נדרי זריזין חלק ב קצט

הכלי בידו נחשב כידו כיון שאפשר להגביהו בידו אך זה עצמו הוי בעיות הש"ס אם כלי של לוקח ברשות מוכר קנה דהיינו זה עצמו הוי הספק אם נימא דכלי הוי רק מטעם חצר לכך אם הוא בחצר המוכר כיון דהחצר הוי מטעם שליחות וכלי מטעם שליחות ודאי בטל הכלי לגבי הרשות ולא מהני ברשות מוכר אי נימא דחצר הוי מטעם שליחות וכלי מטעם יד לכך בטל החצר לגבי הכלי כיון דכלי עדיף דהוא מטעם ידו כמו דידו מהני אף בחצר המוכר ה"ה נמי כלי וזה עצמו בעיות הש"ס ולכך א"ש דפריך ותקני לי' כליו אם הוי כלי מטעם יד אלא ודאי ש"מ דכלי של לוקח ברשות מוכר לא קנה. והיינו מכח דכלי מטעם חצר הוא ולכך שוב לא מהני כאן רשות ליתן שם כליו דשוב הוי רק מטעם שליחות ואין שליחות לנכרי זה עצמו כוונת הש"ס והתם בפ"ק דב"מ ד' י"א גבי מה דפריך רבא וכי אמר לו קני בהמ' וקני כלים מי קנה חצר מהלכת הוא ופירש שם הש"מ דכלים הוי רק מטעם חצר היינו או לסברת הרמב"ם והובא בחו"מ סימן רי"ש דס"ל דנפשטה הבעיא דכלים של לוקח ברשות מוכר לא קנה וא"כ נפשוט דכלים מטעם חצר. הוא לכך פריך שפיר ואף לאינך פוסקים דס"ל דלא נפשטה האיבעיא ג"כ א"ש. דעכ"פ כוונת רבא דא"כ נפשוט מהא דכלים של לוקח ברשות מוכר חנה דהוי מטעם יד וכעין דפריך במס' ע"ז ש"מ כלים של לוקח וכו' לא קנה פריך נמי בב"מ שם דנוכיח להיפוך וכו' ייע"ש ודו"ק א"כ עכ"פ אדרבא מוכח לכאורה מש"ס הזה דאין חצר לנכרי ומה שהביא המק"ח ראי' מדברי הר"ן דחצר מטעם יד נרא' דאין כוונת הר"ן כדעתו חדא דא"כ תקשה עליו מה שהקשה הוא עצמו דחצר דגברא משום שליחות אתרבאי ואף שהוא נדחק שם ליישב מ"מ תקשה על הר"ן הרי מוכח בש"ס דאי הוי משום יד לא מהני רק בסמוך כמ"ש כמה פוסקים דהיכי דהוי משום יד לא מהני רק בסמוך ועיין בחו"מ סימן רמ"ג והן אמת שהש"ך חולק שם בס"ק יו"ד מ"מ דעת הר"ן עצמו הביא שם הש"ך דס"ל להר"ן דלא מהני משום יד רק בסמוך והן אמת שהש"ך הביא שם דברי הר"ן שהביא המק"ח כאן וכתב עליו הש"ך שדבריו סתרי אהדדי ושחזר בו הר"ן אבל באמת כמה מהדוחק יש בזה שנאמר שחזר בו הר"ן אך לדעתי נרא' דברי הר"ן ברורין ואין בו חזר' כלל וכוונתו כך דהנה לכאור' קשה לי במה דקיי"ל דחצר דגברא הוי משום שליחות איך מועיל בזה שליחות לפי מה שמוכח מדברי התוס' במס' ב"מ דף ס"ט ד"ה בשלמא סיפא החומרא שהיכי שהשליח נעש' שליח לזכות נחשב שלוחו של המזכה ג"כ וכל היכי דלא מצי להיות שליח של המזכה אף של הזוכ' לא נעש' ייע"ש והובא דבריהם בקצה"ח סי' ר"י וכמה דוכתא א"כ בשלמא שליח ממש מצי לזכות לחברו משום דכמו דהוא נעש' שלוחו של הזוכ' הוי שלוחו של המזכ' ג"כ ויכול הוא להיות שליח לשניהם אבל בחצר בשלמא של הזוכ' יבול להיות שליח דהוא חצרו אבל האיך יהי' שליח של המזכ' הלא אינו. חצרו של המזכ' וחצר שאינו שלו אי אפשר להיות שלוחו וכיון דאין החצר שלוחו של המזכ' איך יכול לזכות להזוכ' והרי דומה ממש לנכרי שכתבו התוס' שם לכך נרא' דחצר עדיף משאר שליח דבשאר שליח אף לאחר שזכ' לו השליח עדיין לא נחשב החפץ כאלו מונח בידו של הזוכ' רק ביד שלוחו הוא לכך כיון דאף לאחר הזכי' עדיין אין לו רק דין שליח לא דין יד לא נחשב תיכף כאלו הגיע ליד הזוכה לכך אם רוצה לזכות לו מאחרים אי אפשר לו לזכות רק באופן שהוא נעש' שלוחו של המזכ' ג"כ אבל בלא"ה לא מצינו זכה. אבל בחצר נהי נמי דהוי מטעם שליחות היינו רק לענין לזכות לו דבר שאינו שלו. לענין זה נחשב רק כשלוחו אבל בדבר שהוי שלו מכבר לענין זה ודאי נחשב חצרו כידו כאלו מונח בידו ממש וכסברת הר"ן הנ"ל שהביא הש"ך בסי' רמ"ג ס"ק יו"ד דכל דבר של האדם הוא ניתן בחצרו. לכך לענין חפצים שלו הוי נחשב כאלו מונחין בידו א"כ נהי דלענין זכי' נחשב החצר כשליח לזכות לו מאחרים מ"מ שאני שליחות זה דאחר הזכי' שזוכה לו החצר אז הוא נחשב תיכף כאלו הגיע ליד הזוכ' ממש דכיון דזכה לו החצר ונעש' שלו. בשלו נחשב החצר בידו והוי כאלו תיכף בשעת הזכי' הגיע החפץ לידו של הזוכ' והוי הזכי' והגעת החפץ ליד הזוכ' באים כאחד לכך לא בעינן בזה שיהי' נעש' שלוחו של המזכ' רק כמו אלו זכה הזוכ' עצמו דא"צ לבא מדין שליחות בעבור המזכ' כיון דהוא עצמו הזוכ' ותיכף הגיע לידו כן ה"נ בחצרו כיון דתיכף בשעת הזכי' נחשב כאלו הגיע ליד הזוכ' נעש' השליחו' והגע' לידו של הזוכ' כאחד וא"ש ולפ"ז גם כוונת הר"ן מיושב דודאי בחצר דלא מהני מטעם שליחות היכי דאין הזוכ' מצי לעשות שליח כלל בשום דבר ולא מהני החצר רק מטעם יד בזה ודאי בעינן שיהי' עומד בסמוך כדין יד אך גבי מציא' שפיר כתב הר"ן כיון דבאמת ההוא גברא מצי משוי שליח. לזכות לכל דבר רק היכי דחב לאחרים לא מצי משוי שליח רק מטעם מגו דאי בעי זכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ולכך בחצר דלא שייך מגו דאי בעי זכי לנפשי' לא הי' ראוי לזכות במציא' בזה שפיר תירץ הר"ן דחצר שאני נהי דהוי מדין שליחות מ"מ תיכף כשזוכ' לו נחש כאלו הגיע ליד המקבל עצמו וא"כ שייך בי' לומר מגו דאי בעי זכה לנפשי' דבשלמא בדבר שאין הזוכ' יכול להיות עוש' שליח כלל אז לא מהני בחצר כיון דהתחלת זכיות החצר הוי מטעם שליחות. והוא א"י לעשות כלל שליח. אבל הכא בנדון זה שהזוכ' יכול לעשות שליח בכל דוכתא וא"כ שפיר הוי החצר שלוחו כמותו רק לענין מציא' לא מהני אף שליח רק מדין מגו דאי בעי זכי לנפשי' בזה שפיר מחלק הר"ן דז"א רק בשליח שאף אחר שיזכ' בו השליח לא נחשב החפץ כמונח ביד הזוכ' ממש. רק ביד שלוחו לכך לא מהני בחב לאחריני רק מטעם מגו דאי בעי זכי לנפשי' אבל בחצר נהי דזוכ' מטעם שליחות מ"מ שוב כשזוכ'. נחשב כאלו מונח ביד הזוכ' ממש תיכף וכיון דהזכי' והגע' לידו באין כאחד נחשב כאלו הזוכ' עצמו זוכ' ומהני אף באם חב לאחריני דכאן עדיף משליח דאמרינן בי' מגו. כיון דכאן הוא עצמו הזוכ' ויש לו ענין לזכות בו וזוכ' תיכף. ולכך מהני אף בחב לאחריני וא"ש דברי הר"ן (ועיין בחבורי לחו"מ סי' רמ"ג ובחדושי הש"ס בסוגיא דשליחות כתבנו ראי' לזה ייע"ש) אבל היכי דלא שייך שליחות כלל דלא מצי משוי שליח כלל ודאי לא מהני אף חצר כיון דלענין לזכות מאחרים נחשב כשליח ואין שליחות לנכרי כן הי' נרא' לומר אך בחדושי בילדותי בסי' זה. הוכחנו מן הש"ס דב"מ דף נ"ו דבחצר דנכרי שפיר הוי מטעם יד אף באינו עומד מצדו הוי חצר שלו מטעם יד ייע"ש ולפ"ז הי' מוכח כדעת הש"ך הנ"ל בסימן רמ"ג שמטעם יד מהני אף באינו סמוך או אפשר דשאני בנכרי דגלי קרא כמ"ש שם:

והנה בתחלת דברינו שם רציתי ליישב קושיא זו של ותקני לי' כליו שהקש' המק"ח ורציתי לחלק בין סמוך או לא. דהיכי דאינו סמוך הוי רק מטעם שליחות ולא מהני בנכרי והיכי דעומד בסמוך הוי מטעם יד ומהני אף בנכרי ייע"ש ואז לא הי' ספר מק"ח וספר קצה"ח בידי והנה כעת ראיתי בספר מק"ח שכתב בפשיטות דמטעם יד מהני לא שם אל לבו שזה מחלוקת גדול אם מהני באינו סמוך ודעת רוב הקדמונים דבעינן דוקא בסמוך ולא באינו סמוך וראיתי בספר קצה"ח שהביא לשון התשובת מהרש"ק ומוכח משם שהוא עצמו מחלק כן בין סמוך או אינו סמוך. רק שהקצה"ח חמה עליו דהרי בש"ס קאמר דבקטן מהני מטעם שליחות ובקטנה מטעם יד ובקטנה דהוי מטעם יד בעינן בסמוך א"כ ממילא מוכח דבקטן אף בסמוך לא מהני ייע"ש והנה דבריו תמוהין האחד במ"ש בפשיטות דבקטנ' לא מהני רק בסמוך כדמוכח מפרק הזורק במחכת"ה נעלם ממנו לשעה דברי הש"ך בסי' רמ"ג ס"ק יו"ד דס"ל אף באינו סמוך מהני בקטנ' ומפרק הזורק ליכא ראי' דהתם מטעם דהוי חוב לה לכך בעינן בסמוך כמ"ש הש"ך שם אבל בד"א י"ל אף באינו סמוך מהני בקטנ'. בהא מחלקינן דבקטן לא מהני אבל בסמוך י"ל דאף בקטן מהני מיהו י"ל דלפי דעת הש"ך דשייך משום יד אף באינו סמוך א"כ שוב בקטן אם באינו סמוך לא מהני בע"כ דלא מהני בי' משום יד שוב אף בסמוך לא מהני דלפי סברת הש"ך אין חלק בין בם ודאו לא במשו' יד ואין לומ' דשאני קטן דאין לו יד אבל נכרי יש לו יד א"כ אף באינו סמוך יועיל בע"כ דמהרש"ק לא ס"ל כסבר' הש"ן רק כרוב הפוסקי' דהיכי דהוי משום יד בעינן דוקא סמוך א"כ שפיר הוכיח הקצה"ח דלפ"ז מוכח דבקטן אף בסמוך לא מהני מיהו אכתי דבריו תמוהין די"ל דשאני קטן דאין לו יד לזכות לכך לא מהני בי' אף בסמוך דממ"נ יד אין לו ושליחות אין לו אבל בנכרי דיש לו יד שפיר זוכה בסמוך מטעם יד מיהו דין זה עצמו אם קטן יש לו יד מן התור' תליא בפלוגתא שלפי דעת הש"ך בהגיע לעונת הפעוטות יש לו יד לזכות מן התור' אף במציאה ואעפ"כ אמרינן דאין לו דין חצר מוכח. מזה דאף דיש לו יד אין לו דין חצר אף במקום דשייך בי' משום יד ה"ה נמי נכרי ומ"ש המק"ח כאן דשאני קטן וקטנה דאין שייך בו דין חצר המשתמר כיון דאין להם דעת לשמור ייע"ש דבריו תמוהין דא"כ איך אמרינן דקטנה מתגרשת ע"י חצרה נהי דבעינן עומד בצדה עכ"פ מוכח היכי דהוי בצדה מהני מטעם יד וכן אמרינן דקטנ' יש לה דין חצר וד"א א"כ מוכח עכ"פ אף להנך דס"ל דבעינן עומד בצד' מוכח עכ"פ דבעומד בצדה נחשב לה דין יד והוי כחצר המשתמר ואעפ"כ בקטן אף דיש לו דין יד לדעת הש"ך מן התור' בחצר ולא מהני אף בעומד בצדו מוכח דאף במקום דיש לו יד אין לו דין קצר מיהו מכל זה לא הי' תימ' על מהרש"ק די"ל דהוא הי' ס"ל דלא כהש"ך רק דקטן אין לו יד כלל מן התור' במציא' לכך י"ל דאין לו דין חצר אף בסמוך אבל בנכרי דיש לו יד יש לו חצר ואף בקטן במקום דיש לו יד כגון בד"א מקנ' אפשר דיש לו דין חצר בסמוך מיהו מן הש"ס דפריך בפ"ק דב"מ והא חצר מהלכת היא גבי כלים משמע להדיא דאף בעומד בצדו ממש הוי הכלי רק מטעם חצר ולא מטעם יד ומוכח דבגברא אף שהוא גדול ויש לו יד ומומר בסמוך הוי רק מטעם חצר לא מטעם יד וכמ"ש הש"מ שם להוכיח מזה דכלים מטעם חצר ולא מטעם יד א"כ מוכח דאף בגדול ועומד בסמוך הוי רק מטעם שליחות לא מטעם יד א"כ בנכרי דלא מהני שליחות לא יועיל חצר גם זה יפה הקש' בקצה"ח שם דבדברי הרמ"א ביו"ד סי' קל"ב מוכח דאף לדידן בעינן ערבת יין אפומא דכלי משמע אבל בלא"ה קנתה לו כליו וא"כ לדידן לא שייך התירוץ שכתב בקצה"ח שם. א' מ"ש אני לעיל והן אמת אי נימא דבסמוך מהנו הוי א"ש כמ"שו בילדותי שם אבל כבר הוכחנו דבחצר דגברא אין לחלק בין סמוך או לא לכך נרא' העיקר כמ"ש בחדושי שם בסוף לראי' דחצר דנכרי שאני ונלמד מקרא דחצרו כידו אף באינו סמוך ייע"ש היטב: