם כן המקבל כמעשה דאיסור גיורא ממש ומ"ש הך מאיסור גיורא ומי גילה לחכמים שכוונתו דוקא להקנא' הלא י"ל כוונתו כפשוטו רק כדי שיזכה בהם המקבל ושאל באיזה ענין יזכה לו והו"ל להשיב בדרך הודא' לכך נראה כוונת הרשב"א דלכך נקטו חז"ל אג"ק ולא הודאה משום דאין דרך של אדם להקנות בקנין אודיתא כיון דהנכסים ידועים לו אין דרך של בני אדם להקנות ע"י אודיתא בדבר שניכר שהוא שקר ונהי שאם הודה מהני מכח דהודאת בע"ד יותר ממאה עדים דמי מ"מ לכתחלה אין דרך ב"א להקנות בדבר כזה שניכר לכל שהוא שקר וז"ש הרשב"א שכיון שהנכסים ידועין לו ויודעין שהוא שלו ובא לשאול באיזה ענין יכול להקנותם והודא' לאו מדרך הקנא' כלומר אין דרך להקנות בקנין ולכך אמרו לו עצה במלתא דשכיחא בדבר שדרך להקנות בו ולא במלתא דאין דרך להקנות בו אבל אם הקנה בו ודאי הוי קנין:

ועוד נראה דאף אי נימא דכוונת הרשב"א כמו שהבין המק"ח דהודאה לאו הקנאה הוא. מ"מ מודה דמהני אף לענין איסור דנהי דהוא עצמו אינו כמקנה לו ומצד הנותן והמוד' לא נחשב הקנאה רק מצד הודאת בע"ד יותר ממאה עדים מ"מ אם מודה וא"כ אלו אחא לבי דינא ותבעו ודאי היו פוסקין ששייך להזוכ' וא"כ פסק של הב"ד הוי כהקנאה ולא גרע קנין דב"ד וקנין התור' מקנין של הנותן עצמו דכמו דאמרינן הפקר ב"ד הפקר כן ה"נ הוי הקנאת ב"ד הקנאה ואף לפי הסברא שכתבנו לעיל ובמק"ח דדוקא הפקר ב"ד הפקר ולא הקנאת הב"ד היינו רק במלתא דלא הוי מצד דין התור' וחיובה רק מכח רצון הב"ד עצמן שרצו להפקיר הנכסים בזה אמרינן דלהפקר נתנה התור' להם כח לעשות כרצונם אף שלא מדין תורה אבל לא להקנות כיון שאינו עפ"י דין תורה אבל אם הוא עפ"י דין תורה אז ודאי הוי הקנאת הב"ד והתור' עצמ' כמו הקנאת המקנה דודאי כח התור' לא גרע מהקנאת המקנה וכמה קנינים יש שהתור' עצמה הקנתה לזוכה ולכך כיון שהדין של תורה שע"י הודאת זה יחנו החפץ להזוכה זוכה בו ונעשה שלו ממש שהתור' הקנתה לו ושוב מהני אף לענין איסור ואף אם עדיין לא תבעו בדין מ"מ דומה למ"ש הרשב"א גבי ספק ויבם ובפלוגתא דקם דינא דאף אם עדיין לא נפסק הדין מ"מ כיון דאם היו באים לדין היו פוסקין כן נחשב כאלו כבר נפסק וזכה זה ייע"ש כן ה"נ כיון דאלו תבעו לב"ד עפ"י הודאתו היו פוסקין ששייך להזוכ' אף אם לא תבעו כיון שהדין כן כבר זכה בו עפ"י התור' נעש' כשלו ומהני אף לענין איסור ולכך א"ש דשניהם אמת דהרשב"א שפיר כתב כיון דהוא בא לשאול במה קנותם הרי שהוא עצמו רצה להיות המקנה לעשות הוא הקנין להזוכה ובאודיתא לא הוי מדרך הקנאה שהמודה עצמו לא הוי בזה כמקנה רק כהעדאת עדים דעלמא כן ה"נ הודאתו הוי כמאה עדים אך מ"מ כיון שהדין הוא דמהני הודאתו ופוסקין הב"ד ששלו הוא עפ"י הודאה זו שוב קנה הוא עפ"י הקנאת הב"ד והקנאת התור' דפסיקת הדין הוי כהקנא' ומהני אף לענין איסור וראי' ברורה ממה שהקשו הפוסקים גבי ספק ממון דקיי"ל המע"ה וקולא לנתבע והלא הוי ספק איסור גזל ג"כ ונלך לחומרא ותרצו כיון דהתור' אמר' שספק ממון המע"ה גם ספק גזל ליכא ייע"ש ובע"כ כוונתם כמ"ש כיון דכן פסקה התור' דספק ממון פטור הוי הדין בהקנאה שהקנתה התור' לו ופסיקת הדין הוי כהקנאה וליכא גזל כלל א"כ ה"נ להיפוך כמו שבאם הנתבע פטור לא נחשב איסור כלל ה"ה נמי היכי שהתובע זוכה לא נחשב איסור כלל כיון שנוטל עפ"י דין תורה והוי כהקנאה ומהני אף לענין איסור דנחשב כשלו ומה לי איסור גזל מה לי איסור אחר:

ועוד נראה ראי' דאודיתא הוי כקנין ממש בחו"מ סי' רמ"ה סעיף ה' באם אמר כתבתי שדה פלונית לפלוני ונתתי לו בידו והוא אומר לא נתת לי דהנותן אוכל הפירות והוא ש"ס מפורש בגיטן דף מ' דר"ח אמר הנותן אוכל פירות וכבר הרגישו שם התוס' דלמה אמרינן הודאת המקבל כמא' עדים נימא נמי דהודאתו של הנותן כמאה עדים ייע"ש שנדחקו והביאם הסמ"ע והוא דוחק ולפמ"ש א"ש כיון דאודיתא הוי כקנין א"כ כיון שהנותן הודה תחלה שנתן להמקבל ואח"כ הודה המקבל שלא קבלו וכמו שנקטה הברייתא להדיא שם וכן הדרך דהרי קודם שאומר הנותן שנתן לו לא שייך הודאת המקבל ובע"כ שהנותן מודה תחלה ואח"כ המקבל א"כ הוי כהקנה הנותן להמקבל בהודאה שלו ואח"כ חזר המקבל והקנה לו ע"י הודאה שלו והוי כחזר ומכרו לו ולכך אמרינן דשני הודאות מהני באמת דהודאת הנותן הוי זכי' להמקבל וזכה על ידה והודאת המקבל הוי כאלו חזר ומכרה לנותן לכך הנותן אוכל פירות כאלו חזר ומכרה לו לכך באמת אנו תופסין שני ההודאת שמועילין עפ"י הדין וא"ש:

ועוד יש להסביר הדבר יותר די"ל דאדרבא הא דאמרינן בכל דוכתא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ופוסקין הב"ד עפ"י הודאתו והמקבל לוקח ואף שהוא יודע שאינו כן ואינו חושש לאיסור גזל כיון שיודע בנפשו שהודאתו שקר היינו רק כיון שהמודה יודע שהב"ד יעשו עפ"י הודאתו ויכול המקבל לתבעו עפ"י הודאתו לכך גמר זה והקנה בלבו ודומה למה דאמרינן בעלמא בההוא הנאה דמתרצ' גמר ומקני ובכמה דוכתא דמה שגמר בלבו והקנה מועיל כמו קנין א"כ י"ל ה"ה נמי בזה דבעלמא אם מקנה בדבר שאינו קנין לא קנה לא אמרינן דגמר בלבו והקנה דבזה מאן לימא לן דגמר והקנה דלמא אדרבא לכך הקנה בדבר שאינו קנין כדי שלא יחול הקנין כיון דבזה לא יפסקו הב"ד עפ"י אותו קנין ואף אם אומר שגמר והקנה בלב לא מהני דדברים שבלב אינן דברים כל שאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אבל אם מודה שזה שייך לחברו א"כ הב"ד בלא"ה יעשו עפ"י הודאתו וכיון דבלא"ה יגבו הב"ד ממנו שוב אנן סהדי שגמר בלבו והקנה וקנה חברו ובזה לא הוי דברים שבלב כיון דיש אומדנא דמוכח מתוך מעשיו ואנן סהדי לכך ולפ"ז כיון דעיקר הודאתו הוי מטע' קנין ולכך יכול המקבל ללקחו אף שבעצמו יודע שאינו כן א"כ באם הנותן אומר נתתי והוא אומר לא קבלתי אז ממ"נ אם הנותן מודה וכו' והמקבל מודה להיפוך אחר כ"ד של הודאת הנותן בזה אמרינן כיון דיש שהות בנתיים ואפשר שיחזיר ויקנה לו א"כ אמרינן שהוי כהודה שחזר והקנה לו אף שלא זזו ידינו מתוך ידו ולא הקנה לו מ"מ הודאתו עדיף יותר ממאה עדים והרי הודה שהקנה לו ואם הודה המקבל תיכף תכ"ד להודאת הנותן שוב כיון שהנותן הוי יכול לחזור בו תכ"ד עדיין לא הוי אומדנא שגמר והקנה כיון דעדיין הי' יכול לחזור בו תכ"ד ובתכ"ד כבר חזר המקבל והודה שלא קיבל לכך אף דהוי תכ"ד וא"א לומר דהוי כהודא' שחזר והקנ' לו מ"מ שוב הודאת הנותן לא הוי גמר והקנה כיון שהי' יכול לחזור בו תכ"ד ובנתיים חזר בו המקבל וכיון דהמקבל יודע באמת שאינו שלו ולא הקנ' לו לכך נשאר של הנותן וא"ש מיהו לפמ"ש תקשה מטענו חטין והודה לו בשעורים דפטור ויש פוסקים הטעם דהוי כהודה לו שאינו חייב לו שעורים ואמאי הרי זה מודה להיפוך שחייב לו שעורים ונימא ג"כ דהוי כנתחייב לו מחדש ואף הפוסקים החולקין על טעם הודאה ביאר הרא"ש שם משום טעמים אחרים ולא מה"ט אך נראה דמזה ראי' למ"ש הש"ך שם בסי' פ"ח דמה דפטור משעורין היינו באם ישוב התובע אחר דבריו של נתבע לא שעורין אלא חטין אתה חייב לי א"כ הוי הודאת התובע באחרונ' לכך פטור הנתבע וא"ש ודוק והי' כאן מקום להאריך עוד אלא שקצרתי כלל העולה ממ"ש שאף שלכתחל' ראוי לעשות קנין היותר מועיל ואין לעשות באודיתא מ"מ אם בדעבד עשה כן מותר לאחה"פ ואף בפסח אינו עובר עליו ואינו חייב לבערו כנלפענ"ד נכון וזה במוד' על החמץ עצמו אבל אם מקנה לו אג"ק ומודה על הקרקע לא מהני כדמוכח מדברי התוס' שהביא הקצה"ח לכך אין לכתוב בשטר מכירה והקניתי לו ד"א קרקע אם לא הקנה באמת לכך צריך להתנות עם הנכרי ולהודיע לו שהכסף שנותן הוי גם על קנין הקרקע ואז יקנה אג"ק ויכתוב כן בשטר מכיר' והבן: