נדרי זריזין חלק ב ר

לכך העיקר דאף דלכתחלה ודאי אין ראוי להקנות להנכרי בתורת חצר מ"מ בדעבד מהני זה אף אם נודע לו בפסח עצמו ומכ"ש לאחה"פ וז"ב לפענ"ד ודו"ק היטב ולפמ"ש בחבורי למסכת ע"ז דף נ"ד דהיכי דבע"כ מותיב בה יש שליחות לנכרי ולא שייך אין שליחות לנכרי רק באי בעי עביד אי בעי לא עביד וכן מצאתי אח"כ בנו"ב מה"ק חלק חו"מ סי' ל"ז ובע"ז יש ראי' גדולה לדברינו דבאונס יש שליחות לנכרי וא"כ ממילא יש חצר לנכרי ולק"מ קושיות מהרש"ק והח"י:

דין ג' אם מהני קנין דרבנן גבי חמץ בפסח או לא הנה נלפענ"ד דאין למכור לכתחלה לנכרי בקנין דרבנן לא מבעיא להסוברים באה"ע דמקדושי דרבנן לא נעשין דאורייתא כלל רק אף להסוברים דנעשין דאורייתא מ"מ לפמ"ש בכמה דוכתא וכעת מצאתי במק"ח לקמן שכתב כן בשם הג"פ דדוקא הפקר ב"ד הוי מה"ת ולא מקנין דרבנן נעשה דאורייתא ובמקום אחר הארכתי ליתן בו טעם נכון מאוד גם בהשמטות בסי' זה בדין אם קנה ישראל מנכרי בקנין דרבנן הוכחנו כן ייע"ש א"כ ה"נ בקנין שאינו מועיל גבי הפקר אין למכור חמץ בו ואף שראיתי במק"ח כאן שכתב להיפוך מזה דבריו אין נכונין חדא במה שכתב ליישב קושיות המגן אברהם על המ"ב דבריו תמוהין דהמעיין במג"א לא השיג כלל על מ"ש המ"ב בקנין שנהגו הסוחרים לקנות בו רק ע"ז השיג מ"ש המ"ב דאזלינן בתר דיניהם דמשמע להדיא דאף אם אינו מנהג בין ישראל לחברו רק שבדיניהם הוי כן דמהני על זה הוכיח המג"א דלא אזלינן בתר דיניהם רק בתר דין תורה אבל במה דמועיל מדרבנן או מנהג הסוחרים מזה לא דיבר המג"א כלום:

ומ"ש המק"ח כיון דמן התורה בביטול סגי ורק מדרבנן צריך ביעור די במכיר' דרבנן אין נראה דלפי טעם של הר"ן דלכך לא מהני ביטול מכח חשש שמא אינו מבטל בלב שלם ואם כן לפ"ז צריך מכיר' מן התור' אם בעינן פיו ולבו שוין והוא לא בטלו בלב שלם ובעינן מכיר' מדארייתא ואין לומר דעכ"פ עכשיו שמוכרו ועכ"ל לדינא מדרבנן הוי מכיר' ושוב כיון שסוף סוף אלו תבע לו הנכרי בדינא קמן הי' צריך ליתן לו החמץ ושוב הוא מבטלו בלב שלם אך ז"א דא"כ הוי תרתי דסתרי אהדדי דהביטול והמכיר' סותרין זא"ז דאם הוי דבר זה בכלל ביטול ובטלו בלב שלם א"כ נעשה הפקר ושוב אין מועיל בו הקנאת המוכר וליכא דעת אחרת מקנה ולא מהני בקנין שלא מהני בהפקר וא"כ לא בטלו בלב שלם ולא נעשה הפקר שוב צריך ביעור מדאורייתא ולא מהני מכיר' מדרבנן ולכך נראה אף לשיטת שאר הפוסקים דס"ל טעם אחר דלא מהני ביטול וצריך ביעור ומכיר' ג"כ נא מהני קנין דרבנן דבשלמא אם הוי אמרי רבנן שאף שמן התור' הוי הפקר הם תקנו שלא נעשה הפקר ע"י ביטול זה אז כיון שהתקנ' הי' שלא יהי' הפקר מ"י ביטול שפיר הוי מועיל מכיר' דרבנן דממ"נ מן התור' נעשה הפקר ומדרבנן דאמרי דזה לא לעשה הפקר שוב עשה בו מכיר' דרבנן אבל באמת זה לא נמצא מוכח בשום מקום שתקנת חז"ל בזה יהי' שלא נעשה הפקר ע"י הביטול רק משמע דזה הניחו חז"ל במקומו דביטול הוי כהפקר ונעשה הפקר רק שתקנו אף דנעש' הפקר אינו יוצא בזה לבד מכח חשש שמא יאכלנו שכתבו התוס' ברפ"ק דפסחים או מחשש ערמה וכדומ' לכך תקנו שאף דנעש' הפקר אינו מועיל רק צריך ביעור או מכיר' א"כ כיון דעכ"פ ההפקר נשאר אדינא דאורייתא א"כ שוב איך יועיל בו מכיר' דרבנן הרי כיון שנעש' בו הפקר איך יועיל מכירתו הרי ליכא דעת אחרת מקנה וא"כ ממ"נ אם הוי חמץ זה בכלל הביטול שמבטל א"כ נעשה הפקר ושוב אינו מועיל בו מכיר' כלל דאיך יחול בו מכיר' כיון דאינו שלו וא"כ לא מקיים בי' תקנתא דרבנן כלל ובע"כ צריך לומר שהחמץ שלו שמוכר אינו בכלל הביטול כלל ואינו נכלל בכלל הביטול לכך מועיל בו המכיר' וא"כ אם אינו נכנס בכלל הביטול שוב צריך ביעור מן התור' וצריך מכיר' דאורייתא ומזה הי' מקום לתמוה גם על התב"ש שכתב דלכך מהני מכיר' בחמץ אף דהוי הערמ' מכח דמן התור' בביטול בעלמא סגי ייע"ש ולפמ"ש צריך לומר דהביטול אינו כולל מה שמוכר אך כד דייקינן הי' נראה דא"ש דודאי לבטל תחלה ואח"כ למכור א"א רק דכך יכול לעשות דהוא ימכרנו תחלה בקנין דרבנן ואח"כ יבטל ובזה שפיר שייך ממ"נ דמדרבנן יצא דכבר מכרו בשעה שהי' שלו שלא בטלו עדיין וא"כ מדרבנן הוי מכיר' מעלייא ומן התור' אף דלא הוי מכיר' מ"מ חוזר ומבטלו וכיון דמן התור' עדיין שלו מהני הביטול ואף אין לחוש שמא לא ביטל בלב שלם כיון דבאמת מכרו בודאי וביטל בלב שלם כנ"ל וא"ש גם דברי התב"ש מיהו בהיות כן דלא מהני מכיר' דרבנן רק אם מכרו ואח"כ בטלו אבל אם ביטל תחלה ואח"כ מכר אז בשלמא מכיר' דאורייתא מהני דאף שכבר בטלו מ"מ אם חוזר בו זכה בו כיון דמונח בחצרו א"כ מכיר' זו כיון שמוכר חמץ זה הוי כחוזר וזוכה בו ומהני מכיר' זו מן התור' אבל מכיר' דרבנן לא מהני ממ"נ דאם אינו מתכוין לזכות לא הוי מכיר' זו כלל ואם הוא מתכוין לזכות שוב לא מהני מכיר' דרבנן ולכך נראה דלכתחל' אין למכור בקנין דרבנן אפי' אם רוצה למכור ואח"כ לבטל מכח חשש שמא יעשה להיפוך שיבטל ואח"כ ימכור כדאמרינן כן בכמה דוכתא בש"ס כל היכי דיש לחוש שמא יטעה לעשות להיפוך גזרינן כן ה"נ שלכך ולכך אין למכור בקנין דרבנן מיהו בדעבד אם עבר ומכר אז אם מכר ואח"כ ביטל מהני ואם ביטל ואח"כ מכר בפסח עצמו חייב לבער דהוי ספקא דאורייתא ולאחה"פ הוי דרבנן וי"ל להקל מיהו אם נודע בפסח עצמו אפשר כיון דבפסח הי' חייב לבערו מספק שוב אף לאחה"פ אסור כיון דעבר עליו בב"י מספק וכן מצאתי בחבורי מכבר הבאתי כן בשם הפ"מ מיהו כל זה אם מוכר רק בקנין דרבנן אבל אם מוכר בכסף וגם מא"ק או בשאר קנין דרבנן. נראה דאם מוכר ואח"כ מבטל מותר לכתחל' דבזה אין לחוש שמא ישכח לעשות להיפוך דאף אם יעשה כן אין חשש דהוי ס"ס שמא מהני קנין כסף בנכרי ואת"ל דלא מהני שמא כהסוברים דמקנין דרבנן נעשה דאורייתא אפי' לקנות מן התור' ממש שיהי' נעשה קנין דאורייתא ולכך כיון דהוי ס"ס מותר בדעבד וכיון דבדעבד מותר אין לחוש לשמא יעשה כך וכעין שאיתא זה בכמה דוכתא לכך מותר לעשות כך לכתחל' ולמכור ואח"כ לבטל בפרט בקנין מא"ק דיש כמה דס"ל דהוי קנין דאורייתא ממש כנלפענ"ד נכון ולא כדעת הקצה"ח בסי' קצ"ד שכתב שאין לעשות במא"ק ייע"ש והנלפענ"ד כתבתי בזה מיהו בחדושי לאה"ע סי' כ"ח בהשמטות הוכחנו מש"ס סנהדרין דף ע"א דאף להקנות יש כח ביד חז"ל ויותר ראי' הבאתי בחדושי לש"ס בסוגיא דצנועין ייע"ש וצריך עיון למעשה כעת עיין לקמן דין ו' עוד מזה:

דין ד' אם מהני קנין אודיתא בחמץ:

הנה בספר קצה"ח סי' קצ"ד האריך להוכיח דאודיתא מהני אף לענין איסור ולקמן נדבר מזה מדבריו והנה לכאור' הי' נלאה ברור דמהני אודיתא באיסור דמתוכו מוכח דהרי באיסור גיורא רצה רבא לזכות בו בתורת הפקר וא"כ מה מהני שהודה לו איסור גיורא לרב מרי הרי כיון שרב מרי בעצמו ידע האמת שאינו אז ממון שלו וא"כ אם האמת שאינו שלו שוב זכה בו רבא בתורת הפקר ממש ואם הי' רב מרי לקחו ממנו הי' כגזלן ממש ואם כן אף שהודה לו איסור גיורא מ"מ כיון שרב מרי ידע האמת שאינו שלו א"כ הרי הוי גזל בידו ואיך לא חשש לאיסור גזל ואין לומר שסבר דלמא באמת הקנה לו המעות ע"י אחר שהרי מוכח שם בש"ס שאין שום חנין משכחת לה בממון זה שהי' ביד רבא וא"כ ידע רב מרי בעצמו שזה שקר וא"כ זכה בו רבא מן הדין ואיך גזלו ממנו רב מרי אלא ודאי שההודא' עושה קנין ממש בי' ומהני אף לענין איסור וכן יש להוכיח מן מה דאמרינן בטענו חיטין והודה לו בשעורין דפטור ודעת כמה פוסקים דאין הטעם משום מחיל' רק משום הודא' והרי הלוה בעצמו יודע שזה שקר שהוא חייב לו שעורים ואיך יוצא ידי שמים ואיסור גזל כיון שיודעים שהוא חייב לו ופוסקים הללו לא ס"ל הטעם דמחיל' אלא ודאי דהודא' עצמו עושה קנין ונחשב כאלו הקנה לו בהקנאה ממש ומהני אף לענין איסור:

ומעתה אני אומר שלא מבעיא אם נבא להשיג על הט"ז ביו"ד סי' קס"ט ונחזיק בדברי הב"ח דאף שם מהני הודא' פשיטא דגם הכא מהני הודא' אף גם אי נימא כדעת הט"ז דהתם לא מהני הודא' הכא מהני לא מבעיא אי נימא דהתם מיירי שלא הודה לפני עדים ובאתם עידי א"כ כיון שהוד' שלא בפני הנכרי הרי יכול הוא לטעון שלא להשביע הודיתי וא"כ כיון שאם בא הנכרי אחר כך ותבעו שהמשכון שלו הוא הי' יכול לטעון כמה טענות שפטור מהודאתו וא"כ כיון שלא הועיל הודאתו לגבי הנכרי א"כ לא נעשה המשכון באמת של הנכרי לכך לא מהני הודא' בשקר שפטור מאיסור רבית אבל אם הוא מודה בהודא' גמור' באופן המועיל עפ"י האופני' המבוארים בחו"מ סי' פ"א דאם תבעו הנכרי עצמו לדין הי' צריך ליתן לו המשכון או את החמץ עם הודא' זו אז ודאי כיון דאלו תבע לי' בדינא קמן הי' שלו והי' צריך ליתן לו ודאי נחשב של הנכרי מעתה ומהני אף לענין איסור ועוד נראה לחלק הענינים דיש לומר דהיכי דהודאתו לא הוי עיקר כוונתו בעבור דבר זה עצמו להקנותו רק בעבור דבר אחר שיומשך ממנו אז לא מהני הודא' לעשותו קנין. ומזה יתיישב דברי הט"ז שלא תקשה עליו מה שעמדנו לעיל איך יוצא ידי גזל וכדומה אך הכלל כך הוא דבשלמא באיסור גיורא ובטענו חיטין וכו' הוי כל הודאתו בעבור זה עצמו שרצה ליתן לו ממון זה במתנ' וכדומה לכך כל כה"ג שמתכוין בעבור זה עצמו להקנותו הוי הודא' הודא' גמור' ונחשבת כקנין ממש אבל התם ברבית המשכון של ישראל והוא אומר ששל עכו"ם הוא כדי שילוה עליו ברבית אין עיקר כוונת ישראל להקנות המשכון עצמו לנכרי שמצד המשכון עצמו אפשר שלא הי' מקנה לו כלל רק בעבור דבר אחר מקנה לו המשכון כדי שילוה עליו ברבית א"כ כל שלא התכוין בעבור גוף דבר זה שמוד' עליו לא הוי הודאתו בלב שלם ולא גמר והקנה דבשלמא אם מתכוין בעבור גוף דבר זה אז הוא נותן בלב שלם ואנן סהדי דגמר.. חנה אבל כל שאינו מתכוין בעבור גוף הדבר א"כ לא גמר ומקנה זה בלב שלם לכך הוי הודאתו כקנין ובפרט די"ל עוד כמו דקיי"ל בחו"מ סי' מ"ז גבי אם מודה שחב לאחרים אם אח"כ חוזר מהודאתו אם כשבא המלוה לתבעו אמר כך נאמן הוא לחזור מהודאתו ייע"ש אם כן ה"נ בשלמא היכי דאין כוונתו בשביל דבר אחר רק בעבור דבר זה עצמו שרוצ' להקנות לו דבר זה א"כ אם רצה אח"כ לחזור מהודאתו לא הי'